בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבל הגיבור לא יכול לאבד את אמונתו

באיחור מסוים מספרת החברה החרדית את סיפור השואה. זיכרונות, מחקרים וגל של ספרות יפה, שגיבוריה הם נערים ונערות שהמשיכו לשים את מבטחם באל, מציפים את הרחוב החרדי

תגובות

סיפורו של שימקה, ילד יהודי שחור עיניים שחי ביערות עם הפרטיזנים בתקופת השואה, הצית את דמיונו של הנוער החרדי בשנות ה-50 וה-60. הספר "שימקה", בכריכה אדומה ללא איורים, נכתב ביידיש ופורסם בעברית ב-1952 על ידי הסופר החרדי דוד זריצקי, אחד ממייסדי עיתון "המודיע". הספר, שהיה מיועד לבני הנעורים אך היה חביב גם על מבוגרים, כתוב בסגנון נמלץ ומחברו העיד עליו פעם, במידה רבה של צדק, שהוא "סוחט דמעות". הוא נעשה פופולרי כל כך בקרב בנות בית יעקב ובחורי הישיבות, עד שהומחז. באין ספרים אחרים בנמצא, הוא נעשה למעין זיכרון ילדות קולקטיווי של החברה החרדית.

שיא הסיפור אינו בהתמודדותו של שימקה בשואה, אלא בקורותיו לאחר המלחמה, תקופה שבה, על פי זריצקי, "חייך שימקה את החיוך היהודי הראשון שלו". דווקא בחלק הזה, מסבירה מיכל שאול, דוקטורנטית בבר אילן שחוקרת את ספרות הזיכרונות החרדית, טמון הערך החינוכי של תיאור העמידה האיתנה והשמירה על האמונה, שלשמו נכתב הספר.

בכנס הבינלאומי "היהדות החרדית והשואה", שהתקיים בשבוע שעבר באוניברסיטת תל אביב, הציגה שאול קבוצה של כותבים חרדים ניצולי שואה, בהם זריצקי, שפעלו בשנות ה-40 בישראל למען עיצוב הזיכרון החרדי. רק בשנים האחרונות מתחילים לחקור את פועלם בחברה החרדית ומחוצה לה. הבולטים בקבוצה היו דמויות יוצאות דופן כעיתונאי החרדי משה פראגר והסופרים זריצקי, יהודה לייב גירשט ויחיאל גרנטשטיין, שאיש מהם אינו בין החיים עוד. פראגר שימש אחד הפרשנים ברדיו בתקופת משפט אייכמן והיה ממקימי יד ושם. ספרו "חורבן ישראל באירופה", שפורסם ב-1947, היה לדברי שאול אחד הניסיונות הראשונים לתאר את ההשמדה על בסיס תיעוד היסטורי. גירשט היה הוגה דעות שכתב ספרי היסטוריה כמו "עולם בין שתי מלחמות עולם", וכן את הרומן "מן המצר". גרנטשטיין אף הוא היה עיתונאי וחבר מועצת יד ושם.

כמצבות חיות

חברי הקבוצה היו פעילים בזירה הספרותית כבר בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה עשו מאמץ עילאי לעבור לשפה העברית כדי להנחיל את תודעת השואה. הם פירסמו בעיתונים כ"המודיע" ו"ירחון בית יעקב", שהם היו מקימיו, שפע של סיפורים, שירים ומאמרי הגות על השואה.

לדברי שאול, בכתיבה שלהם - ושימקה היא הדוגמה הטובה לכך - היה ניסיון להציב דמויות מופת חרדיות מול דמויות המופת הציוניות בספרות הכללית. "הם תפשו את עצמם כמצבות חיות", אומרת שאול, "כמי שהוטל עליהם להנחיל את תודעת השואה ולהיות מעין גשר, סמל של המשכיות ורצף לחיים החרדיים בשני העולמות, לפני ואחרי השואה. הם התאכזבו כשלא הצליחו לייסד דור חדש שימשיך את מלאכתם".

ואכן, במשך שנים היו פראגר וזריצקי הכותבים הבלעדיים בחברה החרדית של ספרות שאינה דתית, עד שנואשו מכך. "במקביל להשמדת יהדות פולין - הרי השמדת הסופרים (היהודים) היתה עוד יותר איומה", כתב זריצקי במאמר שפירסם בירחון בית יעקב. "מצד שני שטוף הרחוב ספרות קלוקלת, נתרבו הסופרים ה'צבריים' שאינם מכירים ואינם רוצים להכיר את היהודי האמיתי".

בשנים האחרונות החברה החרדית מגלה מחדש את הסופרים הללו ומגלה עניין בשואה. "המכללה - ירושלים" החרדית פתחה מרכז לחקר השואה והוראתה; "שימקה" יצא לאור בהוצאה מחודשת, בכריכה צבעונית מושכת עין; פועלו ודמותו של פראגר, שהקים בבני ברק את "גנזך קידוש השם", נבחנים בכלים מחקריים; שני ערבי עיון הוקדשו לאישיותו בשבועיים האחרונים במרכז הכשרה למורות של בית יעקב בסמינר גור. אפשר להבין את התופעה, אומרת מיכל שאול, גם כרצון עז לספר את הסיפור החרדי של השואה בתוך מגוון הנרטיווים שהחברה הישראלית פתוחה יותר לקבל כיום. הנוכחות הבולטת של ספרות השואה בארון הספרים החרדי, היא אומרת, התאפשרה בין השאר בזכות ההכרה בחשיבות התיעוד של פרק זה בהיסטוריה מנקודת מבט חרדית, וההבנה שהזמן אוזל כי הניצולים החיים מתמעטים.

חוקר החברה החרדית הפרופ' מנחם פרידמן אומר שבמשך שנים נמנע הציבור החרדי מהעיסוק בשואה כדי שלא לפתוח פתח לשאלות אמוניות קשות כמו צדיק ורע לו והסתר הפנים של אלוהים בשואה. גם תפישות ציוניות נוסח "משואה לתקומה", אומר פרידמן, הרחיקו את החרדים.

הדחף של "האני" הפרטי

פורצות הדרך בתהליך הן שתי נשים, רות לין-ליכטנשטיין, עורכת המהדורה האנגלית של "המודיע" בארה"ב, וחוקרת השואה אסתר פרבשטין. פרבשטין, שפירסמה מחקר על השואה מנקודת מבט חרדית תחת הכותרת "בסתר רעם", עומדת גם מאחורי הקשרים האמיצים שנרקמו בין יד ושם והסמינרים החרדיים שבהם הוקמו מרכזי תיעוד והכשרה להוראת השואה.

במאמץ לאתר חומרי לימוד שיתאימו לנוער התגלה יומן של נער חרדי, יוסף פינקר, שפרקים ממנו מוצגים בסרט תיעודי שהופק לא כבר לצורכי הוראה. יוסף פינקר היה בן 16 כשמשפחתו התגלגלה לדירת מסתור בבלגיה. כמו אנה פרנק הוא כתב על החיים בה עד שהמשפחה נתפסה בעקבות הלשנה. פינקר נספה באושוויץ. היומן, שנמצא על ידי אחיותיו ששרדו, כתוב למרבה הפלא בעברית. אחיותיו סיפרו שלמשפחה היה מורה פרטי שלימדם עברית ואף ערבית. ביומן מתוארים חייו של ילד אדוק בדתו הכמה לציון.

במקביל לדחף לגילוי מסמכים ותיעוד של סיפורי הניצולים החרדים, פורחת כתיבת הזיכרונות. רייזי זקש, האחראית על ספרי הזיכרונות בהוצאה החרדית המובילה "פלדהיים", אומרת שבהוצאה התקבלו בשנים האחרונות מאות כתבי יד, רובם נידחו. "אלה אנשים שהם לא סופרים", היא אומרת, "חשוב לנו לשמור על רמה ספרותית וגם שהמסר יהיה ממש חיובי. בעבר הצמדנו להם סופרי צללים והם ישבו ודובבו את הניצולים. היום זה פחות כלכלי והפסקנו עם זה".

חוה פרלוב, תלמידתה של פרבשטין, מנחה להוראת השואה במרכז להכשרת מורות בית המורה בבני ברק, אומרת שגל ספרות הזיכרונות החרדית החל בראשית שנות ה-90, והיא מציינת את הספר "הרוח שגברה על הדרקון", סיפורה של קבוצת בנות בית יעקב במחנות שכתבה אחת מהן, פרל בניש, כ"סמן חשוב בתהליך". הספר שכתוב בצורה מרתקת למדי למרות עודף דידקטיות, יצא בהוצאה באנגלית של פלדהיים ב-1991 וכעבור שנתיים תורגם לעברית. הוא ועוד שישה ספרים פופולריים על השואה נחשבים עד היום לרבי המכר של ההוצאה.

"בדומה לספרות הפיקשן החרדית", אומרת פרלוב, "הלגיטימציה לכתיבה על השואה נגזרת בראש ובראשונה מהמטרה החינוכית: הטבעת המסר על עמידה יהודית חרדית, על שמירה על צלם אנוש ועל אמונה מחוזקת". שאול, שקראה מאות ספרי זיכרונות לצורך המחקר שלה, מאשרת זאת, אך נקודת המבט שלה ביקורתית יותר. לדבריה, "הסיפורים כתובים בצורה דרמטית מלאת פאתוס, ברמה ספרותית נמוכה, עם הרבה שלוש נקודות בין משפט למשפט". רוב ספרות הזיכרונות שנכתבה בעשור האחרון, היא אומרת, כתובה כמעין שטאנץ וטעונה במסרים שמטרתם להדוף שאלות תיאולוגיות שעלולות להתעורר נוכח השואה. בכולם היא מבחינה בהתרפקות על חיי הקהילה היהודית ערב השואה, ותיאור גבורה ועמידה יהודית בתקופת השואה.

מאחורי הרטוריקה החינוכית, מסתתר גם דחף שאי אפשר כבר להסתירו, לביטוי עצמי. בחברה שלא היה בה מקום לביטוי אינדיווידואלי, דומה שה"אני" הספרותי והפרטי, נולד מתוך סיפורי הניצולים. כך, למשל, סיפרה אחת הסופרות החרדיות הוותיקות, מלכה שפס, פרופסור למתימטיקה בבר אילן הכותבת בשם העט ורדה פומרנץ, שאת הלגיטימציה לכתיבה קיבלה לראשונה מספר שקראה על השואה. הספר הראשון שהיא כתבה היה על השואה ומשם דרכה היתה סלולה לספרות רגילה. שפס ואחרים רואים לפיכך את ספרות הזיכרונות כסוגה אחת בתוך פרץ הכתיבה בחברה החרדית כיום. כמו בספרות החרדית בכלל, הכתיבה הנשית בולטת כיום גם בזירה זו של ספרות הזיכרונות.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו