בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ש"קשת" תהיה

תגובות

בכתב העת "קשת", בגלגולו הישן, בעריכתו של אהרן אמיר הצעיר, עשיתי את ראשית דרכי בספרות. לימים, כשנעשיתי בעצמי עורך, זכרתי בהערצה את המהירות שבה היה נוהג להשיב לפונים ששלחו אליו כתבי יד כדי למנוע מהם את העינוי שבציפייה. עד היום לא הצלחתי בשום אופן להגיע ליעילות הזאת שלו. נחמתי היחידה היא שאהרן אמיר היה והינו יוצא דופן בכך: מגדלור של צלילות ושקיפות בלב הביצה הרוחשת חשבונות וקנאות ושנאות של הספרות העברית. "קשת" לא היה שייך לשום "קליקה", ושיקולי העורך נראו נקיים מכל פנייה זרה.

"קשת" נסגר ואז נפתח מחדש, ושוב בעריכתו של אהרן אמיר הצעיר. אני מדגיש את התואר "צעיר" מפני שאמיר נשאר אותו מגדלור של צלילות ושקיפות. אני שהייתי מצעירי הצאן של "קשת" מרגיש על ידו היום יהודי זקן. אמיר - מפרשי האוונגרד של "העברים הצעירים", או "הכנענים", פשוט נשאר עברי צעיר מבחינת ההדר של העריכה. ראו גם כמה מעט השתנה העיצוב של "קשת" החדשה לעומת הישנה, וכמה הוא נראה צעיר ומעודכן ומושך לקריאה.

בגיליון האחרון, מס' 14 מחורף 2005, יש לפחות שני דברים שקנו את לבי. אחד הוא תרגומה של ניצה בן ארי ל"מנגינת הרוחות" מתוך "פאוסט" של גתה. גתה השתמש בשיר הזה בווירטואוזיות שאין מושלה במפגש המוסיקלי האופייני רק לגרמנית, שבין רכותן האינסופית של התנועות וקשיותם האינסופית של העצורים כדי לכתוב את קול הרוחות המהפנטות את פאוסט בתיאור יפי הטבע. ניצה בן ארי עשתה כאן עבודת מופת. אין לי מלים אחרות לתאר זאת.

קוטב אחר של עושר לשוני נדיר מצאתי בסיפור הנחבא בעמוד 94 בחוברת, ושמו "אמסטל" מאת סופרת בראשית דרכה, עדנה שמש. קראתי את הסיפור ונרעשתי, שעוד יש כותבים כאלה שיודעים לבנות משפט תומאס-מאני מלא פרטים וניצוצות ושברים של מראות המצטרפים לזרם ויוצרים תמונה שהיא פנימית וחיצונית כאחת. הסיפור הוא על אם ובן ועל הניסיון של האם לפענח את עולמו הנסתר של בנה, ולמה אינו מתחתן, ושמא היא אשמה בכך, מפני שהתחתנה בשנית. ואיזו סימפוניה של רגשות עצורים המנסים להתפרץ, עד כדי גילוי עריות כמעט. זה סיפור קלאסי לגמרי, בלי שום צרימה, בלי שום גסות. אחרי קריאתו אי אפשר לקרוא זמן מה שום דבר אחר. ויש בו - אני אמנם מסגיר בכך את התרת העלילה - סצינה של סקס הומוסקסואלי שאין יפה ופיוטית ממנה.

יש מי שהחוברת תסעיר אותם בשל מאמר נוקב וביקורתי מאוד של אסף ענברי על דן מירון. אסף ענברי הוא אינטלקואל טהור, מן היחידים בארץ שאינו מוברג באקדמיה ואינו לוקה באינטרסנטיות זו או אחרת כדי להבטיח את משרתו. הוא בדיוק האיש שבשב ילו צריך ש"קשת" תהיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו