בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גורל מוזר הוא לכתוב למען עם שאינו עמך

תגובות

דיוקן הנכבש ולפני כן דיוקן הכובש, מאת אלבר ממי, תירגם מצרפתית אבנר להב, הוצאת כרמל בשיתוף מכון ון-ליר, 2005, 176 עמודים

סיפור חייו של אלבר ממי נולד בצבת הקולוניאליזם הצרפתי בתוניס, והוא אשר הוליד את הספר החשוב הזה, המתורגם עכשיו לעברית באיחור של כמעט יובל שנים. ממי מעיד על עצמו בספר כי גם דיוקן הנכבש וגם דיוקן הכובש, אמנם במידות שונות, הם בחלקם דיוקנו שלו, ומבהיר: "אני הייתי מין בן תערובת של הכיבוש, שהבין את כולם מפני שלא היה באופן מלא איש מהם".

הספר הוא מחקר סוציולוגי חשוב ומהפכני על מהותו האוניוורסלית של הקולוניאליזם, ועל יחסי הכובש-נכבש שהוא יוצר (במיוחד בזמן ההווה, כדי להבהיר את הצורך בתהליך דה-קולוניזציה שלם בצפון אפריקה, ובכל רחבי אפריקה ואסיה, אשר היה באותה עת בעיצומו). ממי מסביר את המוטיווציה האישית שלו לחקור את מצבו של הנכבש, מחקר שנועד לאפשר לו "להבין את עצמי ולזהות את מקומי בקרב שאר בני האדם". המקום הזה הוא מקום חצוי, כפי שגם הספר חצוי: חלקו נכתב בפאריס וחלקו בתוניס (ב-1955 וב-1956), חלקו מתאר את הכובש וחלקו את הנכבש; וממי עצמו הוא אדם חצוי, כיהודי וכאינטלקטואל אשר גדל בחברה כבושה.

ממי נולד ב-1920 בעיר הבירה תוניס, והיה כהגדרתו "ללא ספק יליד, כפי שאמרו באותה עת, קרוב ככל האפשר לנכבש המוסלמי... בשל שפת האם... בשל הרגישות והמנהגים, הנטייה לאותה מוסיקה ולאותם הבשמים, בשל מטבח כמעט זהה". ולמרות מקומו כיליד דובר ערבית, ממי ניסה בכל כוחו להתקרב אל הצרפתי והמערבי, והוא מספר: "הפניתי תחילה בשמחה גלויה את גבי למזרח, בחרתי ללא שוב בשפה הצרפתית, התלבשתי בסגנון איטלקי ואימצתי בעונג רב גם את העוויותיהם של האירופים".

בחירתו של ממי להתרחק ממקומו ה"ילידי" כתוניסאי וכנכבש, ובקשתו להתקרב אל המקום ה"מערבי" וה"תרבותי" של הצרפתי והכובש לא היתה רק בחירה אישית שלו, אלא גם תוצאה של מקומו כנכבש, הסובל כרוב הנכבשים מתסביך נחיתות, ובאופן מיוחד כיהודי בתוך האוכלוסיה הכבושה. ממי מגדיר את היהודים, יחד עם מיעוטים לא-מוסלמיים אחרים בארצות צפון אפריקה, כ"מרומי הכיבוש". תחילה ניסו, בעיקר היהודים שישבו בערים הגדולות שבהן שכנו השלטונות הצרפתיים, להבדיל עצמם מאוכלוסיית הרוב כדי להתקרב אל הכובש ולזכות בתנאים טובים יותר. הסיבה לכך היתה בעיקרה כלכלית, אבל ממי מדגיש כי זכויות היתר שזכו בהן היהודים יחסית למוסלמים היו מגוחכות (שונה המקרה של יהודי אלג'יריה, שהפכו לאזרחי צרפת הכובשת), ועדיין היה בהן די להעניק להם גאווה, שאין הם חלק מהמון הנכבשים המוסלמים.

חלק מן היהודים הפכו, כמו במקרים רבים אחרים בהיסטוריה היהודית במזרח ובמערב, מיעוט מתווך החפץ בהמשכו של המשטר הקיים, לשביעות רצונם של השלטונות הקולוניאליים. ממי מתאר פירמידה של "עריצונים", שבעזרתה הוא מסביר את רצונם של חלק גדול מן היהודים להתבדל מן הרוב הנכבש: "כל אחד, שאחר בעל עוצמה גדולה יותר מדכא אותו מבחינה חברתית, מוצא תמיד שלישי שעוצמתו נחותה משלו כדי להישען עליו, ולהפוך בתורו לעריץ". לכך הוא מוסיף סיבות יהודיות "ייחודיות", ומזכיר כי היהודים הם "המועמדים הנצחיים להתבוללות", המבקשים להשתחרר ממצבם כנכבשים ו"לשם כך הם משתדלים להידמות לכובש, מתוך תקווה גלויה שיפסיק לראות בהם אנשים שונים ממנו. מכאן מאמציהם לשכוח את העבר, לשנות את מנהגיהם הקיבוציים ולאמץ בהתלהבות את השפה, התרבות והמנהגים המערביים".

נקודת השבר הקולוניאלית ביחסים שבין יהודים למוסלמים (נוסף להתפרצות הסכסוך הישראלי-הפלשתיני) הביאה לכך שכאשר השיגו ארצות המגרב את עצמאותן, עזבו אותן בהדרגה רוב אזרחיהן היהודים, והיגרו לצרפת (כמו אלבר ממי) ולישראל; הקשר שקשרו חלקים גדולים מהם עם האומה והתרבות הכובשת לא איפשר להם להישאר במולדתם. אבל הסיפור, כמובן, אינו פשוט כל כך, וההיסטוריה היהודית הארוכה שהיתה שלובה בהיסטוריה של צפון אפריקה לא נעלמה ברגע, וסיפור חייו של ממי מבהיר זאת. ממי הבין כי אין לו עתיד בארצו, אך כאינטלקטואל צידד בתנועת השחרור התוניסאית, ובתנועה האנטי-קולוניאלית בכל רחבי העולם, והיה לאחד מדובריה המוכשרים ביותר.

אבל ממי דיבר את האנטי-קולוניאליות בצרפתית, ומעולם לא שקל לכתוב אותה בשפת ארצו ואמו, שעל פי עדותו מעולם לא למדה צרפתית. מדוע? בכותבו על אפשרויותיו של הסופר הנכבש אשר למד בבתי הספר הקולוניאליים את שפת הכובש (את רוב בני הקולוניה, מעיד ממי, הותיר השלטון בלא זכות ללמוד קרוא וכתוב), הוא מסביר: "נניח שלמד לתפעל את שפתו, עד שיוכל ליצור אותה מחדש בתוך יצירות כתובות; נניח שניצח את סירובו העמוק להשתמש בה. למי יכתוב? בעבור איזה קהל? אם יתעקש לכתוב בשפתו, הוא נדון לדבר לפני קהל של מאזינים חירשים. העם בור ואינו קורא שום שפה, הבורגנים והמלומדים אינם מבינים אלא את שפת הכובש. נותר לפניו מוצא יחיד, שנוהגים להציגו כטבעי: שיכתוב בשפת הכובש... גורל מוזר הוא לכתוב למען עם שאינו עמך!"

שפתו של הנכבש הופכת עם הכיבוש לזרה במקומה, ואת הנכבש שאינו יודע את שפת הכובש - לזר בארצו. כדי להתמודד עם מנגנון הכיבוש על הנכבש ללמוד את שפת הכובש, ואילו שפת הנכבש מאבדת בהדרגה מגע עם היומיום, והופכת שפה שאינה נכתבת ואינה נקראת, שפה שכל תוכנה תרבות דלה בעל פה. כך מאבד הנכבש את זיכרונו ההיסטורי והתרבותי, ומתרכז בהווה (בבית הספר הורכב לו זיכרון אחר; הוא למד על שארל הגדול וקרא ספרים על ילדים ההולכים בשלג וקונים ערמונים חמים). בעיני הכובש שפתו של הנכבש נלעגת, והנכבש לומד לאמץ בסופו של דבר מבט חיצוני זה על שפתו ותרבותו; קבוצות קטנות של מלומדים שינסו לשמר את השפה הישנה כשפת התרבות לא יצליחו לגשר בינה לבין רוב העם, ששוב אינו מוצא בה טעם. כיצד יפנה איפוא האינטלקטואל הצעיר אל שפת הוריו?

כאשר הסופר הנכבש כותב בשפות האירופיות, הוא עושה זאת באופן פרדוקסלי כדי לתבוע את טובת שפתו. לכאורה עליו לשוב לשפת הקבוצה, שהיא השפה היחידה "שתאפשר לנכבש לשזור שוב את זמנו המקוטע, למצוא מחדש את רציפותו האבודה ואת רציפות תולדותיו" (והחייאתה היא אחד הפרויקטים החשובים לאחר השחרור, לטעמו של ממי), אבל יהיה זה כמעט בלתי אפשרי להתחנך פעם שנייה כסופר בשפה אחרת; מן העבר האחר ניצב הפיתוי "להשתייך באופן מלא לספרות מדינת האם" (כמה קל לשמוע כאן את הדרמה הלשונית המסתתרת מאחורי התעקשותם של סופרים יהודים לכתוב בערבית בארץ, כגון יצחק בר-משה וסמיר נקאש, את דרמת המעבר מן הערבית אל העברית של יוצרים אחרים, כגון שמעון בלס וסמי מיכאל, ואת פנייתם של סופרים פלשתינאים אל העברית, כגון אנטון שמאס, נעים עריידי וסלמאן מצאלחה).

"דיוקן הנכבש" של ממי הוא ספר תמציתי ובהיר, ובכל זאת הוא מצליח להקיף את התופעה ההיסטורית ששמה קולוניאליזם בצורה רחבה, מרתקת ומהפכנית. תרגומו לעברית הוא צעד הכרחי להכרת ההגות הפוסט-קולוניאלית; אין בו העוצמה הרגשית המתפרצת של פרנץ פאנון ב"עור שחור, מסכות לבנות", אין בו האינטלקטואליזם הצרוף והמהפנט של אדוארד סעיד ב"אוריינטליזם"; אבל יש בו צירוף נדיר של כנות, יכולת ביקורתית מפוקחת, ושילוב עמוק של קירבה ומרחק למושא המחקר.

חשיבותו של הספר לקורא הישראלי היא גם במפתחות שיש בו לפענוח יחסי כובש-נכבש עם הפלשתינאים בשטחים, אבל לא רק; הספר הכרחי להבנת המצב בעולם כיום, אשר ההיסטוריה הקולוניאלית, גם אחרי פירוק המעצמות הקולוניאליות הישנות, מוסיפה להכתיב בתוכו יחסים כלכליים ופוליטיים בלתי-שוויוניים; הספר הכרחי להבנת ההיסטוריה היהודית, וחייהן של קהילות יהודיות תחת משטרים קולוניאליים, ובעיקר הקהילות היהודיות במגרב תחת שלטון צרפת; נוסף על כך תורם הספר להבנת מציאותם המורכבת של מיעוטים מתווכים במצבים קונפליקטואליים (דוגמת מצבם של המזרחים בישראל, של הדרוזים, הבדווים ובמידות שונות גם של כלל הפלשתינאים אזרחי ישראל). זה ספר חובה לכולנו, כובשים ונכבשים, ובעיקר לכל אלו המצויים בשלל מצבי הביניים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו