בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ישבתי על סלע. פתאום נפל עלי האושר

בגיל 26, ריקי בליך עוד לא יודעת אם היא תישאר שחקנית וגם לא יודעת אם תישאר חילונית. על תפקידה בתוכנית "קצרים", שתחזור למסך הערב, היא אומרת: "אני שם כצד שנותן יתד של אמינות"

תגובות

ריקי בליך חזרה לא מזמן מהודו. על דלת הדירה השכורה בלב תל אביב שבה היא מתגוררת מודבקת תמונה של הדלאי לאמה. "חזרתי מוארת", היא אומרת. ההכרזה מתקבלת בספק. לא רק משום שהדמויות שהיא מגלמת במערכונים של "קצרים", שתחזור הערב לעונה שנייה בערוץ 2 (הפעם ברשת, שקנתה את התוכנית מטלעד), אומרות דברים אופנתיים שכאלה וזה אמור להיות מצחיק; אלא גם משום שקדם להכרזה הזאת תיאור של סיפור משפחתה הסבוך, הכולל חזרה בתשובה של הוריה, שהיא הרחיקה עצמה ממנו ולתקופה מסוימת גם התרחקה מהם.

אבל היא מתעקשת שהיא רצינית. "יש לי תוכנית סודית לעבור יום אחד בעצמי את הקווים, כדי להתקרב למשפחה שלי. כי גם אם נמות ונגלה שאין כלום, עדיף לחיות חיים רוחניים. אני לא מתכוונת לקריסטלים ולמלמול מנטרות, גם לא לאמונה באל פרסונלי וודאי שלא בנציגיו עלי אדמות. אבל טוב שתהיה לאדם יראת שמים, לדעת שצריך לתת את הדין. זה עושה אותך בן אדם טוב יותר. אני טורחת להודות כל יום לאלוהים על מה שיש לי.

"זה התחיל כשהייתי בהודו", היא ממשיכה. "ישבתי על סלע. פתאום נפל עלי האושר, בכיתי מרוב אושר". למרות ההכרזה על רתיעה מנציגי האל הפרסונלי עלי אדמות וקביעתה כי היא "חלק בלתי נפרד מהעולם התרבותי", היא גם אומרת דברים פחות ברורים: "אני עדיין נרתעת מלהיות דתייה, בכנות כי זה לא נוח".

אולי כל התחושות האלה באו בעקבות התקופה הקשה שהיתה לה במזרח. "זרקתי את עצמי לשם לבד", היא מספרת. "הייתי במתקפת חצ'קונים היסטרית, ברחתי לדרמסאללה כדי להתבודד והגעתי למקום ישראלי יותר מישראל. יש שם פלאפל, חומוס, שומעים מכל מקום את 'שוטי הנבואה'. איך שהגעתי לרחוב הראשי אני שומעת מישהי צועקת בעברית 'יוסי, תביא לי ת'של'. חשבתי שאני הוזה.

"זיהו אותי כמו שבתל אביב לא מזהים אותי. בכל מקום סטלנים גדולים מורידים צ'ילומים. כל אחד שואל אותך 'אז איזה קורסים את עושה, מדיטציה? רייקי? ארווידה'? רוחניות בחצי גרוש. חזרתי לתל אביב, הרגשתי אנונימית".

טיפול זוגי עם אמא

בליך, בת 26, מתגוררת כיום עם החבר שלה, סטודנט לפילוסופיה, במרחק כמה רחובות מבית ילדותה. מעולם לא עזבה את תל אביב ליותר מטיול. היא למדה בבית הספר לאמנויות בתל אביב, במחזור השני שהתחיל מכיתה א'. תמיד הרגישה קצת מחוץ לעניינים בבית הספר כי לא היתה מהצפון ולא באה לבית הספר בהסעות, שם לדבריה מתרחשת רוב הדרמה החברתית.

היא המשיכה משם לתיכון תלמה ילין ואז עשתה תפנית. לא רק שלא הלכה ללהקה צבאית, אלא שלא התגייסה כלל. בגיל 16-17, כאשר כולם קיבלו צווי גיוס, היתה בליך בעיצומה של סערה בבית. אמה חזרה בתשובה. בעקבות האם הלך האב. אחותה הגדולה חזרה בתשובה אף היא ועשתה דרך ארוכה עוד יותר והתחרדה. האחות, שהיתה פאנקיסטית, "קיצונית ממני כחילונית", גרה כיום בקהילה חרדית עם ששת ילדיה, שהבנים שבהם דוברי יידיש. "לא ידעתי מי אני", נזכרת בליך בימים ההם. "הייתי הולכת לבית ספר, לתלמה ילין - מעוז החילוניות, לומדת שם על אקזיסטנציאליזם וחוזרת להתפלסף על עשר ספירות בקבלה עם אמא שלי.

"היו לי חברים הומואים ואמא שלי נהגה לומר לי שזה פגם שצריך לתקן, שזה אחד החטאים

המשך בעמ' ד6

הגדולים. היה לי קשה מאוד עם זה. גם מבחינה פוליטית, עד היום אנחנו חלוקות, היא מאמינה ש'זו ארצנו'. לא מוכנה לשמוע שאנחנו עושים מעשים לא מוסריים. אני יודעת דברים שהם לא מוכנים לדעת".

במשך חצי שנה לא דיברה עם אמה אז. בנוסף לכך, ראתה את החברים שלה "נמקים" כדבריה בשירות הצבאי: "אחד היה מש"ק ממטרות, עוד אחד היה שומר אנטנות. החלטתי שהצבא יחיה בלי עוד פקידה", היא אומרת ומוסיפה: "אני לא רואה בזה פשע. הגיע הזמן לעשות צבא מצומצם". במקום זאת היתה פקידה באזרחות.

ההורים שלה לא קמו יום אחד וחזרו בתשובה. החיפוש החל עוד שנים קודם לכן. "גדלתי כבר בבית שהעיסוק באמונה קיים", היא אומרת. היא זוכרת את עצמה, כילדה בת שלוש ועד שמלאו לה 16, מסתובבת במכון לחקר הקבלה, שזיכרונותיה ממנו אינם חמים, בלשון המעטה.

כיום היא מפויסת עם בני המשפחה. זה קרה לאחר שאמה טיפלה בה בשיטה שנקראת "פסיכותרפיה ברגרסיה": "שיטה נורא לא פולשנית", אומרת בליך, "אהבתי אותה כי היא רגשית ולא שכלתנית. עברנו מין טיפול זוגי זו עם זו". כשהלכה עם החבר החדש שלה לביקור אצל אחותה לא מזמן, הסבירה לו מראש למי מותר ולמי אסור ללחוץ יד. "לאחיינים שלי צריך להגיד שהוא ארוס שלי ולא חבר. כי אין דבר כזה 'חבר'. צריך לעמעם את העובדה שאנחנו מכירים זמן רב. הם שואלים אותי אם אני יהודייה, ואני משיבה להם שאני מאוד יהודייה, פשוט זאת לא דרכי".

בתחילת התהליך, היא אומרת, ההורים "נהיו פנאטיים". היא סלחנית לזה היום, היא מבינה את תחושתם: "מצאת את התשובה; פיענחת, הבנת סוף סוף מה חסר לך, למה אנחנו חיים. זה רגע גדול לקבל את התשובה, ואתה מת לספר אותה.

"במשך תקופה ארוכה זה כל מה שהם דיברו עליו, כל הזמן 'השם יתברך'. האושר הגדול, מבט מזוגג. זה לא היה מטעמים מיסיונריים. הם רצו לחלוק את האושר, ואני לא רציתי את האושר. אני רציתי כל מה שילדה בגילי רצתה - את המיניות שלי, המקצוע, השכל שלי, ספרות, שירה. לא יכולתי לדבר עם אמא שלי על דוסטויבסקי כי היא שונאת אותו, הוא חולה בעיניה. אני רציתי לספר על משהו שקראתי של יצחק לאור, והיא על בן איש חי (אחד הרבנים הגדולים)".

בזמן ההסבר הזה היא מגניבה מפעם לפעם מבט לספרייה, נזכרת במטען התרבותי שלה. היא מדברת על משוררים שהיא אוהבת, מצטטת בקלות מנתן אלתרמן. זה בזכות אביה, היא אומרת. ההורים שלה עלו ב-1973 מרוסיה. אביה הוא "דמות צבעונית, נפש של משורר". הוא הכיר לה את כתבי גוגול ופושקין. "אין רוסי שלא יודע לצטט פושקין", אמר לה, היא הפנימה והשליכה את זה על השירה כאן. האב, בגרסתו החילונית, נהג לתרגם לה מרוסית לעברית משיריו של ויסוצקי בנסיעות משותפות.

רוחמה אברהם ואני

היא יודעת לצטט שירים יותר מלשיר אותם, לדבריה, אף על פי שבסמינר הקיבוצים, שבו למדה, נחשבה לזמרת טובה יחסית ("כי כל האחרים היו זייפנים"). הפגישה אתה מתרחשת בחג החנוכה. בליך אינה משתתפת בשום הצגת ילדים, אף שהיא בחתך הגילים המתאים ובוגרת טלנובלה ("אסתי המכוערת", שעל תפקידה בה זכתה בפרס האקדמיה לשחקנית הטובה ביותר). היא שמחה על כך וגם מצטערת (בגלל הכסף). היא לא חושבת שזה רק מפני שהתוכניות בהשתתפותה - "קצרים", "אפידורל" (תוכנית המזכירה את "הצלף בפוני" הבריטית) ו"אסתי המכוערת" - פונות לקהל בוגר. "אין לי את זה", היא קובעת.

היא גם ביקורתית כלפי כל מופעי החג האלה. "חברה שלי ביקשה שאבוא לראות אותה בתפקיד גורילה ב'טרזן וג'יין'. התיישבתי באולם ובמשך דקות ארוכות שמעתי רק רעש של פתיחת שקיות ניילון מרשרשות, כמו ים. ואז יעל בר זוהר עלתה לבמה בבגדי עור מנומר, לקול תשואות האבות שנהמו פה אחד 'אווווו'. הילדים יודעים שהיא סקסית עוד לפני שהם מבינים מה זה סקסי בכלל. זה זיעזע אותי". הגורילה, לעומת זאת, היתה ממש טובה, היא אומרת.

"בתחום המשחק לא הבכתי את עצמי", אומרת בליך, הבכתי את עצמי בכל מיני תחומים אחרים של החיים". וגם הביכו אותה. פרשת רוחמה אברהם ואסף הראל התפוצצה כשהיא התארחה בתוכניתו, והתביעה כללה גם אותה. "הרגשתי כמו האזרח ר' שמסתובב בעולם, משהו קפקאי כזה. חצי שנה הייתי בבית משפט. הראל התקיל אותי. הוא עמד לשאול אותי על משהו מביך ומיני שסיפרתי בראיון אחר פעם. כדי להציל את עצמי אמרתי משהו שקשור במין אוראלי ורוחמה אברהם. השתמשתי בבדיחה כדי להוציא את עצמי מהבוץ. כעסתי על המקרה הזה כי לא גיבו אותי. היתה אווירה קרנבלית, לא אני יזמתי את הבדיחה על חשבונה. לכן גם זיכו אותי".

בינתיים עניין זה נשכח. "קצרים", השבה כעת למסך, צולמה זה כבר. עכשיו היא משתתפת בהצגה "חתונה מושלמת" בבימויו של מוני מושונוב, עמיתה לתוכנית "קצרים". משתתף בה עוד חבר לתוכנית, יובל סגל, שלצדו שיחקה גם בהזדמנויות נוספות. "אנחנו קצת כמו זוג נשוי. יש לנו בדיחות, ריבים, כעסים ועצבים", היא אומרת.

אשר ל"קצרים", היא אומרת, "באופן כללי אני לא מתה על תוכנית מערכונים כפורמט", ומוסיפה: "אני לא מאלה שיש להם סטוק של בדיחות". יותר מכל היא אוהבת את המערכונים הקבוצתיים, "כשאנחנו יושבים סביב שולחן. או קבוצות תמיכה. לדעתי בכל פרק צריך קטע כזה". בעבר אהבה מאוד את "החמישייה הקאמרית" - "צחוק עם אמירה", היא מכנה אותה. בחזרות היא מנהלת מלחמות על הקטעים שייכנסו ב"קצרים". "אני ביקורתית כלפי הכל. גדולים כמו מוני צריכים לשכנע אותי שזה יעבוד". היא הטילה וטו על מערכון אחד, שבו קרן מור רצה אחרי מונית וצועקת 'אתה פנוי', והוא אומר לה 'לא. אני נשוי'".

עם זאת, אומרת בליך, "קרן מור יכולה להציל כל דבר. היא תעשה מונולוג על העגבנייה מרגע היותה זרע וזה יצחיק. ארבעתם יכולים להעביר בדיחה לא הכי מצחיקה. אני לא יכולה". ב"קצרים" היא על תקן "הקולנועית", היא מגדירה. "לא אקסטרווגנטית, לא אמיצה כמו הקולגות. אני לא יודעת לעשות דמויות או מבטאים. אני שם כצד שנותן יתד של אמינות. אם היו שם רק קרן מור ושמוליק לוי, זה לא היה נגמר בצורה שפויה".

בתוך זמן קצר מצאה את מקומה בתודעת הציבור. היא נהנתה מהחשיפה האטית שלה בתפקיד אסתי ב"אסתי המכוערת". בגלל התחפושות לא הכירו אותה מיד. כיום היא נדהמת כשמדברים עליה ברחוב כאילו היא לא נמצאת. "מול הפרצוף אומרים: היי, זאת לא ההיא מ'אסתי' או מ'קצרים', וישנם ציידי הסלבריטיס - 'זה השלישי שלי היום', הם סופרים. חוק השקט הבלתי כתוב של שינקין נותץ", היא מגלה.

בכל מקרה, לדבריה, זה לא יימשך עוד הרבה זמן. "לא תמיד אהיה שחקנית, כלי של במאי", היא אומרת. "אי אפשר לחיות כך. מפסיקים להתפתח. נשארים אינפנטילים לעד".



ריקי בליך: "אני לא מאלה שיש להם סטוק של בדיחות"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו