בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוב דופקים את השחורים

מדינת ישראל בכלל וקהילת ההיפ הופ המקומית בפרט יספגו אבידה קשה אם משרד הפנים יממש את איומו לגרש מהארץ את הראפר האמריקאי הכי ציוני בירושלים, רבל סאן

תגובות

בצהרי יום במדרחוב בן יהודה בירושלים מצטלם רבל סאן לווידיאו קליפ לשיר "Fight Rebel Sun" של להקתו, קולולוש, שיצא השבוע לתחנות הרדיו. טיפוסים אסקצנטריים מכל העולם אינם מחזה נדיר במתחם זה, ובכל זאת, תוך רגעים ספורים מתגודד קהל סקרנים סביב הצעיר המזוקן ונמוך הקומה ותוהה מה לכל הרוחות עושה בירושלים הראפר האמריקאי המגניב הזה, ואיך בדיוק אמרתם שקוראים ללהקה שלו?

"Jerusalem cornerstone and corner prophet", יורה רבל סאן בלי קול את מלות השיר (המושמע ברקע מטייפ). חמוש ברעמת ראסטות, כובע צמר ענק ומכנסי באגי, מנופף "נביא הרחוב" בידיו מול המצלמה כשהוא מוקף בחבורת נערים שרוקדים ברייקדנס. "זה מה שאני אוהב פה", הוא אומר בחיוך בסוף הסצינה, בהמתנה לצילום הבא. "אני יכול לעמוד ברחוב ולעשות את הקטע שלי, בחופשיות, בלי לחשוש. אנשים מסתכלים, מתעניינים. אם הייתי נעמד ומתחיל לעשות ראפ ברחוב בבית, בבולטימור, אף אחד לא היה שואל אותי על המוסיקה שלי. היה בא מישהו עם אקדח ויורה בי. לעשות היפ הופ זה לצבור אויבים. זה שדה קרב שם".

מאחוריו, בכיכר החתולות, מצלמים סצינה נוספת לקליפ: חבורת בני נוער מכונסים במין הפגנה ספונטנית, ואוחזים שלטי תמיכה במאבקו של רבל סאן להמשיך לחיות בישראל. בחזית ההפגנה עומד קאשי (רועי קאשי), הראפר המקומי. "נכון, כאן הוא לא נולד, אבל כאן נולדו לו ילדיו", הוא מבצע את הבית שלו בשיר. עוד כמה מהאמנים הבולטים בהיפ הופ הישראלי כתבו ומבצעים בשיר בית משלהם: שאנן סטריט (סולן הדגנחש), קוואמי (איל פרידמן), סגול 59 (חן רותם) ואם-סי קרולינה (קרולינה אברץ, מההרכבים פאנסט והבנות נחמה), ששרה את הפזמון.

"כל האמנים עושים את זה בהתנדבות", מסביר יובל גרשטיין, גיטריסט קולולוש. את הקליפ מצלמים, גם כן בהתנדבות, ערן פולישוק ואור כוכבי, שני צעירים בוגרי יחידות עריכת וידיאו בצבא, שמלווים את רבל סאן כבר ארבעה חודשים ומביימים עליו סרט תיעודי. "זה מין שיר מאבק", ממשיך גרשטיין, "למען רבל סאן".

רבל סאן הוא יואל (ג'ואל) קווינגטון, אפרו-אמריקאי בן 27 המתגורר בירושלים זה יותר משש שנים, יחד עם אשתו שושנה, בת 24, אפרו-אמריקאית גם היא. השניים, הרואים עצמם יהודים לכל דבר ועניין, הגיעו נשואים מארה"ב, ושתי בנותיהם, קהלת ותפארה, בנות שש וארבע, נולדו בארץ (ובלית ברירה הוצאו להן תעודות לידה בשגרירות האמריקאית, ויש להן כיום דרכונים אמריקאיים). באוגוסט האחרון, בתום שנים של תהליך ביורוקרטי מייגע, קיבלה המשפחה מכתב ממינהל האוכלוסין המורה לה "לצאת את הארץ במיידי".

"יום אחד יואל בא ואמר לי: יש בעיה", מספר אורי וינוקור, בסיסט הלהקה. "עד אז לא ידענו שיש איזו שהיא בעיה עם המעמד החוקי שלו. ישר הבנו שאנחנו חייבים לעשות משהו. בלי שום סיבה לא נותנים להם ויזה, משהו פה חייב להיות דפוק".

למה לכם

"אני יהודי", מסביר קווינגטון בפשטות בסלון דירת המשפחה הצנועה בתלפיות. "כולם שואלים אותי למה באתי לכאן, מה פתאום החלטתי להיות יהודי, או למה אני רואה את עצמי כיהודי. אבל בשבילי אין שאלה. אני יהודי, נולדתי יהודי וגדלתי כיהודי, כמו ההורים שלי. ובתור יהודי - ישראל, ירושלים, זה המקום בשבילי".

בארה"ב חיים, על פי אומדנים שונים, כמה עשרות אלפי שחורים שקיבלו עליהם את היהדות. הם מאורגנים בקהילות מפוזרות שמעולם לא הוכרו על ידי הממסד היהודי ומנהלות חיי דת יהודיים, מי פחות מי יותר, באופן עצמאי. רוב הקהילות הללו התגבשו בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20; אחת מהן, המונה כיום כמה מאות, היא קבוצת "הכושים העבריים" שהגיעה מדטרויט ומשיקגו לדימונה וב-2003, לאחר 34 שנים, קיבלה תושבות קבע בישראל.

המקרה של משפחת קווינגטון אינו שונה, מלבד העובדה שהם משפחה בודדת ולא קהילה מאורגנת. למעשה הם מקיימים אורח חיים יהודי יותר מרוב הישראלים ושומרים כשרות ושבת בקפידה; יואל מניח תפילין ומתפלל מדי יום, אם כי אינו חובש כיפה ("זה לא כתוב בתורה"). לאחר שבכמה בתי כנסת אורתודוקסיים נתקלו בני הזוג ב"וייב לא כל כך חם", כהגדרתם, הם התקבלו בברכה בבית הכנסת הקונסרווטיווי "שירה חדשה" בעמק רפאים, לשם הם מגיעים בשבתות. "אני אפילו שומרת נידה", אומרת שושנה, תלמידה מצטיינת לתואר שני בחוג ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. היא מדברת עברית שוטפת. יואל מעדיף לדבר אנגלית, "אבל מבין הכל".

בניגוד לכושים העבריים, אין לבני הזוג קווינגטון כל התנגדות לעבור גיור כהלכה כדי לעלות לארץ מכוח חוק השבות וגם לא לשרת בצה"ל. אבל הם מצויים במלכוד ביורוקרטי שאליו נקלעו בעיקר הודות לאטימות הרשויות. כדי להתגייר בארץ צריך אשרת שהייה בישראל; משום מה מסרב משרד הפנים להעניק לשושנה את ויזת הסטודנט שהיא מבקשת מתוקף לימודיה באוניברסיטה. "כולם אומרים לנו: אז למה לא תלכו להתגייר בארה"ב ותחזרו", אומרת שושנה, "אבל זה לא כל כך פשוט! יש לנו כאן חיים שלמים, שתי ילדות קטנות שהולכות לגן (גן ימק"א, המשותף לילדים יהודים, מוסלמים ונוצרים), ואני באמצע הלימודים".

הסיפור התחיל ב-1999, אז החליט הזוג הטרי לעזוב את ארה"ב ולעבור לישראל. "אני בכלל לא גדלתי בבית עם תודעה דתית כלשהי", אומרת שושנה. "אמי קראה לי שושנה על שם חברת ילדות יהודייה שלה, שושנה רוזנברג. לא ייחסתי משמעות לשם, אבל בסופו של דבר, כשהכרתי את שיווה (יואל בפי מכריו), הוא הכניס אותי ליהדות. בהתחלה היו לנו הרבה ויכוחים, אבל בסופו של דבר, כנראה חיפשתי רוחניות כלשהי, ושיווה הביא אתו משהו הרבה יותר מוצק ומגובש מהנצרות שהכרתי. חוץ מזה ממילא שנאתי את חג המולד".

"באנו לפה כתיירים", ממשיך יואל, "טיילנו ברחבי הארץ קרוב לחצי שנה, גרנו בהתחלה בהוסטל, אחר כך בדירה. רצינו לבדוק אם החיים פה אפשריים עבורנו". שושנה נרשמה לשנת לימודי מכינה ויהדות בבית הספר רוטנברג לתלמידי חוץ של האוניברסיטה העברית, והתקבלה (יהדות אינה תנאי קבלה לתוכנית, שנחשבת למדרגה בדרך לעלייה לארץ). בעקבות זאת הגישה למשרד הפנים בקשה לקבלת ויזת סטודנט.

"חשבנו שזה עניין ביורוקרטי. לשאר הסטודנטים בתוכנית לא עשו בעיות לקבל ויזה", מספרת שושנה. אלא שבמקרה של הקווינגטונים הגיעה לבסוף תשובה שלילית. "שאלנו אותם למה הם לא מוכנים לתת לנו אשרה, אז הם ענו לנו בפשטות: 'האוניברסיטה יכולה לקבל את מי שהיא רוצה, אבל אם אנחנו ניתן לכם אשרה, אתם תרצו להישאר פה'. היינו המומים. הרי זה בדיוק מה שאנחנו רוצים! הם אמרו לנו בפשטות: אנחנו לא רוצים אתכם כאן".

בני הזוג הגישו בקשה נוספת לאשרת שהייה, אליה הוסיפו את כל האישורים הנדרשים מהאוניברסיטה ומכתבי המלצה ממרציה של שושנה, שהמשיכה בינתיים ללימודי תואר ראשון בחוג ליחסים בינלאומיים, סיימה אותו בהצטיינות והחלה בלימודי התואר השני. כיום היא עובדת על תזה לעבודת מאסטר, בנושא השפעת הקולוניאליזם על דפוסים ביחסים בינלאומיים, ולדברי ד"ר עודד לוונהיים מהחוג, מועמדת להמשיך בלימודי דוקטורט. בשעות הפנאי היא מתנדבת בעמותת עלם לסיוע לנוער במצוקה.

במשרד הפנים לקחו בינתיים את הזמן; בסך הכל סורבה בקשתם של בני הזוג שלוש פעמים. עם זאת, בכל פעם, גם לאחר המכתב האחרון שבו הם הצטוו לעזוב את הארץ "במיידי", הסכים המשרד לקבל לטיפולו בקשה נוספת לקבלת אשרה, כך שבני הזוג תקועים כבר שש שנים במצב ביניים - שהייתם כאן אינה לגמרי חוקית אך לא ניתן לגרשם כי הם בעיצומו של הליך.

"קשה לחיות ככה, בלי שום תחושת יציבות", אומר יואל. "אנחנו מפחדים לקנות דברים כי אולי מחר יגרשו אותנו ונצטרך להשאיר הכל מאחור. אנחנו רוצים כבר להתחיל בחיים אמיתיים כאן - לעבוד, לתרום לחברה, להקים בית". שני בני הזוג אינם עובדים ומתקיימים מכסף ששולחות משפחותיהם מארה"ב, עד שיוסדר מעמדם. "אנחנו לא מהווים נטל בשום צורה על מדינת ישראל. להיפך, אנחנו רק רוצים לתרום למדינה, בשבילנו זו הגשמה של החלום הציוני".

קשה שלא להתרשם מהכנות שלהם כשהם מסבירים למה הם מתעקשים להישאר כאן, למרות המכשולים. "כולם שואלים אותנו כל הזמן: למה אתם צריכים את זה? עזבתם חיים נוחים בארה"ב שרוב הישראלים חולמים עליהם", אומרת שושנה. "אבל גם היהודים שבאו בעלייה הראשונה עזבו חיים נוחים כביכול ברוסיה, ובאו אל הלא נודע". יואל: "הגשמת החלום הציוני באה דרך מאבק לשחרור. אנחנו מקבלים השראה מהנחישות של אנשים כמו הרצל, ויצמן ובן גוריון. גם את הרעיונות שלהם לא לקחו ברצינות בהתחלה, אבל הם אחראים לכל מה שיש כאן היום".

בעקבות הפיגוע

"עשיתי הרבה היפ הופ בתור נער, אבל כשבאתי לכאן, חשבתי שכבר עברתי את זה", מספר רבל סאן. את ארה"ב עזב לאחר שנתיים בקולג'. "תכננתי להמשיך ללמוד, למצוא עבודה מסודרת, אבל אז הכרתי את בן ואת סגול". בן בלוטשטיין, חרדי מהריסבורג, פנסילווניה, הגיע ב-2001 לשנת לימודים בישיבה בירושלים. בזמנו הפנוי, תחת השם "די-ג'יי בני דה בי", תיקלט במסיבות מוסיקה שחורה ושיתוף פעולה עם סגול 59, מוותיקי הראפרים בסצינה הירושלמית. בין השלושה נרקם שיתוף פעולה מוסיקלי והם החלו להופיע יחד במועדונים בעיר.

ביולי 2002, בגיל 25, נהרג בן בלוטשטיין בפיגוע בקפטריה בקמפוס בהר הצופים. רבל סאן (אז תחת הכינוי אי-7) וסגול 59 המשיכו בשיתוף הפעולה ותרמו יחד שיר לאלבום אוסף של ראפרים ישראלים שיצא כעבור שנה לזכרו של בלוטשטיין. "הרגע שבן מת היה הרגע שבו ההיפ הופ חזר להיות דבר רציני עבורי. החלטתי שאני אמשיך לעשות היפ הופ, גם לזכרו של בן".

רבל סאן היה שותף פעיל בשלושת אלבומיו של סגול 59, ואט אט נעשה דמות מוכרת בסצינת הראפ הירושלמית. רבים מהרכבי המוסיקה השחורה מהעיר, ובראשם הדגנחש, משתייכים לזרם בהיפ הופ שיש המכנים אותו "ההיפ הופ האינטליגנטי" (להבדיל מסאבלימינל והצל). סגול 59, למשל, מארח במועדון "דילה" בעיר ערבי פרי-סטייל של ראפ ושירה מדוקלמת בשם "נביאים בפינה". "מופיעים שם ראפרים יהודים, ערבים, רוסים, יש דתיים, אנשים מכל העולם, אנגלים, גרמני אחד. זה מה שאני אוהב בירושלים", אומר סגול, קיבוצניק במקור. "זו לא סצינה אחידה אלא אוסף של טיפוסים שונים. אין חיקויים, וכל אחד עושה משהו ייחודי".

רבל סאן הוא בהחלט ראפר פואטי. הטקסטים שהוא כותב ומבצע ארוכים, מורכבים ועשירים במטאפורות. "בכתיבה אני מבטא כאב, סבל, שנאה, תסכול, פחד. הראפ עוזר לפרוק את הרגשות האלה". הקולגות לא חוסכים במחמאות. "הטכניקה והזרימה שלו, זה דברים שלא זוכים לראות הרבה בארץ", אומר סגול. "כשאני מופיע אתו אני מרגיש שאני צריך לעלות כמה רמות. הוא מקצוען, לא נגרר לקלישאות ולקללות". קוואמי מסכים: "הוא ראפר מוכשר בטירוף, והוא יכול לתרום המון לסצינה בארץ".

שביעות הרצון היא הדדית. "הפתיעה אותי עוצמת האנדרגראונד בישראל, בייחוד בירושלים", אומר רבל סאן. "יש סצינת אנדרגראונד מאסיווית והרבה רעב אצל האמנים שלוקחים חלק בזה. לאנשים יש דברים אמיתיים להגיד. בארה"ב כל זה נגמר בערך ב-1998. היום כל הראפרים המובילים הם קפיטליסטים עשירים. אבל כאן זה אמיתי. יש תחושת ביחד של האמנים, היצירה היא משותפת. תראה איך כולם נחלצו לעזרתי. זה מרגש".

ההרכב הראשון של רבל סאן, לייב אודיו סאונד, לא האריך ימים. כיום, לצד פעילותו בקולולוש, הוא עוסק בכמה פרויקטים צדדיים, ובין היתר מקליט אלבום יחד עם די-ג'יי מש (מישר כהן). העבודה עם קולולוש החלה לפני כשנתיים ("קולולוש" היא המלה שצועקים בירושלים כשמעיפים באוויר כמות גדולה של, למשל, גוגואים). "אנחנו, הנגנים, התחלנו לנגן ביחד בחורף 2003", מספר וינוקור. "כולנו באים מרקע של מוסיקה קלאסית או ג'אז, ובמפגש ספונטני התחלנו לנגן וזה התחבר ממש טוב".

משך כשנה נפגשו חברי הלהקה באופן קבוע וניגנו ג'אז ופאנק. "אחרי כמעט שנה פגשתי את שיווה", ממשיך וינוקור. "היה ערב פתוח לראפרים במועדון 'הדיוואן'. פתאום שמעתי ראפ מדהים וראיתי איך המון אנשים מקיפים אותו בהתלהבות. הוא ממש היפנט אותי. אחרי ההופעה החלפנו טלפונים ורצתי לספר ללהקה שמצאתי בדיוק מה שאנחנו צריכים. אבל לקח שלושה חודשים עד שהצלחנו להיפגש שוב, ובינתיים כולם כבר צחקו עלי שהמצאתי את כל הסיפור".

אבל אז רבל סאן הופיע, בהופעה של הלהקה ב"חאן הקטן". וינוקור: "זאת היתה ההופעה השנייה שלנו בסך הכל, ופתאום קלטתי אותו עומד ומסתכל. הזמנתי אותו לעלות לבמה, הוא התחיל לעשות פריסטייל, והיה בינינו חיבור מטורף. המשכנו אתו משהו כמו חצי שעה. כולם היו באקסטזה. מאז הוא אתנו".

בקיץ 2004 הוציאה הלהקה אלבום ראשון, המורכב מהחומרים האינסטרומנטליים המוקדמים ומארבעה שירים שהוקלטו עם רבל סאן. האלבום העצמאי הוקלט באולפן ביתי והופץ בידי חברי הלהקה עצמם לחנויות, מה שלא הפריע לו לזכות בביקורות נלהבות ובהשמעות נאות ברדיו, בעיקר ב-88 אף-אם. הלהקה התחילה להופיע יותר ולצבור קהל מעריצים גם מחוץ לירושלים. לאחר שאזלו 1,000 העותקים הראשונים מהאלבום, חתמה הלהקה על חוזה הפצה עם רשת "התו השמיני" הירושלמית, שבשנה האחרונה החתימה כמה מהאמנים המובילים בארץ, בהם אריק איינשטיין, מיכה שטרית ובית הבובות. "הכרנו אותם כלהקת הופעות בולטת ושמחנו להחתים אותם", אומר אסף רחמני, מנהל רשת "התו השמיני". "הם משתלבים בסצינה הולכת ומתפתחת של היפ הופ מתוחכם יותר".

עד להחלטה הגיונית

היום מחכים הקווינגטונים לתשובת מינהל האוכלוסין על הבקשה האחרונה שהגישו לקבלת אשרת סטודנט. כעת הם נהנים מגב חזק יותר: לקייס שלהם התגייס, גם הוא בהתנדבות, עו"ד יהושע קרמר, שלו ניסיון עשיר בטיפול במתאזרחים אמריקאים בקבוצות כדורסל. קרמר שיגר בספטמבר מכתב לשר הפנים דאז, אופיר פינס, המסביר את נסיבות העניין ודורש להעניק למשפחה אשרת שהייה. למכתב צורפו עשרות מכתבים מאישים ומגופים שונים המביעים תמיכה בבני הזוג, בהם מרצים באוניברסיטה וגורמים בתעשיית המוסיקה. גם ח"כ רן כהן שיגר מכתב לשר בו הוא מפציר לקבל את בקשת בני הזוג.

עו"ד קרמר קיבל כעבור זמן קצר תשובה מעוזרת השר, לפיה "הפנייה הועברה לטיפול הגורמים הרלוונטיים", אולם מאז לא חלה התקדמות, וגם מכתבי תזכורת שנשלחו לשר, האחרון שבהם החודש, לא העלו דבר. "משפחת קווינגטון עומדת בכל הקריטריונים לקבל אשרת שהייה", אומר קרמר, "ושרירות לב של פקידים היא המניע היחיד לאי אישור בקשתם. אם שר בעל שיקול דעת, שפקידי המשרד לא השתלטו עליו, יבחן את הנושא בלב נקי, הוא יאשר את הבקשה".

כיום, כידוע, אין בעל בית במשרד הפנים, אולם לדברי קרמר, אין זה אומר בהכרח שהסוגיה תידחה עד לאחר הבחירות. "המעמד הזמני לא הפריע לסגנית השר במשרד, רוחמה אברהם, לאשר לא מזמן את אזרחותו של טוטו תמוז (הכדורגלן הניגרי הצעיר של הפועל פתח תקווה) ולהצטלם אתו למדורי הספורט. אם היא רוצה, אפשר לארגן לכבודה הופעה של קולולוש, שישירו לה שיר". הוא מבהיר שאם גם הבקשה הנוכחית לא תאושר, הוא יעתור לבג"ץ.

במקביל החלו חברי קולולוש להחתים עצומה למען רבל סאן ואף קיימו הופעה רבת משתתפים בתל אביב, שבה נולד הרעיון לכתוב את שיר המאבק. ביום חמישי האחרון הושמע השיר לראשונה בתוכנית "עסק שחור" בגלגל"צ שבה התארחה הלהקה, והאולפן הוצף בטלפונים המבקשים לסייע בדרכים שונות. בין היתר פנו ללהקה יו"ר צעירי מרצ, אורי זכי, ויו"ר המטה הצעיר של קדימה, יואל חסון (לשעבר יו"ר צעירי הליכוד), והבטיחו לפעול במשותף לזירוז אישור הבקשה.

ההתגייסות מגיעה מכיוונים נוספים: מנשה ורחל לוי, הוריו של סקסופוניסט הלהקה, אריק לוי, שלחו גם הם מכתב למשרד הפנים, שבו הם מעידים שאימצו אליהם את משפחת קווינגטון וישמחו ללוותם בתהליך גיור כמשפחה מאמצת. "ראינו את הכנות ותום הלב שלהם והתיידדנו מאוד", אומר מנשה לוי, קבלן ובן למשפחה ירושלמית ותיקה. "הם מרבים להתארח אצלנו ובאים אתנו לבית הכנסת". לוי, שסייע בעבר לעולים מחבר המדינות בתהליך הגיור, בטוח בצדקתם: "הם לא מחפשים הטבות או תנאים. הרצון שלהם להתגייר אמיתי".

במינהל האוכלוסין עוד לא שמעו כנראה על התכתובות עם לשכת השר. בתגובה לכתבה זו טענה דוברת המינהל שבני המשפחה מעולם לא פעלו להסדרת מעמדם בארץ, למרות שלל המסמכים המעידים אחרת. בתגובה הובהר שאם המשפחה תצא את הארץ, "ניתן יהיה להזמינם במסגרת זו או אחרת באופן מסודר", אולם כל עוד הם שוהים בארץ באופן לא חוקי, הם נדרשים לעזוב. יואל ושושנה מודעים לאפשרות זו, אך הם חוששים שאם יצאו את הארץ, לא יאפשרו להם לחזור.

"אנחנו מאמינים שהשיר שיוצא, עם הפנייה הישירה למשרד הפנים, יכול לעשות את העבודה", מסכם וינוקור. "לעורר תהודה מספיקה ולשכנע אותם לקבל החלטה הגיונית".



רבל סאן. אשתי ואני רק רוצים לתרום למדינה, בשבילנו זו הגשמה של החלום הציוני


רבל סאן עם אשתו שושנה והילדות קהלת ותפארה. ירושלים, זה המקום בשבילנו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו