בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על הזין שלהם

בהיסטוריה של התקשורת הישראלית לא זכור סיפור הצלחה שעיר כמו זה של "בלייזר", מגזין הגברים שתוך הפרה בוטה של כללי הטעם הטוב והשתנה-בקשת על הפמיניזם נהפך לתשובה המצ'ואיסטית ל"את" ו"לאשה". בעיני אנשי העיתון, רובם גברים נשואים חנונים, "בלייזר" הוא הרבה יותר מתחליף למילואים: הוא הדרך להשיב את השליטה בעולם מידי אלה שחטפו אותה מידיהם - נשים, הומואים ופול אוסטר

תגובות

כשהיחצנית של ערוץ AXN בכבלים הציעה לעורכי מגזין הגברים "בלייזר" לראיין את יעל גולדמן, מנחת תוכנית האקסטרים בערוץ, לא היו גברים מאושרים מהם. גם כוסית, גם מדליקה וגם לא קוראים לה מירי בוהדנה, בחירה מושלמת לשער העיתון. עכשיו היה צריך למצוא תירוץ. גולדמן לוהקה למדור "19 דברים שלא ידעתם על נשים", ואחרי סדרה של שאלות בנושא גברים-נשים נשלחה לצילומים. הלוק הנבחר: כורעת על ספת רופא שיניים, כשלגופה שמלה בצבע ברונזה המופשלת עד מעלה הירכיים.

התמונות החושפניות לא ריגשו את עורכי המגזין. הם שלחו את גולדמן למקצה שיפורים. הפעם ביקשה הצלמת מהדוגמנית להוריד את השמלה ולהצטלם עם חזייה ותחתונים. גולדמן, אולי ברגע של חולשה, או של מיאוס, הסכימה. התמונות החד-פעמיות העלו חיוך על פני גברברי "בלייזר". אכן שער לתפארת: אקס מנחת תוכנית הנוער "אקזיט" בחשיפה בלעדית.

כשביקשה היחצ"נית לראות את התמונות, היא כמעט נפלה מהכיסא. האייטם הצליח יותר מדי, הרבה יותר מדי. בצר לה היא התחננה שהתמונות לא יפורסמו, ובמפתיע קיבלה את הסכמתם של עורכי "בלייזר" לבקשה - בגיליון נובמבר של הירחון פורסמו רק התצלומים החסודים מהסשן הראשון. את השער קטפה הזמרת סטייסי "פרגי" פרגוסון מלהקת בלאק אייד פיז, בתחתונים, בלי חזייה ועם שוט עצבני בכף ידה. מי אמר שהגברים של "בלייזר" אינם ג'נטלמנים.

ככה אוהבים ב"בלייזר" את הנשים שלהם, ולא תתפסו אותם מתנצלים על כך. אמנם עורך העיתון, ליאור נעמן, לא כל כך זוכר את פרטי הסיפור - "יעל גולדמן? מה?", הוא אומר, "אחי, נו, בולשיט לחלוטין. זוכר אותה, בחורה יפה, היא היתה באחד העיתונים. עזוב, סיפור מהתחת. קשקוש מקושקש" - אבל אין לו לנעמן בעיה לעמוד מאחורי תאוריית הכוסיות של מגזין הגברים. ולמה שתהיה לו, כש"בלייזר" הוא אולי מגזין הגברים הראשון בישראל שממש נקרא - כ-200 אלף איש נחשפים לו, לפי סקר טי-ג'י-אי האחרון - וכבר חוגג, וגם זה נדיר, ארבע שנים וחצי לקיומו.

"כוסיות מוכר", מכריז נעמן בקול צרוד, מלא ביטחון. "בטח שמוכר. זה נראה טוב, והופך את המוצר לאסתטי. לפני הכל אני רוצה שהעיתון שלי יימכר. מעניין אותי הצד המסחרי. 'בלייזר' הוא המגזין החודשי הכי מוכר בארץ, ולא בגלל ששמנו את קלינטון או את מייקל ג'ורדן על השער. מה אני אשים על השער, גבר? אני לא אקנה עיתון שיש עליו גבר בשער. אני קורא כל חודש 40 מגזינים אמריקאים. אין אחד שלא שם בחורה על השער".

למה לא תלכו עוד צעד קדימה ותפרסמו עירום מלא?

"המספרים של 'פלייבוי' מתרסקים. היום בעידן האינטרנט אין לך שום יתרון יחסי בתמונות סטטיות. כולנו גם מרגישים שאם נפרסם בחורות עירומות, נפגע פגיעה תדמיתית גדולה. פעם אחת ציצי, וחלק גדול מהאוכלוסייה לא יכניס יותר את 'בלייזר' הביתה. בישראל יש דאבל-סטנדרט. אנשים יכולים לקחת עם בת הזוג שלהם סרט כחול, אבל לא יכניסו עיתון עירום הביתה. חוץ מזה, בחורה לבושה עם סוודר צמוד מגרה הרבה יותר מבחורה חצי עירומה עם ביקיני".

אבל ממילא המטרה שלכם היא לשלהב יצרים, לא?

"המטרה של 'בלייזר' היא לא להעמיד לגברים את הזין. נשבע לך. אין לי את זה באג'נדה. אתה לא צריך אותנו בשביל לראות ציצים. כל הצילומים הווגינאליים כמו שיש ב'פנטהאוז' לא עושים לי כלום, זה סתם סליזי. לי כל הכוסיות שב'בלייזר' לא עושות כלום מבחינה מינית".

אז למה אתה מכניס אותן?

"כי על כל מגזין שיוצא אנחנו מקבלים מאות מכתבים, ובאחוזים גדולים מתוכם יש דרישה לשים יותר כוסיות. בתור עורך שרוצה שהעיתון יצליח ויספק עבודה לכתבים, אני צריך להיות עיוור ואידיוט לא לשים את הכוסיות. מה מסובך בזה?"

אז מה כן יש באג'נדה של "בלייזר"?

"אנחנו נטולי אג'נדה לחלוטין. אין לנו מה לומר. אין לנו מסר. אנחנו רוצים שאנשים יתפננו וייהנו. בא לי להקיא מאנשים שיש להם אג'נדה. שום מסר. התקשורת שמאלנית, ומתי השמאל היה בשלטון חוץ מ-20 דקות? אין לתקשורת כל השפעה. אם בנית אג'נדה לעיתון, גמרת על עצמך. אני לא בא לחנך את הגבר הישראלי. אם גבר לוקח אתו את 'בלייזר' לשירותים, זה המחמאה הכי גדולה שאני יכול לקבל. שירותים זה זמן איכות".

ואז התחלנו לשחרר

אחר הצהריים בפאב "מתי", בשכונת פלורנטין בתל אביב, יושבים מסביב לשולחנות פורמייקה קטנים גברים כרסניים בני 40-50 וגומעים חצאים של בירה גולדסטאר טרייה מהחבית. בתפריט: קבאנוס מטוגן עם בצל ושום, לקרדה וחמוצים תוצרת בית. "זה מקום של גברים אמיתיים", אומר נעמן, בן 36, יליד שכונת תל ברוך שבצפון תל אביב שהספיק בחייו גם לעבוד באוטו זבל וגם לנהל מועדון סנוקר, שבו פגש במקרה בנתן זהבי שהכניסו לעיתונות, תחילה ב"זמן תל אביב" ובהמשך בתפקידי עריכה ב"ידיעות תקשורת". במהלך השעתיים הוא רוקן לבטנו שלושה ליטר בירה לפני שעלה על האופנוע וחזר לביתו, שם המתינה לו חברתו עורכת הדין.

"מתי" הוא פאב שהגברים של "בלייזר" אוהבים לשהות בו בזמן האיכות שלהם. אפס בחורות בקהל, אווירה מחוספסת, אנשי בוהמה ישנה ושירותי בול-פגיעה מרוחים בצואה. פיק אפ נוצץ? את זה תשמרו לקוראים. מקומות עם ויברציה זכרית שכזאת נתנו לנעמן את ההשראה לנסות לתרגם לעברית את טרנד מגזיני הגברים הפרועים שכבש בעשור שעבר את בריטניה וממנה נדד לארה"ב.

"אני ודן תדמור, עורך 'ידיעות תקשורת', חשבנו איך זה במדינה שלנו יש ארבעה מגזיני נשים ואין אף מגזין של גברים", משחזר נעמן. "אני תמיד הייתי פריק של מגזינים, בעיקר של 'אסקווייר', שהוא בעיני חוד החנית של המגזינאות העולמית. באוגוסט 2001 התחלנו לעבוד על פיילוט לעיתון גברים, הלכנו לבעלת הבית של מגזיני 'ידיעות אחרונות', מימי נופך-מוזס, והיא התלהבה. ידענו שאחת ההשקות הכי מוצלחות בשוק האמריקאי הוא מגזין הגברים 'מקסים', שהוא מגזין נערי קולג' כזה. לא 'פלייבוי', אבל מגזין פרוע מאוד, חדשני, עם גגים רצים".

הגבר הישראלי בכלל צריך עיתון מיוחד?

"ידענו שגברים בארץ הם קהל קשה. גברים פחות פתוחים לחידושים. פנינו לקהל של בני 18-50, בן אדם שקם בבוקר לעבודה וחוזר הביתה. מחניון לחניון. לעתים נדירות הגבר הישראלי הולך לסופר. כשזה קורה הוא הולך עם רשימה שאשתו נתנה לו והוא לא מבין את הראש. אם הוא הולך לקיוסק זה לקנות סיגריות. ידענו שבשביל לקנות מגזין גברים נדרשת ממנו פעולה אקטיווית: להכניס יד לכיס ולהוציא כסף על חומר קריאה. פחדנו שהוא יגיד 'למי יש זמן לשטויות האלו'".

בשלב הראשון החליטו נעמן ותדמור ללכת על קו זהיר ומכובד. "כשדיברו על עיתון גברים בישראל חשבו ישר על 'פלייבוי' ו'פנטהאוז'. היה לנו פחד להיתפס כמגזין עם אלמנטים ארוטיים, קל דעת, ולכן לא שמנו נשים על השער אלא את קלינטון". מעיתון האם הם גייסו כוכבים כמו עפר שלח ויאיר לפיד, והמגזין כלל מדור מין וזוגיות של הסקסולוג ד"ר צחי בן ציון, מדור אוכל של השף ליאון אלקלעי, ביקורת יין של מיכאל בן יוסף ומדור טיולים מהעולם של צור שיזף. עיתון שהייתם קונים גם לאבא שלכם. המערך המשומן של "ידיעות אחרונות" סייע בקמפיין ההשקה וההפצה, אבל המפרסמים לא עמדו בתור והעיתון לא חצה את סף שני אחוזי החשיפה. כעבור כשנה החליטו נעמן ותדמור לשחרר את החגורה.

נעמן זוכר את הרגע: "בגיליון העשירי בערך כתבנו על עשרת המקומות המסוכנים העולם. והאחרון שבהם היה גג - נתניה. קיבלנו מכתב מקורא עצבני שכתב: 'למה אתם מעליבים את העיר שבה גדלתי?', שעותק ממנו נשלח לראש עיריית נתניה, מרים פיירברג. מאוד נבהלנו, פחדנו נורא, לבסוף החלטנו לענות למכתב: 'מצטערים, חיפשנו תמונה של פיירברג ולא מצאנו. אז שמנו תמונה של פונטיאק פיירברד'. על התגובה הזאת קיבלנו 100 מכתבים שאמרו 'אתם גדולים, עשיתם שירות ענק'. ואז התחלנו לשחרר ולשחרר".

גיליתם את ההומור.

"אחד הדברים שהכי מקלים על גבר מודרני זה להיות מצחיק. במילואים, בעבודה, עם בנות. זה יותר חשוב מכל דבר אחר. אם אתה מצחיק, אנשים אוהבים להיות אתך. הלכנו על אינטואיציות נטו. כל חודש שחטנו פרות קדושות בלי הכרה. יש כל מיני חוקים בעיתונות - כותרות, לידים (מובאות מובלטות), משניות (כותרות משנה) - החלטנו שהכל על הזין שלנו. עושים עיתון שאנחנו רוצים לקרוא".

שינוי התפישה הובילו להחלפה סיטונאית של כותבי המדורים. קארין ארד (אקסית של נעמן) החליפה את בן ציון והפכה את המדור לסיפורים מהווגינה שלה; ניר קיפניס, אלכוהוליסט עם קבלות וחבר קרוב של נעמן, הפך למבקר האלכוהול של המגזין; תומר קמרלינג, סגן העורך, קיבל לידיו את מדור האוכל. כתבי העיתון החלו להישלח בתורנות לחו"ל לכתוב על השקות של מכוניות חדשות, מסעות במבשלות וויסקי והרפתקאות באזורים נידחים בעולם (במימון של חברות הנסיעות, כמובן). מעל הכל, השפה והפנייה לקורא פרקו כל עול: "בלייזר", במופגן, הפך למפגן ססגוני של ניאו-ערסיות מבודחת.

עד כמה אבחנות בנוסח "חברה שלך גידלה ציפורניים בגלל שנמאס לה לדחוף לך אצבעות לתחת כל היום" של קארין ארד מעשירות את הקורא?

"זה בדיוק הקטע. אני לא רוצה מדור עצות מין וזוגיות בסגנון 'מעריב לנוער'. לא הייתי קורא מדור כזה בחיים. אני לא רוצה שילמדו אותי. אני יודע הכל. תביא מישהי כוסית, חרמנית שכותבת על סקס, זה הקטע".

מה הקטע?

"שהיא כוסית שכותבת על סקס".

אההה.

"לך לאוניברסיטה הפתוחה לקורסים שהם קורסי העשרה, 90% הם נשים. אנחנו לא צריכים שילמדו אותנו, אנחנו יודעים הכל. פדגוגיה היא אאוט. כשמבקר הרכב נשלח לכתוב על ההשקה של ה'האמר' באינדיאנה, הוא לבש דמות של מפקד מארינס שמחכה לקבוצת ישראלים חובבי צבא. על הזין שלי כריות אוויר ונתונים טכנולוגיים".

הקוראים אהבו את הקו החדש והעיתון, כמו בובת מין, החל מתנפח. מ-124 עמודים הוא צמח ל-148 (גיליון "100 הנשים הסקסיות" זינק ל 164 עמודים), תוך שהוא מושך מפרסמים בולטים של מותגי אופנה וספורט, חברות ליבוא מכוניות, מפיצי סרטים וחנויות אלקטרוניקה.

סקופים? מה זה?

ההחלטה על התרת הרסן יצרה כמה פרויקטים שדגדגו את הבטן הרכה של הטעם הטוב. למשל, תמונה של פרה שלאחוריה הוכנס גיליון מגולגל של "בלייזר"; מגילת "כבוד האדם ואחותו", שדן בסוגייה "מתי תוכל לתת לאחות של החבר שלך"; משחק בשם "ערס-מופול", בו סחר הקורא בזונות ושיחד שוטרים; "מד תחת" למדידת האחוריים של חברה שלך (פלוס מידות אמיתיות של אחורי סלבריטאים); ערכה לבדיקת מנדבושקס; מדור תמונות סמי-פורנגורפיות ששולחות קוראות אמיתיות (באחת התמונות נראתה בחורה בביקיני זעיר מסוכריות), ועוד ועוד מנפלאות הדמיון הגברי.

סקופים?

"מה לי ולדבר הזה? לא אוהב את זה. מה זה מעניין אותי מי אמר למי? אני רוצה כלום. עופר שלח נשלח ליום שלם בהתנתקות, ובסוף אכל במסעדה טובה באום אל פחם וכתב על זה. פעם אחרת הוא נשלח למצוא חווה לגידול חזרת. זה כל הסיפור. אני לא עושה את עיתון 'הארץ'".

הגבר של "בלייזר" נראה הכי סטריאוטיפי שיש: שותה ויסקי כמו שיכור, אוכל כמו בהמה וגם נראה ככה. הנשים, לעומתו, הן בובות ברבי מסולקנות שמשמשות רק לחירמון הגבר ועינוגו. זה עיתון לניאנדרטאליים?

"חלקים מבלייזר הם סטריאוטיפים. הגבר הקשוח, הקול, שמזיין דוגמניות. אבל חוץ מהצלם זיו קורן אף אחד לא עושה את זה (קורן הוא בעלה של גלית גוטמן). אנחנו צוחקים על חנונים, אבל הסאב-טקסט הוא שאנחנו צוחקים על עצמנו".

נראה שהטופ-מודל שלכם הוא יאיר לפיד.

"אנחנו צוחקים עליו בלי הכרה, למשל שהוא גמד ולוזר. תבין, 90% מ'בלייזר' זה הפוך על הפוך. לא תראה אף אחד ממערכת 'בלייזר' שמתחיל עם דוגמנית בים או במכון כושר. זה הדבר הכי וואחשי בעולם. ברובד אחד אנחנו פונים לאחרון הניאנדרטאליים. מזיינים דוגמניות, מזיינים את העולם, מכוניות, אלכוהול. ברובד השני יש פה קטע ניסיוני וחדשני בעיתונות. בניגוד לכל העיתונות הישראלית שחושבת מה עושים, אנחנו חושבים איך עושים. במקום לעשות כתבה על צוות המשא ומתן המטכ"לי אני אשלח את שלח לנהל אתם משא ומתן".

אחת הכתבות שעוררו סערה של ממש היתה המדריך לביצוע פשעים כמו אונס, רצח ושוד מבלי להיתפס, כולל האמצעים החוקיים שניתן לנקוט כדי לצאת מהסיפור נקי. "חשוב לחטא את מקום הרצח באקונומיקה", הזכיר הכתב, "אלא אם כן אתה ממש מתעקש שהמשטרה תעלה עליך".

נפלתם על הראש?

"זאת היתה טעות וחוסר רגישות. פגענו בהמון אנשים. אבל כשערוץ 2 מצטט את האייטם, הם עושים אותו הדבר. כל מה ששונה היא דרך ההצגה. בסיפור הזה היתה יפות נפש. היו שם אייטמים על שוד ורצח, אבל רק בקונטקסט המיני התעוררה הסערה. ברגע שתיקח כל אייטם ב'בלייזר' ותשים אותו בערוץ 2, זה יהיה רע. זימנו אותי בעקבות הכתבה ל'שש עם עודד בן עמי' והביאו מולי מישהו מהרשות השנייה שהתחיל לדבר על העיתון בכלל. אז קראתי לו 'פוץ' בשידור חי".

תוציא יומן שנה שובב של "בלייזר"?

"מה פתאום, השתגעת?"

אתה משפץ דוגמניות בפוטו שופ?

"כן".

מגדיל ציצי?

"לא, אבל לא באופן עקרוני. בעיקר מנקים. שיהיה הכי אסתטי וסקסי שאפשר".

סבל הקולנוע האיראני

כשמרפרפים בין דפי "בלייזר" מתקבלת התחושה שעורכי העיתון מרגישים מאוימים מנשים חזקות, לסביות והומואים. המלים "הומו" ו"תחת" מוטחות כברפלקס מותנה בכל פעם שאחד הכתבים נתקע בלי חידוד או רוצה לעקוץ גברבר אחר. "אנחנו לא מאוימים על ידי כלום, קם-און!", זועף נעמן. "יש לנו כמה סוגי גגים: ג'ינג'ר הוא לא באמת ג'ינג'ר; נודים זה לא מצחיק בכל מקום; הומואים; ותהיי יפה ומטומטמת. יש לנו כמה כותבים הומואים. חלק מהחברים שלי הם הומואים, לך בטח יש חברים הומואים, אולי אתה גיי".

הלו?

"מה, החברים שלנו מרגישים מקופחים? מה שקורה בסופו של דבר הוא כמו הקטע עם הפמיניסטיות. הן הלכו שלושה צעדים רחוק מדי. 'אנחנו צריכות חלק מהעולם העסקי, אבל גם לגדל ילדים וגם זה וגם זה'. פתאום יש יותר מדי דברים, ראבק. אני אוהב נשים שאומרות: 'פאק איט, אם אני אוהבת להיות בבית, אני אהיה בבית'. הדקלרטיוויות מעייפת. העיסוק העצמי היום הוא אובר. יש לי רק מחמאות לומר בשבחי ההדחקה".

אז אתה מעדיפים את ז'אנר הנשים הפרחות והטיפשות?

"לא תחשוד בעפר שלח שהוא חי עם אשה מטומטמת. אין שום אתגר באשה מטומטמת. אנחנו אוהבים נשים אינטלקטואליות. הרבה פעמים אני מרגיש נוח עם הומואים, כי עם גברים הטרוסקסואלים קשה לדבר על רגשות. אבל 'בלייזר' זה לא המקום לדבר על רגשות".

למה לא?

"הגבר הישראלי מפחד לדבר על רגשות. אין שאלה בכלל. אנחנו מפגרים אחרי הגבר האמריקאי והאירופאי".

ומה עם המטרוסקסואל?

"מטרוסקסואל זה הומו בתחנת רכבת. זה הכל המצאה של הומואים. זה נראה לי מפגר, למרות שזה לא באמת מפריע לי. נראה לי הרבה יותר מגניב להיות עם האשה הכי מגניבה שיש. ולהיות מכוער, חכם ומצחיק מאשר יפיוף, ריקני ונבוב. מה אתה מוריד שערות בלייזר וכל החרטא הזה?" מה המודל הגברי שלך?

"אני אוהב את הגבר הישן. אני סובל שאני הולך לקולנוע איראני. אני אוהב סרטי אקשן. זה בושה? אם כבר יש לנו אג'נדה, זה למשוך את המסכות מכל מיני אנשים. פאק איט, תהיה אתה. זה הכי פשוט. זה הכי גברי. יש לי חבר שגם כותב בעיתון שמספר שהוא כבר שלושה ימים כותב בעמידה כי יש לו טחורים. אני אוהב את האיש הזה. מה אתה משחק אותה מושלם? לכל אחד יכול להיות טחורים. גם לבריז'יט ברדו".

תן דוגמה לגבר גבר.

"מאיר אריאל. נראה טוב, קשוח, רגיש, מוכשר, יצירתי. הגבר האולטימטיווי של 'בלייזר' הוא כזה. זה לא משנה אם הוא סטרייט, גיי, דו-מיני. הנטיות המיניות שלו לא חשובות".

מהי תכונה גברית משמעותית בעיניך?

"בן אדם שמשקר לי פעם אחת הוא גמור. מה אתה משקר לי? זה מעליב. ואני הייתי שקרן לא קטן בצעירותי. אבל היום כנות נראה לי הכי מגניב. אתה לא קולט זיוף בבחורה שיושבת לידך בבר ומדברת על קוליות, שינקין, 'האוזן השלישית'? חלאס. את מתה לגור בווילה בבית יהושע עם ארבעה ילדים וכלב אז מה את מזיינת לי את המוח?"

וידויים קורעי לב

בפתח חדרו של נעמן במערכת העיתון, השוכנת בדרום תל אביב, ממתינים כמה בקבוקי ויסקי, יין ומשקאות אנרגיה לדגימה של חברי המערכת. טקס הטעימות החודשי הפך למסורת. לעתים הוא מתקיים ב"קפה נגה", אותו מועדון סנוקר שבו עבד נעמן, ויאיר לפיד קופץ לבקר ומאתגר את השותים. פעם אחת התערבו קיפניס וקמרלינג מי שורד יותר "צ'ייסרים" של וויסקי. סגן העורך התמוטט אחרי הכוס ה-19. קיפניס עוד עמד על הרגליים אחרי ה-31.

בהזדמנות אחרת, אחרי לילה בו רוקנו כמה בקבוקי וויסקי, שלח לפיד את הכתב איציק שאשו להתמודד מול אלופת הארץ באגרוף תאילנדי, נערה בת 17. האתגר: להחזיק מעמד בחיים במשך שלוש דקות. הפרס: אזכור האירוע בתוכניתו בערוץ 2. במקרה של הפסד התחייב נעמן להקדיש לה את שער הגיליון הבא. משפחה שכזאת. שאשו, אגב, גוייס לעיתון בעקבות כמה מכתבים ששלח למערכת. עם תחילת עבודתו נערכה תחרות בין הקוראים לשינוי שמו. השם הנבחר: איציק מק'שאשו.

עם קו עריכתי שכזה גילו כתבי "בלייזר" עד מהרה שהעיתון הוא כלי מושלם להגשמת הפנטזיות החבויות שלהם. למשל, נסיעה על קטנועיות לזקנים במצב של שכרות ברחובות תל אביב; כתיבה תחת השפעה של אלכוהול וסמים; או הקנטה של בחורות שלעולם לא היו מפנות לכיוונם את הראש שלהן.

מיזוג יוצא דופן שכזה בין הפרטי למקצועי, בין האני הפנימי לאני הכותב, הביא ל"בלייזר" באופן טבעי שלל כתבות חווייתיות אישיות, שלא לומר וידויים קורעי לב. קיפניס, למשל, תיעד במשך כמה חודשים את מסעו לשדרוג גבריותו. "כשהתחילה הסדרה שקלתי 150 ק"ג", הוא מספר. "הרבה שנים אני מחוץ למשחק, נשוי מגיל 23, ילדים. במשך שנה שלמה התאמנתי במכון כושר, הסרתי שיער בלייזר, נפגשתי עם פסיכולוגים ויועצי תדמית. ממש ניסויים בבעלי חיים. על הכל כתבתי. גם תיאור החוויות וגם את הכישלונות הנפשיים".

זה גרם לך לשינוי?

"שלושה חודשים אחרי שהפרויקט הסתיים מצאתי את עצמי על אי בודד ביוון. שהיתי שם כמה חודשים עד שהחלטתי לחזור לארץ. העובדה שפתאום שמתי את עצמי במקום אחר, שמעולם לא הייתי בו, ערערה אותי וגרמה לי פיצול אישיות. קיפניס הישן - השמן, הנשוי, השעיר, מול קיפניס החדש - אחד שיוצא ומגלה שבחורות מסתכלות עליו".

הכתב רם גלבוע שטח לפני הקוראים, בטקסט מפתיע וחושפני, את חוויות הטיפולים והשימוש בכדורים פסיכיאטרים שעבר. "אמא שלי עברה תאונת דרכים כשהייתי בן 13, שהתה זמן ממושך במצב של צמח ומעולם לא חזרה לתפקד", סיפר. "אבל אני לא חושב שזאת הסיבה לכך שכעבור שש שנים התחלתי לסבול מדיכאון ומחרדה. אני לא חושב שיש סיבה בכלל, פרט לכך שהמוח שלי לא שותף לתחושה שסרוטונין הוא חומר שיש לייצר הרבה ממנו".

אולי כדי להמתיק את הגלולה הוא צ'ופר בנסיעה לאחת ממדינות מזרח אסיה שנפתח אליה קו תעופה. הטיול המאורגן הפך לסיוט מתמשך; רק בגלל לחצי היח"צנית לא הוזכר שמה של המדינה לאורך הכתבה והיא נקראה בשם "גרועיסטן". "אנשים חשבו שזה משל על ישראל", הוא אומר.

אסור להיות גבר

אל השולחן ב"ברבוניה", מסעדת דגים ותיקה ומשופשפת ברחוב בן יהודה בתל אביב, התיישבו, לצד נעמן, ארבעה מכתבי "בלייזר" - קיפניס (38), קמרלינג (31), שאשו (30), וגלבוע (25) - לשיחת גברים. כולם, מלבד גלבוע, נשואים, או, בבלייזרית, "עמוק בטבעת". רובם לא יודעים להתלבש.

העורך שלכם טוען שאתם "מערכת של חנונים שמשתעשעים בלהיות גברים".

קמרלינג: "קוראים כותבים לנו: 'אתם משחקים אותה ניאנדרטאליים, אבל ברור שאתם חנונים'. צודקים. אין גבר במערכת הזו זולת ליאור נעמן, שמזכיר גבר. 'בלייזר' הוא המילואים ש-90% מאתנו כבר לא עושים".

קיפניס: "אני חנון שחוזר לשורשים הניאנדרטאליים שלו. העיתון זו תנועת השחרור שלי".

וגם של הגבר הישראלי?

קיפניס: "בחיי היום יום הגברים משלמים את המחיר הכי גבוה. הנשים מתפננות על העובדה שמצאו בעל שמביא כסף והגשימו את יעודן בחיים. הגבר בנוי אחרת".

כלומר?

"גם אם הוא יהיה נשוי לבחורה הכי מקסימה בעולם, גם אם מירי בוהדנה תהיה החברה שלו, הוא ירצה לתת לכל בחורה כוסית שהוא יראה ברחוב. אין גברים שלא בוגדים, אלא כאלו שלא מזיינים מהצד. זה נטל הנישואים. ההתחייבות לאשה אחת עומד בסתירה לכל מה שהטבע טבע בגבר".

אז הגבר הוא הקורבן המודרני?

"יש חוג לתסכולי נשים באוניברסיטה. קוראים לזה החוג למגדר והן עושות קריירה על תסכול. מי שבאמת סובל מהמבנה של החברה המודרנית זה הגבר".

נשמע קצת משונה. בדקת פעם את הבדלי השכר בין גברים ונשים?

"הגברים שלכאורה מנהלים את העולם נדחקו מסדר היום שלנו. כולם גילו את הנשים ככוח קנייה. נשים והומואים היום מכתיבים אופנות וטרנדים. היום בשום מקום אסור לך להיות גבר. תשאל כל גבר והוא יגיד לך 'אני רוצה תמיד לזיין', אבל איפה תקרא על זה. ב'בלייזר' כשאתה כותב על רכב או סרט, אתה כותב על סקס. במקומות אחרים אוסרים עליך לבטא את זה. בסופו של דבר כששני לפלפים מהחוג לקולנוע הולכים לסרט חשוך, המשפט הראשון שלהם אחרי שיצאו מהאולם הוא: 'האם היית נותן לשחקנית או לא?'"

יש דבר כזה, כתיבה גברית?

קיפניס: "זו כתיבה לא מתנצלת. בשנות ה-80 וה-90 הגבר היה א-מיני ומסורס".

גלבוע: "יש כתיבה נשית. שני חלב, שני ביצים, תביא לחם".

קיפניס: "כתיבה נשית איכותית מתבטאת באס-אם-אס".

קמרלינג: "המינגווי, בוקובסקי, ג'ון ארווינג ופול אוסטר זו כתיבה גברית".

נעמן: "בחייאת אבוכ, פול אוסטר הוא קוקסינל".* alonihadar@hotmail.com



עורך "בלייזר" ליאור נעמן. המטרה של "בלייזר" היא לא להעמיד לגברים את הזין. נשבע לך


נעמן. מטרוסקסואל זה הומו בתחנת רכבת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו