בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המזל על פי וודי אלן

"אנשים מפחדים להודות בתלות שלהם במזל", אומר וודי אלן בראיון. בכך גם עוסק סרטו החדש, "נקודת מפגש", שיעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע הבא. זו הפעם הראשונה שהוא מצלם באנגליה - הציעו לו מימון והבטיחו לא להתערב בהפקה - וגם זה, לדעתו, רק עניין של מזל

תגובות

וודי אלן היה חייב כנראה לעזוב את אמריקה כדי לזכות שוב בהערכה שם. "אחת הסיבות שהחלטתי לעזוב את אמריקה, ולראשונה לביים סרט באנגליה, היא שמרבית העיתונאים ומבקרי הקולנוע האמריקאים שהעריכו את עבודתי מתו" - כך מכריז אלן בפגישה עמו שהתקיימה בלונדון לפני כמה חודשים, בהשתתפות עיתונאים אחדים מכמה מדינות.

אם אמנם זו היתה אחת הסיבות להחלטתו לעזוב את ניו יורק, שבה צילם את מרבית סרטיו עד כה, ולביים סרט בלונדון (ואלן ממהר להכחיש זאת בחיוך רחב) - הרי זה היה לטובה. סרטו החדש, "נקודת מפגש" (במקור "Match Point"), שיצא לאקרנים בארצות הברית לפני שבוע ויוקרן בישראל מסוף השבוע הבא, מזכה את אלן בביקורות הטובות ביותר שזכה להן זה זמן רב. הגדיל לעשות אי-או סקוט, אחד ממבקרי הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס", שקבע בביקורתו כי "נקודת מפגש" אינו רק סרטו הטוב ביותר של אלן זה שנים רבות, אלא אחד מסרטיו הטובים ביותר בכל הזמנים. בנוסף לביקורות הטובות כבר נרשמו לסרט ארבע מועמדויות לפרסי גלובוס הזהב, ואין כמעט ספק שהוא ייכלל ברשימת המועמדויות לאוסקר השנה.

גם מי שאינו שותף להתלהבות הגורפת מהסרט, יכול להסכים לטענה ש"נקודת מפגש" הוא סרט שלם ובעיקר מהנה יותר ממרבית סרטיו האחרונים של אלן, שכללו כישלונות מביכים מעט כגון "תעלומת אבן העקרב הירוקה", "כל דבר אחר" ו"מלינדה ומלינדה".

כמה רגעים קומיים בדרך אל המוות

עלילת הסרט מציגה את סיפורו של כריס וילטון (ג'ונתן ריס-מאיירס), שחקן טניס לשעבר שמוצאו ממעמד הפועלים, הנשאב לתוך עולמו של המעמד הגבוה בבריטניה בעקבות פגישה עם טום יואט (מתיו גוד), בנה של משפחה בעלת כוח והשפעה. אבי המשפחה (בריאן קוקס) מסדר לו משרה יוקרתית בסיטי הלונדוני, האם (פנלופי וילטון) מאמצת אותו ללבה הבריטי המהוגן, וקלואי (אמילי מורטימר), אחותו של טום, מתאהבת בו. הגורם המפריע היחיד בעלייתו המהירה של כריס לצמרת המעמדית בבריטניה הוא נולה רייס (סקרלט ג'והנסון), שחקנית אמריקאית כושלת שמאורסת לטום. כריס ונולה נמשכים זה לזה ממבט ראשון, ומה שקורה בהמשך מוביל את "נקודת מפגש" אל תחום סרט המתח ואל גבול הטרגדיה.

לטענתו של אלן, הנושא המרכזי שבו עוסק סרטו החדש הוא כוחו של המזל. "אנשים מפחדים להודות בתלות שיש להם במזל", הוא אומר. "הם סבורים שיש להם לפחות מידה של שליטה על חייהם, אבל זה אינו נכון. אנשים מאמינים שאם הם יקומו בבוקר, יתעמלו, יאכלו נכון ולא יעשנו, הם לא יחלו בסרטן. אבל זה לא עובד ככה. אתה עדיין עלול ללקות בסרטן. התחושה שהמזל שולט בחיינו מפחידה את מרבית האנשים, ולכן רציתי לעשות את הסרט הזה שעוסק במקומו של המזל בקביעת החיים והגורל שלנו".

אלן מסכים שהעיסוק במזל יכול לשמש נושא לקומדיה כמו לטרגדיה, והסמיכות בין השתיים כבר העסיקה אותו בסרטו הקודם, "מלינדה ומלינדה"; אבל הפעם הוא החליט ללכת בכיוון הרציני יותר, מכיוון שהוא מאמין ש"החיים בסופו של דבר הם טרגיים. אתה מזדקן ומת. בדרך אל המוות יש גם כמה רגעים קומיים, אבל בסיכומו של עניין 'החדשות רעות'. ככל שאני מזדקן, כך הנטייה שלי היא יותר ויותר לעשות סרטים רציניים".

החיים הם טרגיים

אלן רואה בעצמו אדם שהיה בר מזל כל חייו. זה החל בסרט הראשון שביים, "קח את הכסף וברח" ב-1969, ונמשך בכל הקריירה הארוכה שלו. "מעולם לא ביימתי דבר לפני 'קח את הכסף וברח'", הוא מספר, "ולא הצלחתי למצוא מימון לסרט. היו כאלה שהסכימו לממן את הסרט בתנאי שג'רי לואיס יביים אותו. אבל פתאום קמה חברה חדשה, שרכשה את התסריט, ומכיוון שזו היתה חברה לא מוכרת, שום במאי בעל שם לא הסכים לעבוד בשבילה; אז הם נתנו לי מיליון דולר כדי לעשות את הסרט, ומכאן הכל התחיל. אין לי תלונות", מוסיף אלן, "לאורך כל הקריירה שלי ניתנו לי כל ההזדמנויות שביקשתי והיה לי חופש יצירה מלא לעשות את סרטי כפי שרציתי".

אז מדוע בכל זאת החליט לעזוב את אמריקה לטובת אנגליה? כי תעשיית הקולנוע בארצות הברית השתנתה", משיב אלן. "החברות הגדולות כיום רוצות להשתתף בעשייתו של סרט; הן לא רוצות להיחשב אך ורק לבנק שמממן סרטים. הן רוצות לקרוא את התסריט ולהיות שותפות לבחירה מי יופיע בסרט. אבל אני לא עובד ככה ומעולם לא עבדתי ככה. אף אחד לא קורא את התסריט חוץ ממני (ידוע שאפילו השחקנים בסרטיו של אלן מקבלים אך ורק את דפי התסריט הנוגעים לדמויות שהם מגלמים - א"ק) ואיש לא מתערב בהחלטות הליהוק שלי".

בעקבות כל אלה - וכנראה גם בגלל הביקורת הצוננת שספגו סרטיו האחרונים, שאף נכשלו בקופות - אלן כמעט החליט להפסיק לעשות סרטים. "עשיית סרטים מעולם לא היתה אצלי במקום הראשון", הוא אומר, "החיים תמיד היו חשובים לי יותר. אני אוהב לכתוב, אני אוהב לנגן בקלרינט, ללכת למשחקי בייסבול, לפגוש חברים ולעשות סרטים, אבל בתנאים שלי. לעולם אינני רואה את סרטי שוב ואינני קורא את הביקורות שנכתבו עליהם" (טענה שלנוכח דברים אחרים שאמר אלן בראיון אפשר כמובן להתייחס אליה בעירבון מוגבל).

רצונו של אלן לשמר קודם כל את סגנון חייו הוא הסיבה העיקרית שצילם את מרבית סרטיו בניו יורק: "רציתי לישון במיטה שלי, לאכול ארוחת בוקר בדירה שלי. אם היה לי רעיון טוב לסרט אבל הוא התרחש במקום אחר, זרקתי אותו".

אמריקאי בבריטניה

"אבל אז שוב התערב המזל בחיי", מספר אלן. "אנשים מאנגליה התקשרו אלי והציעו לי לעשות בה סרט. הם אמרו שהם מוכנים לתת לי 15 מיליון דולר כדי לעשות סרט, ואין להם שום כוונה להתערב בעשייתו. לא אכפת להם מהתסריט ולא אכפת להם מי ישתתף בו". אף על פי כן, ההחלטה לא היתה קלה: "פחדתי", אומר אלן, "כי עבדתי בניו יורק במשך שנים רבות כל כך. אבל זו היתה חוויה כה נפלאה, שחזרתי לאנגליה גם השנה ועשיתי בה סרט נוסף".

האם וודי אלן ניסה ליצור סרט בריטי מאוד, כזה שמושפע ממחזותיהם של נואל קווארד וסומרסט מוהם או אף מסרטים כגון "מקום בצמרת" של ג'ק קלייטון מ-1958 או "כך עולים לצמרת" של קלייב דונר מ-1964, שאף הם הציגו את סיפוריהם של צעירים ממעמד הפועלים המוכנים לעשות הכל כדי לטפס בסולם המעמדות בבריטניה? "לא הושפעתי מהמחזות או מהסרטים האלה, אך הייתי מודע להם", משיב אלן.

בה במידה הוא מכחיש שסרטו הוא גרסה בריטית של "טרגדיה אמריקאית", הרומן של תיאודור דרייזר, שהיה ב-1951 לסרט הידוע "מקום בשמש", שביים ג'ורג' סטיוונס, ועלילתו דומה לזו של "נקודת מפגש". בפסטיבל קאן האחרון, שבו "נקודת מפגש" נחשף לראשונה והוקרן מחוץ לתחרות (רבים האמינו שאילו השתתף הסרט בתחרות, הוא היה זוכה בפרס "דקל הזהב"), הכריז אלן כי מעולם לא קרא את ספרו של דרייזר ולא ראה את סרטו של סטיוונס. "בשנות ה-50 וה-60 היו לסרטים הבריטיים שהוקרנו בניו יורק השפעה גדולה", הוא אומר. "לא רק הסרטים שהזכרת, אלא גם הקומדיות הבריטיות, שכמה מהן היו מהנפלאות ביותר שהופקו אי פעם. כשבאתי לעשות סרט באנגליה רציתי שהסרט לא יהיה 'בריטי' במובהק, אלא שאדם בריטי שיצפה בו יוכל להרגיש שהסרט אינו מלא חורים, כלומר שמי שעשה אותו אינו יודע כלום על בריטניה".

אלן מסכים לטענה שנימה אירונית חזקה שולטת ב"נקודת מפגש". "אני אירוני מטבעי", הוא אומר, "אני מודע לאירוניה של החיים ואני חש אותה. במצבים שונים של החיים אני תמיד מודע לכך שמשהו רע עלול לקרות, ושהמשהו הרע הזה יהיה אירוני. למשל, אשתי סון-יי ואני חוזרים לניו יורק מחר. סון-יי רצתה להישאר בלונדון עוד יום, אבל שיכנעתי אותה לנסוע כבר מחר. עכשיו, אם המטוס שבו נטוס מחר יתרסק, זה יהיה אירוני. פעם אחת לא הקשבתי לאשתי, ותראו מה קרה".

על השאלה, אם הוא רוחש אהדה לדמויות המופיעות ב"נקודת מפגש", עונה אלן בנחרצות מפתיעה: "לא! אין לי כל חיבה לכריס", הוא מוסיף, "הוא בן אדם נורא שעושה דברים נוראים כדי להשתלב בסגנון החיים המטריאליסטי שמפתה אותו. ונולה? נולה היא פשוט דמות עצובה מאוד. אבל הרבה יותר כיף לכתוב על אנשים רעים, לקרוא ספרים עליהם ולראות סרטים או מחזות שעוסקים בהם".

סיבה נוספת להחלטה לעשות סרט מחוץ לארצות הברית היא שאשתו אוהבת לטייל בעולם, והוא אוהב לעשות מה שהיא אוהבת. "אם זה היה תלוי בי הייתי נשאר בניו יורק, מטייל תמיד סביב אותו בלוק, נכנס לסנטרל פארק ויוצא ממנו ואוכל תמיד באותה מסעדה. אבל היא תמיד מתלוננת. אז היא זו ששיכנעה אותי לקבל את ההצעה לעשות סרט באנגליה".

זה איום ונורא

הפגישה עם אלן התקיימה כמה חודשים לפני שמלאו לו 70 שנה, ב-1 בדצמבר. "זה איום ונורא", הוא אומר בתגובה לשאלה בדבר יום הולדתו המתקרב, ומתייחס בלגלוג לתיאור השנים האלה כ"שנות זהב". "אין שום דבר טוב בהזדקנות; אתה לא מתרכך, אתה לא נעשה חכם יותר, אתה פשוט מתקרב אל המוות והגוף שלך מתחיל לעשות כל מיני בעיות" (ואמנם, בתחילת הפגישה מבקש אלן מהנוכחים לדבר בקול רם, כי שמיעתו כבדה).

"עם זאת", הוא מוסיף, "גם בהזדקנות יש עניין של מזל. אני רואה לפעמים אנשים בני 70 או 70 פלוס בבניין שבו אני גר והם נראים לי זקנים הרבה יותר ממני; ולעומת זאת, תראו את פבלו פיקאסו בגיל 90, שהיה עדיין פעיל לגמרי". אלן כמובן היה רוצה להיות כמו פיקאסו. "הייתי רוצה להמשיך ולעשות סרטים עוד הרבה זמן. יש לי גנים טובים, שזה גם עניין של מזל. אבא שלי היה בן יותר מ-100 במותו, ואמא שלי מתה בת 97. ועדיין, אני עלול עכשיו לצאת מהמקום הזה ולחטוף התקף לב".

אם יש משהו בחייו של אלן כיום שלדבריו מנחיל לו סיפוק מוחלט, הרי אלה נישואיו לסון-יי פרווין. דווקא הפרש הגילים ביניהם הוא מעלה, לדבריו. בתשובתו המפתיעה ביותר הוא מודה, שהיחסים ביניהם הם כשל הורה ומישהו צעיר ממנו בהרבה. "אני לא נכנס לוויכוחים עם סון-יי כפי שנקלעים לוויכוחים עם אנשים מבוגרים", הוא מסביר. "במשך חיי חייתי עם כמה נשים בוגרות כמוני, והוויכוחים אתן היו בלתי נעימים בעליל. עם סון-יי זה לא כך. אנחנו מתווכחים לעתים; היא טוענת שאני לא מבין משהו כי אני זקן מדי, ואני אומר שהיא לא מבינה אותי כי היא צעירה מדי, אבל אלה לא ויכוחים מהסוג שהיו לי עם נשים בעבר.

"יחסים אף הם עניין של מזל", מוסיף אלן. "צריך שיהיה המון מזל כדי ששני אנשים ייפגשו ויתחברו. אומרים תמיד שעל יחסים צריך לעבוד, אבל אני לא ממש מבין את זה; כי הרי אם אוהבים משהו, כמו מוסיקה או ספרות למשל, לא צריך כל הזמן לעבוד כדי לטפח את האהבה הזאת".

אף שאלן, על פי דבריו, נוטה כיום לעשות בעיקר סרטים רציניים, סרטו הבא, שאף הוא צולם באנגליה, הוא קומדיה ושמה "סקופ"; והפעם, בניגוד ל"נקודת מפגש", אלן כתב גם לעצמו תפקיד בסרט.

בסרט מככבת שוב סקרלט ג'והנסון, המגלמת עיתונאית מתחילה בעיתון בקולג', שמסתבכת בחקירת רצח. "צפיתי בסקרלט על הבד ב'העולם שבפנים' ו'אבודים בטוקיו' ונוכחתי לדעת שהיא גם יפה וגם בעלת כישרון", אומר אלן. "אף על פי שהיא הופיעה עד כה בעיקר בתפקידים רציניים, וגם ב'נקודת מפגש' היא ממלאת תפקיד כזה, בזמן צילומי הסרט גיליתי גם שהיא מצחיקה מאוד. לכן החלטתי לכתוב בשבילה קומדיה. אני מקווה שנעבוד יחד עוד פעמים רבות בעתיד".



וודי אלן: "ככל שאני מזדקן כך הנטייה שלי היא לעשות סרטים רציניים"; למעלה: ג'ונתן ריס-מאיירס וסקרלט ג'והנסון בסרטו "נקודת מפגש"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו