בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צאו לי מהשוק

נעם ארנון טוען שהוא ופורעי חברון החדשים הם היורשים של הקהילה היהודית שישבה בעיר? חיים הנגבי, צאצא ישיר של "חיים המצרי" שרכש את אדמות השוק ב-1807, תובע שיפנו מיד את הנכס

תגובות

ושוב, בפעם המי-יודע-כמה, פותח נעם ארנון פה גדול ומאיים. לבל יעז איש להפריע לכנופיות המתנחלים שבלב חברון במלאכת הקודש שלהן: "לטהר" את עיר האבות ו"לנקות" אותה, רחוב רחוב ובית בית, עד שלא ייוותר בה אפילו פלשתינאי אחד, אוד מוצל. זה האיש הנושא בתואר דובר היישוב היהודי בחברון וזאת השליחות שעמס על שכמו. וחזותו - ראו זה פלא - כשל ילד טוב ק"ק חברון, שמישהו, ואולי משהו, פרע לרגע את תלמודו וכפה אותו החוצה להשמיע ברבים את דבר האלוהים.

והוא מעורר שאלות, הרבה שאלות: מי האנשים שבחרו בו להיות דובר, ומי המוסד שאישר את הבחירה הזאת, ומי מספק לו שירותי משרד, ומי מעניק לו כלי רכב, ומי מצייד אותו באביזרי תקשורת, ומי מממן את מחייתו, ומי נותן לו בית חינם-אין-כסף לגור בו, ומי טורח להפקיד עליו שומרים ביום ובלילה. דומה שמדינת ישראל כולה - כל ממשלה בתורה - עומדת עליו לשרתו ולמלא את כל מחסורו, והוא מורד בה ואינו חדל.

אך לפני שלושה שבועות, כשבאו פקידי המינהל הצבאי, מלווים בשוטרים וחיילים, אל מתחם השוק הסיטונאי בחברון, כדי למסור צווי פינוי למתנחלים שתפסו מבנים בשוק ועשו אותם בתי דירות להם ולמשפחותיהם, פרצה במקום תיגרה רבתי. המון מתנחלים תקפו את השוטרים והחיילים, זרקו אבנים, השליכו ביצים, פיזרו קמח, התיזו מים. הם היכו ושרטו ודחפו וירקו וקיללו והתפללו וקראו "נאצים" והתייצבו מול מדינת ישראל במועל יד - כל זאת בעירבוביה גדולה, כנהוג וכמקובל בקהילת הקודש של המתנחלים מאז אתחלתא ד'גאולה, 5 ביוני 1967.

ונעם ארנון, כמו דאוס אקס מכינה, צנח אז אל תוך העירבוביה הבואשת הזאת להבטיח שאיש מן המתנחלים לא יכיר בצווים ולא יכבד אותם ולא יתפנה. זאת וגם זאת: "אנחנו היורשים החוקיים של רכוש הקהילה היהודית בחברון", פסק, כמו הוא אדון כל העיר, "אנחנו קיבלנו את כל הזכויות מידי הבעלים". הנה, כך: 15 מלים שאין בהן אפילו שמץ של אמת וכל כולן בדיה גמורה - שני משפטים שאין להם סימוכין, לא בחוק ולא בנוהג.

בידי תצלומים של תעודות קלף עתיקות יומין - כתובות וחתומות ערבית - המעידות על אחד המכונה "חיים המצרי", שמתואר בהן כמי ש"ממונה על העדה היהודית" בחברון, "המדבר בשם הקדש עדת היהודים המתגוררים בעיר אדוננו ח'ליל אל-רחמן", שקנה וחכר חלקות קרקע בעיר האבות בראשית המאה ה-19. על פי תעודה אחת, שנכתבה ונחתמה ב-1807, קנה חיים המצרי חלקת קרקע שגודלה חמישה דונמים במקום שעליו הוקם לימים שוק הירקות הסיטונאי של חברון; על פי תעודה אחרת, שנכתבה ונחתמה ב-1811, חכר חיים המצרי חלקה גדולה פי כמה וכמה למשך 90 שנה, ש"מיועדת לקבורת מתי היהודים".

ב"ספר חברון", שנכתב לראשונה לפני קרוב ליובל שנים על ידי זקני העדה היהודית מעיר האבות, אותם סבים וסבתות שעשו את שנותיהם האחרונות כגולים בירושלים, גיליתי לא רק את התצלומים של תעודות הקלף שהוזכרו לעיל, אלא גם דברים על הגלגולים שעברו התעודות האלה מאז נחתמו. והתברר לי - כפי שאספר להלן - שבנעורי המוקדמים הייתי קרוב אל הגווילים הישנים האלה מרחק הושטת יד ולא ידעתי.

תוך כדי קריאה בספר חברון מצאתי שחיים המצרי הוא ר' חיים (ישועה) בג'איו - יהודי יליד מצרים, שהגיע לעיר האבות בשלהי המאה ה-18 והתיישב בה. קרוב לוודאי שקרובי משפחה שלו משבט הבג'איו, ששורשיהם הקדומים נעוצים בספרד של תור הזהב, כבר התגוררו בחברון מלפנים. ועוד מצאתי, ששותפיו של הבג'איו הזה להסכמי המכירה והחכירה היו ממנהיגי הציבור הערבי בחברון, ראשי המשפחות הגדולות, שהיו מייצגים בעיסקות הנזכרות לעיל לא רק את עצמם אלא גם, ואולי בעיקר, את ההקדש המוסלמי בעיר הקרויה על שם אברהם, אביהם של יצחק וישמעאל.

ביתם של סבא חיים וסבתא מרקדה בירושלים, על גבולו הצפוני-מערבי של שוק מחנה יהודה, בשכונת-חצר שפעמים נקראה אוהל שלמה ופעמים אבו אל-בסל, שימש בית ועד לגולי חברון. יהודים ענווים אלה, בני הקהילה הספרדית שעשו את שארית ימיהם בירושלים, היו מורגלים בצוותא שלהם עוד מנעוריהם בעיר האבות, לכן היו מקפידים גם בזיקנתם על התכנסות קבועה של פעם בשבוע: בביתו של הרב חיים בג'איו - הרב האחרון והמנהיג האחרון של הקהילה הספרדית בחברון - היו מתרפקים על עברם והוזים את עתידם. כאן למדתי, לראשונה בחיי, דבר או שניים על פליטים ועל חלומות השיבה שלהם; כאן שמעתי לראשונה פרטים ופרטי-פרטים על חיי היהודים בחברון. שיעור לחיים.

בפינת החדר שבו היו מתכנסים אורחי הקבע בבית בג'איו ניצבה שידת עץ בעלת ארבע מגירות, צבועה שחור בוהק. בשלוש מן המגירות שלא ננעלו מעולם נשמר משרד-זוטא - חותמות, כריות דיו, ספרי חשבונות, עטים נובעים, דפים לבנים, פנקסי קבלות ומכונת כתיבה - כל מה שנשא איתו סבא בג'איו עם ההתפנות של אחרוני היהודים מחברון לירושלים.

בילדותי הייתי עושה במגירות האלה כבתוך שלי, מאמן עצמי מבלי דעת להיות פקיד מדופלם. רק המגירה התחתונה היתה תמיד חסומה וסבא, שהתקין עליה פס ברזל ומנעול גדול, גילה את אוזני שכך הוא משמר תעודות חשובות של הקהילה החברונית.

חלפו שנות דור עד שיצא לאור ספר חברון (בהוצאת כתר, 1970). בלעתי את הספר, גדול ועב כרס, בחטף ופתרתי באמצעותו את סוד התעודות החשובות שסבא נעל במגירה השחורה התחתונה. הנה הפתרון: שתי התעודות שהשיג חיים המצרי במשא ומתן עם עתודי העיר חברון, זו של הקנייה וזו של החכירה, היו בעלות חשיבות עליונה, אולי אפילו היסטורית, לכן הופקדו לשמירה בידי קרובי משפחתו של חיים המצרי, הלא הוא חיים בג'איו. וכך היו תעודות הקלף עוברות במשפחת בג'איו מאב לבן, מדור לדור, עד שהגיעו לידי סבא, שגם הוא חיים בג'איו. והוא, שהיה נוטר התעודות האחרון, טרח בערוב ימיו להעבירן לעורכי ספר חברון, כדי שיזכו להנצחה מוארת וגלויה לעין כל. וגם אני, נכדו יחידו של סבא, שנותן כאן לראשונה פומבי לסיפור התגלגלותן של התעודות החברוניות, הייתי, טרם עיברות השמות, חיים בג'איו.

אין לי שיג ושיח עם המתנחלים הקנאים, חיילים של מלחמת קודש. נעם ארנון, כמו משה לווינגר לפניו, הוא אך דוגמה. הוא רוצה מלחמה, אני רוצה שלום. הוא רוצה אדנות, אני רוצה שוויון. הוא רוצה גירוש, אני רוצה חיים בצוותא. ומה נותר לנו במשותף? אפס. אנחנו קוראים אחרת את העבר, רואים אחרת את ההווה, חולמים אחרת את העתיד. אין בינינו הסכמה אפילו על מושגים השגורים בכל פה, שאנשים משתמשים בהם מבלי משים בחיי היומיום, כמו בית, רחוב, שכונה, עיר, ארץ. ואיני מדבר על חוק ומשפט ודין צדק, שהם בין כה וכה במחלוקת שאין אפשרות ליישבה. וצלם אדם ומוסר אנושי ודבר אמת?! אפילו על חיים ומוות - שאלו נא את חמורו של משיח - אין בינינו שמץ הסכמה.

לארנון ושות' אין שום זכות ואף לא שמץ של זכות בחברון. מי שיכפה אותם להסתלק מחברון ייטיב עם העיר וייטיב עם הארץ.



חיים בג'איו, סבו של חיים הנגבי. למטה אחת התעודות ששמר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו