בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להוציא את פפיצ'ק מהמחבוא

ב-1989 נסע יוסי שריד עם קבוצה של "תאומי מנגלה" למסע באושוויץ-בירקנאו. במסע הזה הוא פגש את פטר גרינפלד קליינמן, פפיצ'ק, שבפעם הראשונה בחייו הצליח להוציא מעצמו מלים מעטות על מה שעבר עליו בין גיל ארבע לחמש בבלוק התאומים של מנגלה. עכשיו שריד כתב את סיפורו

תגובות

פפיצ'ק: הוא לא ידע את שמו יוסי שריד. הוצאת יד ושם, ידיעות אחרונות
ספרי חמד, 62 עמ', 64 שקלים

במשך השנים זה מתגבש לצורך - לשמוע ולהשמיע, להודיע ולדעת. אצל יותר ויותר מאלה שהיו שם ואצל אלה שלא. אחרי לפחות חצי חיים, כשמבינים אילו תכונות נכללות במין האנושי, נוצרת אצל אלה שלא היו שם היכולת להכיל משהו מן ההר הענק שסוחבים על גבם אנשים שחיים איתנו באותו בית, כל אחד לבדו. בדרך כלל המשהו הזה הוא פירורים בלבד, ומתברר שמה שנמצא בבית לא מספיק ועוברים לחפש אצל אנשים מחוץ למשפחה, שגם הם מחפשים את מי שיעזרו להם לבטא את סיפורם.

יוסי שריד מספר על הרגע המצמרר שעבר עליו בגיל חמש, כאשר הסביר לו אביו מדוע החליט לשנות את שם משפחתם משניידר לשריד. "מאותו היום אני נושא על גבי את שמי כמו שק כבד של זיכרונות, ואין הוא שייך רק לי, השק ותכולתו, ולפעמים אני עוצר כדי לנוח, מניח את השק על הארץ, פותח ומתבונן לתוכו, והוא כל הזמן מתמלא, להפתעתי, ויש לי ממה לחלק". אל תוך הספר נאספו שתיקות ומלים ל-14 עמודי טקסט בלבד של קורות משפחתו, שרק מעטים ממנה לא נרצחו.

ב-1989, 45 שנים לאחר אותו מעמד, התבקש כחבר כנסת לנסוע עם קבוצה של "תאומי מנגלה" למסע באושוויץ-בירקנאו. במסע הזה פגש את פטר גרינפלד קליינמן, פפיצ'ק, שבפעם הראשונה בחייו הצליח להוציא מעצמו במלים מעטות את מה שעבר עליו בין גיל ארבע לחמש בבלוק התאומים והגמדים של מנגלה. השלמות חלקיות לסיפורו נאספו מפיהם של אנשים נוספים, המצטרפים לזוועה אבל גם מרככים אותה.

מה שמרכך, או יותר נכון מאפשר להקשיב לסיפור, היא העובדה שאנשים חיים ורהוטים מספרים אותו. כך הרגשתי כאשר התבקשתי לערוך את ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם - סיפור חיים". ההיקף העצום של כתב-היד, שהכיל את נפתולי הזוועות ללא קץ שחווה הילד שהתייתם בגטו והתבגר במחנות הריכוז, היה מפחיד. מה שאיפשר את הגישה היה המפגש עם האיש שקומתו זקופה וחיוך דק על פניו, ויש בו תום וטוב לב שהנאצים לא יכלו להם. מלבד חוויה עמוקה וקשר עם אדם מיוחד, סייעו לי זיכרונותיו גם להבין קצת יותר את התחכום של המנגנון הנאצי. שום ספר היסטוריה ושום מורה או לימודים או טקסים לא נתנו אפילו טיפה ממה שיש בעמוד אחד בספר הזה.

שיעור קטן בהיסטוריה חבוי גם בספרו הצנום של שריד, שהחליט להיות השליח של פפיצ'ק: "דווקא משום שפטר גרינפלד השתקן נחבא אל זיכרונותיו, מוטלת עלי החובה להוציאו ממחבואו ולהפקיד את סיפור חייו בירושלים, המקום היחיד בעולם שרשות הרבים שלו היא גם רשות היחיד". וכך הוא מוסר בעדינות רבה את שברי קורותיו של הילד הקטן ביותר בבלוק, שבגיל חמש, לאחר שחרור אושוויץ, נמצא ישן בשלג. מאותו רגע מתחילה דרך חתחתים חדשה, שבמהלכה אומץ והתייתם בשנית, איבד את שמו וחזר ומצא אותו וקיבל עוד ועוד שמות נוספים.

הספר הוא גם תיאור מהלך השחזור בעזרתו של קלמן בראון, שגם הוא היה תאום בבלוק של דוקטור מנגלה וזכר את פפיצ'ק, ש"היה הבן יקיר של הצריף. כל אחד שם ניסה לשמור עליו, להאכיל אותו כדי שיישאר בחיים. אולי הוא היה כמו קמיע לכולנו: אם הוא יחיה, נחיה גם אנחנו. אני בעצמי הייתי בסך הכל בן 14, אבל ילד בן ארבע הופך גם ילד בן 14 לאבא שלו".

לא פשוט להתמודד עם החוויות שעברו האנשים במחנות הריכוז בלי להשתמש במליצות ובקלישאות, שנועדו להרחיק את הרגשות המציפים ולפעמים גם לצאת ידי חובה. פוליטיקאים הם אלופים בסוג הזה של מס שפתיים, ויוסי שריד הוא בין הבודדים מביניהם שעומדים באומץ מול הרגש ולא בורחים. וכך, בלי מליצות ועם כושר הביטוי המעולה שלו הוא מצליח לייצג את פפיצ'ק במעט מלים והרבה עוצמה.

באירוע לכבוד הוצאתו לאור של ספר הזיכרונות מתקופת השואה, שמעתי את אחד האורחים אומר בקול רם ובטון נחרץ: "לא צריך להוציא את הדברים האלה החוצה". אחר כך התברר שגם הוא סוחב שק גדול מאותה תקופה, ואינו היחידי שחושב כך. יורשה לי להציג פן אחר. השק שהונח על כתפיי מלא בריק. כמי שנולדה אחרי המלחמה ונושאת את שמה (המתורגם) של סבתי מצד אבי - שהדבר היחידי הידוע לי עליה הוא שנרצחה על ידי הנאצים, כנראה בטרבלינקה - אני מודה ממעמקי לבי לכל מי שמצליח לשתף אותי בקורותיו. בכך הוא או היא גם מקרבים אותי מעט אל שתי סבותי ושני סבי, הינדה ואדולף (אברהם) ריזנפלד ומינה ובן ציון בר, שנעלמו בגיהנום בעודם חיים ולא נשאר מהם זכר.

עפרה ריזנפלד ערכה את ספרו של צבי שטייניץ, "מקום אליו לא שבתי מעולם, סיפור חיים", שראה אור בהוצאת בבל/עמי שטייניץ אמנות עכשווית



השחרור מאושוויץ, תמונה מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו