בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התנגדות פוליטית דרך המיטה

"להפוך את השוויוניות לאירוטית - זהו מאבק חברתי אמיתי", אומרת הפרופ' קתרין מקינון. בראיון בירושלים מדברת המשפטנית הפמיניסטית המשפיעה ביותר בעולם כיום על הצלחותיה וכישלונותיה המפוארים, ועל טעות מהותית במאבק הפמיניסטי לשוויון

תגובות

לפחות בתחום אחד, פורנוגרפיה, נכשלה קתרין מקינון כישלון מפואר. מאז שהתחילה לכתוב על נשים בתעשיית הפורנוגרפיה ולפעול בשבילן, בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, דבר במצבן לא השתפר. הביקורת שלה על נזקי הפורנוגרפיה ועוולותיה לא השיגה שום הישגים. "להיפך", היא מטעימה, "ב-20 השנים האחרונות הלך המצב והידרדר ונעשה גרוע הרבה יותר. כיום הפורנוגרפיה נגישה וזמינה בלי הגבלה. אפשר להשיג פורנוגרפיה בלחיצה על מקלדת, היא נכנסת דרך האינטרנט לכל בית שיש לו מחשב, והעובדות בתעשייה, באלפיהן, הן נשים חסרות ברירה, חלשות ומנוצלות".

הפרופ' מקינון, בת 60, מרצה למשפטים באוניברסיטת מישיגן באן ארבור, היא בוודאי המשפטנית הפמיניסטית המשפיעה ביותר בעולם כיום. כישלונה בתחום הפורנוגרפיה אינו עניין של מה בכך, והוא ראוי לעיון. בביקור של יום אחד בישראל בשבוע שעבר, היא באה להרצות דווקא על תחום מסוים שבו היא מצליחה באחרונה באופן מרשים: היחס במשפט הבינלאומי לאונס של נשים בזמן מלחמה. מקינון ייצגה פרו-בונו קורבנות של אונס במלחמת סרביה-קרואטיה; בשנת 2000 היא ניצחה בתביעה "קאדיק נגד קארדז'יץ'" והשיגה לנאנסות, קורבנות של פושע המלחמה הסרבי-בוסני ראדובן קארדז'יץ', פיצויים בסך 745 מיליון דולר. חשוב מכך, היא קידמה את ההכרה באונס בעת מלחמה כפעולה המכוונת להשמדת עם.

ואולם, השפעתה של מקינון ניכרת בעיקר בתחומים אחרים, הקשורים לזרם המרכזי של החברה. כל המושגים הבסיסיים המקובלים כיום בארצות הברית, וגם במשפט ובתרבות בישראל, על הטרדה מינית במקום העבודה כסוג של אפליה אסורה נגד נשים, ועל אונס ואלימות במשפחה, והביקורת על רעיון "ההסכמה" באונס (העובדה שמין בכפייה ייחשב לאונס גם אם הנאנסת אמרה "כן"), כלומר, עצם האפשרות שניתנת לנשים כיום לקבל סעד משפטי במקרים שבהן פגעו בהן על רקע מגדרי - כל אלה הם פרי עבודתה ההגותית והאקטיוויסטית של מקינון.

אסופה של מאמרים מאירי עיניים של מקינון בתחומים הללו, "פמיניזם משפטי בתיאוריה ובפרקטיקה", ראתה אור באחרונה בעברית בהוצאת רסלינג, בתרגום עידית שורר. מאמר יסודי שלה על פורנוגרפיה יופיע גם בספר "ללמוד פמיניזם: מקראה. מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית", שיראה אור בקרוב בסדרה "מגדרים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. כך, רעיונותיה של מקינון נעשים כיום לראשונה נגישים לקוראי עברית. לא מפתיע איפוא שהאולם שבו התקיימה ההרצאה שלה ביום רביעי שעבר, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, צר היה מלהכיל קהל של מאות שצבא על הפתחים. רבים שביקשו לשמוע אותה נשארו בחוץ.

מבנה הכוח אינו משתנה

שעות אחדות לפני הרצאתה באוניברסיטה העברית, שוחחה מקינון עם "הארץ" על הצלחותיה וכישלונותיה החרוצים, ועל רעיונותיה המהותיים, המעוררים למחשבה ולמחלוקת. מדבריה, מהאופן שבו היא מנתחת את יחסי הכוחות בין גברים לנשים, עולה פסימיות עמוקה. הרעיון היסודי של מקינון הוא שמגדר - כלומר, המושגים "גבר" ו"אשה" - הוא לא צורה של הבדל, אלא צורה של שליטה. מעצם הגדרתם, היא טוענת, הגבר הוא השולט והאשה היא הנשלטת, המוכפפת לצרכיו. וממילא, הגבר, כמו שהראתה סימון דה בובואר לפניה, הוא הסטנדרט, הוא האדם, התבנית שעליה הכל מתבסס ושממנה הכל נגזר, ואילו האשה היא זו שמוגדרת ביחס אליו. כשם שבלימודי אנטומיה לומדים על גוף האדם והמודל הוא בדרך כלל גוף הגבר, ואילו גוף האשה נדחק ללימודי הגינקולוגיה, כמקרה נפרד, כך גם בתרבות: האשה היא לא חלק מהסטנדרט האנושי.

מקינון מדגישה: "דה בובואר הראתה את הבעיה: שהאשה היא האחר, ושהגבר הוא הסטנדרט. אני הראיתי דבר אחר: שהדברים שהוצגו כפתרון לבעיה - כלומר, המאבק הפמיניסטי לשוויון, להשוואת זכויות הנשים לזכויות הגברים - הם בעצם חלק מהבעיה". מקינון מבהירה כי עצם הבקשה להשתוות לגברים מנציחה את ההנחה שהגברים והגבריות הם המודל שקובע מה ראוי ומה נכסף. "אם אנחנו מבקשות להשיג שוויון בתנאים כאלה של חוסר שוויון, הדרך שלנו תתארך בלי סוף".

האם מאז שהתחלת לכתוב על מצב העניינים הזה ולהגדירו ככזה לפני יותר מ-20 שנה משהו השתנה? האם הגבר הוא פחות הסטנדרט הבלעדי, האם

המשך בעמ' ד8

דמותה של האשה משתנה והיא קובעת יותר ומשפיעה יותר?

"המבנה החברתי שאני מתארת מאותגר אבל אינו משתנה. השינויים שמתרחשים קשורים לאופן שבו אנחנו מתמודדים עם המבנה הזה. העובדה שלנשים יש כיום זכויות אדם - היא שינוי. העובדה שאלימות כלפי נשים נחשפה בציבור וקוראים עליה תיגר - היא שינוי. יותר ויותר נשים רואות שהחיים שלהן מוגבלים בצורה מלאכותית ונעשים קטנים ומצומצמים מפני שהן נשים. ובמובן מסוים גם גברים צעירים מתחילים לראות שגבריות, שמקנה להם עליונות, לא נותנת להם את כל מה שהם צריכים. אמנם עדיף להיות השולט מאשר הנשלט, אבל בכל זאת זו לא עסקה טובה בהכרח, גם לא בשביל הגברים".

בשנים האחרונות, במדינות המערב, בגלל שגשוגה של תרבות הצריכה, נוצר דווקא הרושם שנשים נהפכות לסטנדרט. שגברים נעשים נשיים, כדי להתאים את עצמם לתרבות שבה הצרכן הוא העומד במרכז - ולא הפועל, היצרן או האמן, לא הבונה ולא הלוחם. מה דעתך? האם לא מתרחש כאן שינוי מהותי, בעייתי ככל שיהיה, במבנה המגדרי שאת מתארת?

"נשים כצרכניות אינן הסטנדרט של תרבות הצריכה. הן קונות דברים שגברים רוצים שיקנו, כדי לשרת את צורכיהם. אין לטעות: זה שנשים רבות עושות משהו, זה לא אומר שהן עושות זאת מעמדה של שליטה ובחירה".

אבל האם לא השתנה משהו בגברים ובגבריות? האם תעשיית השיווק, הקניונים והצריכה לא מכפיפה את הגברים והופכת אותם לנשים החדשות?

"לא. כשגברים בוחרים לצרוך תמרוקים ואופנה, ולהוריד שיערות, ולהתעדן - זו בחירה של סגנון חיים, ולא בחירה של חיים. מבנה הכוח אינו משתנה".

גברים אינם הכרחיים

לפעמים נדמה שהפמיניזם הרדיקלי של מקינון אינו מכבד נשים. אם אשה בעצם הגדרתה כפופה למרותו של הגבר, מוגדרת על ידיו וביחס אליו - קשה לדמיין אשה עצמאית וחופשייה באופן מוחלט. במיוחד קשה הדבר בכל הקשור למין ולפורנוגרפיה. מקינון מניחה שיחסי מין הטרוסקסואליים מוגדרים ומעוצבים בעיניים גבריות. סקס הוא חדירה והפעלה של כוח והכנעה, היא אומרת, אך ורק לפי נקודת המבט הגברית. מקינון טוענת שיחסים לא-שוויוניים במין - יחסים של כיבוש והכנעה - נעשו אירוטיים (עברו אירוטיזציה) כדי לקיים את האי-שוויון בין המינים.

האם לדעתך שוויוניות יכולה להיות אירוטית? האם משחק הכוחות אינו חלק בלתי נפרד מהחוויה האירוטית?

"כן, בהחלט, אנשים עשויים למצוא אירוטיקה ביחסים עם אנשים שהם מכבדים ושהם רואים בהם שווים. זו ההתנגדות הפוליטית האמיתית. זהו האתגר הגדול של המאבק החברתי. להפוך את השוויוניות לאירוטית. אני לא מאמינה שדרוש משחק כוחות כדי להחיות יחסים אירוטיים. זה מה שלימדו אותנו שמרגש, אבל זה לא מהותי לאירוטיקה".

האם הניסיון הלסבי וההומוסקסואלי אינו מפריך את ההנחות שלך, שכביכול יחסי מין מבנים את היחסים בין המינים ואשה היא תמיד נשלטת וכנועה, בעל כורחה?

"בהחלט, נשים עם נשים וגברים עם גברים - החיבורים האלה יוצרים משהו מעניין בתוך הפרדיגמה. יחסי המין האלה הם לא בהכרח הייררכיים ויש בהם יותר סיכוי לשוויון. כשנשים בוחרות בנשים מבחינה מינית, זהו אתגר מלא עוצמה לדומיננטיות הגברית. זו בחירה שמסמלת את העובדה שגברים אינם הכרחיים לחיים ולמין. אבל אחת האסטרטגיות של הדומיננטיות הגברית לחתור תחת העוצמה הזאת היא להפוך את הלסביות לסקסית, וכך לנכס אותה לעצמם, כמכשיר לעינוגם".

אבל בכל הקשור לפורנוגרפיה, את לא מסכימה עם הביקורת מצדן של הוגות פמיניסטיות אחדות, המניחה שאפשר לעשות פורנוגרפיה שאינה מבזה נשים ושאינה גורמת לאלימות כלפיהן; שאפשר להציג לראווה מין מגרה בין נשים, ומין מגרה בין גברים לנשים, כשהמצלמה מצלמת מנקודת מבט נשית, או לפחות מנקודת מבט שאינה אלימה ונצלנית.

"ראשית, אם הסרט אינו מציג במפורש מין שמכפיף נשים ומנצל אותן, זהו אינו סרט פורנוגרפי - לפי ההגדרה שלי ושל אנדריאה דבורקין לפורנוגרפיה. ושנית, אני מכירה היטב את הביקורת הזאת, ואת הטענה בזכות פורנוגרפיה לא-פורנוגרפית, אבל בדרך כלל זה רק היפותטי. הן תמיד אומרות שהן יכולות לעשות פורנוגרפיה כזאת, אבל הן לא מצליחות לעשות אותה. המבט הגברי הוא לא בהכרח המבט של הגבר. גם אשה יכולה להיות צופה נצלנית. כל עוד אדם מתייחס לאדם אחר בצורה מבזה כזאת, נשמר העיקרון של כפיית סקס על אנשים שכוחם מועט משלך. ולא חשוב אם מדובר בילד, או בגבר נשי, או בגבר גברי, או באשה - העיקרון הוא שסקס הוא שליטה".

העיתונות מתבלבלת

נראה שמכל התחומים שבהם עסקת והשפעת, פורנוגרפיה היא התחום האחד שבו לא הצלחת להשפיע. איך את מסבירה את זה? האם הבעיה היא בטיעון או בשומעיו?

"התעשייה הפורנוגרפית התנפחה ושיגשגה עם האינטרנט ונכנסה עמוק לתוך החיים הפרטיים. היא עברה נורמליזציה עצומה. וזה נורא לנשים בכלל, ולנשים חסרות אופציות, שהן אלה שנפגעות בתעשייה, באלפיהן, בפרט".

למה נכשלתן? מדוע הצעות החקיקה שלכן בתחום הפורנוגרפיה נפלו בקול דממה דקה ואילו בכל התחומים האחרים - של הטרדות מיניות, אונס, תקיפה מינית וכיוצא באלה - הצלחתן להביא לשינוי ממשי?

"זה פשוט מאוד: הכוח והכסף מנצחים. אין תעשייה של הטרדה מינית. אין אנשים שעושים מיליארדים מהטרדות מיניות, כמו שאנשים עושים מיליארדים מפורנוגרפיה. ברגע שאנחנו מצליחות לקדם חקיקה נגד פורנוגרפיה באחת המדינות בארצות הברית, או בעולם, מישהו בלובי הבינלאומי של הסרסורים שומע שזה מתחיל, והם מתארגנים ומפעילים כוח אדיר כדי למנוע שינוי. הם שוכרים משרדי יח"צנות ענקיים והם משקיעים המון כסף ומוודאים שזה לא יצליח.

"ולא רק זאת. הבעיה היא שהעיתונות המודפסת והאלקטרונית תומכת בפורנוגרפיה, מתוך הנחה מוטעית שאיסור על פורנוגרפיה מאיים עליה ועל כוחה. הם מבלבלים בין חוקי תועבה לבין חוקי הפורנוגרפיה, שאנדריאה דבורקין ואני הצענו, והם חושבים שהם מפרסמים פורנוגרפיה ושיוגבל חופש הביטוי שלהם. אבל למעשה עשינו הבחנה ברורה בין פורנוגרפיה ובין כל השאר. מה שיש בפרסומות ובסרטים הוליוודיים הוא לא פורנוגרפיה".

אבל האירוטיקה הלא-פורנוגרפית של הפרסום והסרטים של הזרם המרכזי עלולה גם היא לתרום לביזוי נשים ופגיעה בהן. והיא נצרכת בידי כל.

"פרסומות וסרטים רגילים אינם גורמים לאלימות ולאונס. פורנוגרפיה כן עושה זאת. מחקרים מראים זאת בבירור. ופורנוגרפיה היא זאת שמשפיעה על המיינסטרים, ולא ההיפך. המאבק צריך להתמקד בפורנוגרפיה".

האם את מתגעגעת לאנדריאה דבורקין, שותפתך למאבק בפורנוגרפיה, שמתה בשנה שעברה? האם את מקבלת את האופן שבו תיארו אותה בהספדים: "הפמיניסטית הרדיקלית האחרונה"?

"כן, אני מתגעגעת אליה מאוד. היינו מאוד קרובות. בשנים האחרונות פחות עבדנו ביחד, כי אנדריאה היתה חולה מאוד והתקשתה לעבוד. זה היה לה קשה מאוד - שלא יכלה לעבוד. אבל היינו בקשר והיא חסרה לי.

"אבל, לא. אנדריאה היא לא הפמיניסטית הרדיקלית האחרונה. גם אני לא. יש עוד כמונו. לא כולן מפורסמות כמוני, אבל בהחלט ישנה עדיין קבוצה גדולה, חיה ובועטת, שממשיכה לעשות את העבודה".



קתרין מקינון: "אחת האסטרטגיות של הדומיננטיות הגברית היא להפוך את הלסביות לסקסית, וכך לנכס אותה לעצמם כמכשיר לעינוגם"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו