בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ילד רע גרמניה

תגובות

ברלין, סוף דצמבר

ביום השני של חג המולד החל לרדת השלג, והכל לבש את הכסות הנכונה, הגליד את הפצעים והזיכרונות. באוהל הקברט של "בר ההיגיון", מציאות ותיאטרון התערבבו זה בזה ובדמויות מברלין הוויימארית; פראו שניידר ודייריה מנולנדורף פלאץ, הלגה ולוסי בול ממועדון "קיט קט", התבוללו בדמויות מברלין הממשית. שרשראות של נורות נתלו בין העצים בגן התיאטרון, ובאופרה שבשדרות אונטר דן לינדן הועלה "חליל הקסם" בתפאורה של שינקל, כהפקה ממאות אחרות, והקים לתחייה את צבא הכוכבים בכיפת הפנתיאון השמימי, עם מקדשי פרעונים מכושפים - פנטסיות של אדריכל והיסטוריון שהיה רומנטיקן חסר תקנה.

מוסד האמנות החדש של ברלין הוא "ברלינישה גלרי" - בבניין לא יומרני המתאים עצמו בתבונה לאמנות המוצגת בו. בחללים התחתונים מוצג חתך מאוסף המוזיאון, שהוא חתך באמנות הגרמנית של המאה העשרים, וזו גרמניות במובן הרחב, שאימצה אל חיקה גם אמנים מבחוץ. בחדר אפל תלויות תיבות אור ובהן תצלומי הצבע המוארים של מקס באומן את ברלין; באומן מפרק אותה למופשטים של צבעוניות וחומרים, בשוליים הנסתרים מעין התייר. ציור הנוף של אמיל נולדה מ-1909 הוא ציור יפה ובשרי כמעט, ההופך את הנוף, כמו צילומיו של באומן, למעין מופשט: אדמה ושמים. ציורו של פליקס נוסבאום מ-1931 שם ללעג את חברי האקדמיה, הצועדים בסך בכיכר פאריס, כנבואה על חורבן העיר.

ציוריו הספורים של קרל הופר (שהנאצים החרימו), אשר ניצלו מביתו המופצץ, הציורים המעטים שצייר עד מותו ב-1955 בברלין - הם כעדות למצב הרוח הפנימי באותן שנים. זה ציור פיגורטיווי מורעב, סכימטי. גבר וילדה מ-1945 ב"אזעקה", מביטים מבעד לחלון אבן מאסיווי, עירום, במפציצים הקרבים, והם כמין בובות אימום המשמרות שרידי אנושיות. "ריקוד המוות" מ-1946 מתאר גברים ונשים מחוללים במחלצות מהוהות, ראשיהם כגולגלות והם מצטופפים כמפחדים מהחושך הסוגר, ובקדמת הציור חולדה שעיניה דם.

בחלל הגדול מוצג המיצב של אורסולה נויגבאור, ובו שבע שמלות ערב ארגמניות, הנישאות על בובת אימום נשית, קטומת ראש וגפיים; מפעם לפעם מתחילות השמלות לחולל מעצמן, בקצב שונה, עד שכולן מרחפות באוויר וקורסות. בקצה האחר של החדר, "שדות הציד השמחים" של כריסטיאן מויבוס - מעגל בהיר מוקף במעגל כהה, מרחפים בחלל, ויש להתכופף מעט כדי להיכנס אל הפנים הפתוח, אל בין גולגלות האיילים, שהן קישוט חובה בבית בידרמאיירי, כטבעת של גרמניות צרופה.

בחללים העליונים, הנפתחים אל התחתונים, מסתחררים מוצגים של אקספרסיוניזם גרמני ממוזיאון "הגשר" - פראות הקורנת בצבעוניות מינית, שהחרידה אחר כך את הגרמניות הלאומנית-הפוריטנית. המיניות עוגבת על טבע קדמוני, ומנגד האורבניות הלילית, החוטאת, של ברלין בין המלחמות, כמו נשות הלילה ופניהן הציפוריות בציוריו של קירכנר. העלמים מפפואה של נולדה מ-1914, בהשפעת אמנות פרימיטיווית, השרועים על החול הסגול כנגד גלי הפלדה הקוצפים של הים הצפוני, פרחים אקזוטיים בשערם השחור והם מבועתים כמו בארץ לא להם. הדיוקן העצמי של קירכנר מ-1914 הוא כפסל אפריקאי שגולף בפראות בעץ כהה, מתוך הכאוס הגיאומטרי של הרקע. ציורי הנוף נוטלים את האימפרסיוניזם הצרפתי לקיצוניות; הפלטה הצבעונית של הטבע נחטפת לפסיכוזה רצחנית. כזה הוא ציורו של אריק הקל מ-1909, "גגות אדומים", הנדמה לנוף מבעד לעיניו של ווצק, בטרם ירצח את אשתו הבוגדנית - אדום וירוק ארסיים, מטורפים.

"ברלינישה גלרי" גם נוטל חלק בפיסול הסביבתי שהחל מסביב למוזיאון. כאלה הם תשבץ האותיות הנפילי של קין מלווצי, שאפשר לשחק בו בקלאס בשמותיהם של 160 האמנים המציגים בגלריה ולהרכיב מהם מלים חדשות, שדה אותיות צהוב כחמניות; לוחות הארד ששיבץ גונטר דימינג מול דירותיהם האחרונות של קורבנות הנאצים; פסליו של מיכה אולמן "אף אחד" ו"דף" (עם צבי הקר ואייל ויצמן), שנבנה על חורבות בית הכנסת הליברלי.

בעברו השני של המתחם מצוי המוזיאון היהודי, וכבר מעומק המבוך מרובה המפלסים, הנחתכים בחתכי גובה אלכסוניים, נשמע רעש הברזל החורק מתחת לרגליים. בסוף, ב"סימטה ללא מוצא", מוצאים המבקרים את עצמם בתחתית התהום, ולפניהם אלפי פרצופי הברזל של מנשה קדישמן. האנשים רומסים אותם ברגליהם, כבקבר אחים המוני, כמין קניבלים מתורבתים. נדמה שכל המוזיאון הזה מתקיים בשביל אותה עבודה, "שלכת" (שהוצגה לראשונה בגלריה ג'ולי מ'); היא חורגת מהרעיון הבעייתי שבבסיס המוזיאון, המבודד את היהודי בגלל יהדותו, אל רעיון כלל אנושי - מעפר באת ואל עפר תשוב - אל האוניוורסליות שבבסיס היהדות, חזון העצמות היבשות המחכות לאור האלוהי. עם זאת, מרשימה הצלחת המוזיאון: גם בערב מושלג בוססו אליו מאות מבקרים צעירים מכל העולם. בתחילת ה"סימטה" מוצגת תערוכתו המרתקת של רומן וישניאק, הביולוג והצלם שלכד את ברלין רגע לפני השבר הגדול, ובין השאר תצלומיה של בתו הקטנה על רקע מודעות הבחירות של הנציונל סוציאליסטים ודמותו של היטלר.

ב"נויה-נציונלגלרי" מוצגת רטרוספקטיווה של יורג אימנדורף, ילד רע גרמניה, המושך מאחוריו קריירה עשירה המלווה בשערוריות סמים, וכבדות גרמנית רובצת על יצירתו גם בחלקיה הקלילים יותר. אימנדורף, יליד 1945, עבר מלימודי דרמה באקדמיה בדיסלדורף לכיתתו של בויס, וקיבל עליו לבטא את אחריותו החברתית-פוליטית של האמן בגודש של ציורי רוע מכוון. בחללו העליון של מוזיאון הזכוכית והפלדה, מעשה ידי מיס ון דר רוהה, ברא האמן מין אינפרנו אדום השולח זרועות תמנוניות שעליהן פוסעים המבקרים בדרכם אל קוביות אדומות, ואפשר לטפס אל ראשי הקוביות דרך גרמי מדרגות אדומים, להשקיף משם על נוף העיר כמעל מרפסת. או כמעל סיפון של ספינת פיראטים. בין הקוביות והמשעולים שביניהן התגודדו כיתות של פסלים בצורת קופי-אדם, שאימנדורף לש בחומר ויצק בברונזה בתחושה של בריאה ראשונית ושל אבולוציה שהסתיימה מוקדם מדי. והקוף-אדם משליך אבנים בזעם אנושי או מחבק ילדה קטנה.

בציורים הקולוסאליים של אימנדורף נראה שטן במעיל פרווה פלורסצנטי מבשל את העולם ביורת מכשפות מבעבעת, בעוד היטלר ממוסמר לצלב כישו מבעית, והמסמרים הנעוצים בו הם מכחולים. אימנדורף לא בחר מעולם באופציה המעודנת בבואו לרקוח את ההיסטוריה הגרמנית והעולמית. הוא מתיך ומקדיח מיתוסים גרמנים בלהט דתי-אתיאיסטי כמין גויה מאוחר. רק בציוריו האחרונים יש נהייה סגפנית אחר הרומנטיקה הגרמנית המוקדמת יותר. הציורים ליריים יותר ונדמים להדפסים משובשים.



מן המיצג של יורג אימנדורף ב"נויה נציונל גלרי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו