בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבחן פשוט ואמין למדידת כושרו של החייל

פרופ' עודד בר-אור, חוקר המאמץ הפיסיולוגי, אבי "בוחן בר-אור", 1937-2005

תגובות

עודד בר אור נולד וגדל בירושלים ובילדותו לקה בשיתוק ילדים, אך באמצעות התעמלות מיוחדת הצליח להתגבר על מגבלותיו. הוא סיים את לימודיו בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים וב-1966 יצא להשתלמות באוניברסיטת Penn State שבפנסילווניה, שם, בהשראתו של פרופ' אלסוורת באסקירק, פנה לכיוון שייהפך למרכז חייו: הפיסיולוגיה של המאמץ, ובמיוחד זו של הילד והמתבגר.

הוא חזר לארץ ב-1970 והקים את מרכז המחקר במכון וינגייט. ד"ר עמרי ענבר, תלמידו הראשון לדוקטורט ועמיתו במכון וינגייט, אומר כי בהנהגתו "עלה המרכז בווינגייט על המפה העולמית כמרכז מוביל בתחומים מגוונים של חקר המאמץ והילד, שהבולטים שבהם: ויסות חום ומאזן נוזלי הגוף במאמץ, אסטמה ומאמץ, והיכולת האנאירובית אצל בריאים וחולים".

הפרויקט הראשון שבוצע במרכז היה פיתוח מבחן פשוט ואמין למדידת כושרם הגופני של חיילי צה"ל, שנקרא "בוחן בר-אור", שכלל בין השאר ריצה ל-2,000 מטר, כפיפות בטן ושכיבות סמיכה. רס"ן נורית שרביט, ראש מדור תורה ומחקר במחלקת כושר קרבי בצה"ל, אומרת כי עודד התפלא מאוד כשנודע לו לאחרונה כי הבוחן שלו, שבמקורו נועד לחיילים סדירים צעירים וחסונים, הוטל כחובה גם על אנשי קבע מבוגרים יותר. לדבריה, הבוחן השתנה לבלי הכר מאז, וכולל כיום פחות מרכיבים, אך עדיין שמר על שמו המקורי. דודו ברנר, קרוב וחבר, מספר כי כששירתו ילדיו של עודד בצה"ל הם הצניעו את קרבתם לאבי הבוחן, שלא היה פופולרי ביותר בקרב הנבחנים.

בהמשך הוביל עודד את פיתוח "המבחן האנאירובי של וינגייט", המקובל בכל העולם כמבדק התקן להערכת היכולת האנאירובית של האדם. ניסיונותיו לפתח את התחום בארץ נתקלו בקשיים תקציביים, והוא נענה ב-1982 להצעה נדיבה של אוניברסיטת מקמאסטר בהמילטון שבקנדה, להקים בה ובבית החולים צ'דוקי הסמוך מרכז מתקדם לפעילות גופנית ולתזונה של ילדים. ד"ר רות פילץ-בורשטיין, המנהלת הנוכחית של המרכז לרפואת ספורט ולמחקר במכון וינגייט, מכנה את המעבדה שלו בהמילטון "'מכה', שממנה יצאה התורה בנושאי הרפואה והפיסיולוגיה של הילד והמאמץ". פרופ' ג'ים סקינר, חברו מימי Penn State, אומר כי עודד שילב באופן נדיר הצטיינות בשלושה תחומים: מחקר, הוראה ועבודה קלינית. "מלבד זאת", הוא מוסיף, "הוא היה מענטש".

ד"ר ברקת פולק, שהיתה דוקטורנטית שלו, אומרת כי תרומתו העיקרית היתה להבהיר לעולם המדעי, ובעיקר לעולם הרפואי-קליני, כי "הילד הוא יותר מאשר מבוגר קטן". עמיתו באוניברסיטת מקמאסטר, ג'ו בלימקי, אומר כי בכל מקום שאליו נסע כולם הכירו וכיבדו את עודד, וכי "רבים מאתנו לא היו מגיעים להישגיהם האקדמיים לולא מאמציו ותמיכתו".

כאשר התגלה אצלו סרטן הלבלב נועץ במומחה וזה קצב לו שלושה חודשי חיים, לכל היותר. הוא לא אמר נואש, נכנס לטיפול חדשני ניסיוני ובמקביל פיתח לעצמו תוכנית אימון גופני שהאריכה את חייו ב-16 חודשים. הוא הותיר אחריו את אשתו, מרילין לבית גולד, הילדים עמית, יובל וטלי, וקהל רב של עמיתים, תלמידים, חברים ומעריצים בכל רחבי העולם.



עודד בר-אור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו