בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מהי היישות הזאת שנקראת תל אביב?

תל אביב היא כיום המרחב הפיזי והנפשי שבתוכו מתרחשת רוב הספרות העברית. אבל באופן מפתיע, אצל רוב הסופרים הישראלים תל אביב היא עוד לא "עיר מוגמרת" אלא עיר שעתידה להתהוות. "מחזיר החלומות", הרומן החדש של ניר ברעם, מציג תל אביב אחרת: עיר שיודעת שלא תיעלם. יוסי סוכרי על רומן שמאיים להטביע את תל אביב ואת תושביה

תגובות

מחזיר החלומות ניר ברעם. הוצאת כתר, 406 עמ', 84 שקלים

תל אביב, העיר העברית הראשונה, היא כיום המרחב הפיזי והנפשי העיקרי שבתוכו מתרחשת הספרות העברית. המחקר הגדול על האופנים שבהם נרשמה תל אביב בספרות, מאז ש"י עגנון דרך יעקב שבתאי ועד ל"ספרות הצעירה" הנכתבת בה כיום, עוד צריך להיכתב. אבל דבר אחד אפשר לומר בוודאות: אצל רבים מהסופרים הישראלים, תל אביב היא רק לכאורה "עיר מוגמרת", כלומר עיר שאופייה מובהק וברור, אבל למעשה היא לא יותר מאפשרות של עיר, כלומר עיר ש(עדיין) עתידה להיות, עיר שחוסר הביטחון הוא רכיב כל כך מרכזי בסטרוקטורה הנפשית שלה, עד שכל תנועה חדשה שמתרחשת בתוכה יכולה לחדור על נקלה לבסיס מהותה ולשנות אותו (אצל יעקב שבתאי הדברים שונים במקצת. שם הביטחון בקיומה של תל אביב מוצק יותר, אבל הוא מותנה ביכולתה לשמור על הומוגניות חברתית ואתנית, ועל כך צריכה להיכתב רשימה נפרדת).

מהי "עיר מוגמרת"? כמו פריס, לונדון או קהיר, זוהי עיר שיש לה מסד מוצק של ביטחון בסיסי באופייה, בתכונותיה, עיר שגם הסערות הגדולות ביותר שמתחוללות בה אינן מסוגלות לפצוע את מהותה. זוהי לא עיר שנעדרת דינמיות חברתית, כלכלית או חזותית; אדרבה, עיר מוגמרת היא עיר שתמורות כאלה יכולות להתחולל בה חדשות לבקרים. עיר מוגמרת גם אינה עיר שלא נתונה למצבי רוח קיצוניים או לאופנות קוטביות. היא יכולה להיטלטל פעמים רבות בין עצבות עמוקה לאופוריה ובין שמרנות לאנרכיה. אבל עיר מוגמרת היא עיר שמתחת לכל השינויים הללו מכירה בעצמה את עצמה.

המעמד של תל אביב כעיר וכדימוי בתרבות הישראלית הוא החלל שאליו נוהר ספרו החדש של ניר ברעם, "מחזיר החלומות". הספר רץ, כמעט ללא רסן, הישר אל תוך השאלה: מהי היישות הזאת שנקראת תל אביב? והאם היא ברורה ומובחנת מאוסף היישים שנטועים בה? התשובה לשאלה זו לא באה על פתרונה בספר, אבל היא נוכחת בו בעוצמה רבה ומפעימה אותו.

תל אביב של "מחזיר החלומות" היא תל אביב אחרת, כזאת שעוד לא נתקלנו בה כמעט בספרות הישראלית. לא בגלל שמדובר בעיר שבה השמש לא זורחת לפתע במשך שבועות רבים, ושמגיפה מסתורית מאיימת לכלות בה את הכל. גם לא בגלל שמדובר בעיר כאוטית, שבה חסרי בית פולשים לבתיהם של העשירים ומניסים אותם ממנה. היא תל אביב אחרת מפני שהדברים הללו הם ביטויים של דבר עמוק יותר: תל אביב של "מחזיר החלומות" היא עיר מוגמרת. היא כבר לא מתהווה. הסערות הרבות שמטלטלות אותה, העובדה שלאורך כל הספר כמעט היא נתונה למתקפה של איתני הטבע שמאיימים להטביע אותה ואת תושביה, אינן פוגעות בהגדרה העצמית המוצקה שלה. הן תכונות שיכולות להיגזר מההגדרה הזאת. הן ביטוי של מהותה.

תל אביב של "מחזיר החלומות" לא מנסה ללקט בכוח איפיונים שמעידים על חיות יוצאת דופן או על אדישות מיוחדת. היא כבר לא צריכה לחגוג את החילוניות שלה, את המערביות שלה או את העובדה שהיא "עיר ללא הפסקה". היא מאפשרת לאפיונים הללו להסתפח אליה בקצב שלהם. השמחות והתוגות שלה אינן מוגזמות בכוונה תחילה. הן מתרחשות באופן טבעי. היא לא יוצאת מגדרה כדי להראות שהן מתרחשות באופן טבעי. היא לא צריכה את זה.

תל אביב של "מחזיר החלומות" היא עיר ללא רפלקסיה עצמית. היא גם עיר ללא חלומות גדולים, המאפיינים את הערים שעדיין לא הגשימו את עצמן. היא מבחינתה כבר "עשתה את זה". היא עסוקה בלחיות את מה שנעשה ממנה. ברעם גם אינו מתייחס לתל אביב כאל טקסט שיש לנתח באופן הרמנויטי, הוא לא מנסה לפרש אותה. הוא פשוט מגיש אותה, כמו שמגישים מעשה שנשלם.

בניין הספר מורכב משני קירות עלילה מרכזיים שנעים באופן מקביל, עד שבשלב מסוים הם קורסים זה לתוך זה: הקיר הראשון הוא יחסיהם של מחזיר החלומות והחולמת. יואל, מחזיר החלומות, גדל בבית הכרם, מעוז בורגני אשכנזי של ירושלים, כילד דחוי. בגיל צעיר הוא מתוודע לכישרון הנדיר שלו: להחזיר לאנשים את חלומותיהם, כלומר לחדור לראשיהם בעת שהם נתונים בתוך חלום ולאחר מכן, במעין אקט של טראנס, לגרום להם לחוות את מה שחלמו באופן מודע. כתוצאה מכך מתחוללת טרנספורמציה במעמדו של החלום והוא הופך לזיכרון.

מחזיר החלומות חי עם בחורה שעמה הוא מנהל מערכת יחסים סהרורית. בכל לילה הוא מחזיר את חלומותיה ובבוקר הולך לעבודה. היא מתמכרת לכך וכל הזמן מבקשת להירדם ולישון על מנת לאגור חלומות, כלומר זיכרונות רבים ככל האפשר. כדי להמחיש לה שלא כל אחד משתגע מהחזרת החלומות, מזמין מחזיר החלומות לביתם את נועם, מנהיג ארגון הקבצנים של תל אביב, האדם היחיד שאותו לימד את הטכניקה של החזרת החלומות.

קיר העלילה השני בנוי בעיקר מעלילותיהם של התאומים ליאור ואלון, שמנהלים ביניהם מערכת יחסים רוויה במאבקי כוח ובמשחקי שליטה. השלווה היחידה שלה זכה אלון בחייו היתה כאשר היה נתון, לפני תחילת הספר, במערכת יחסים עם נועה. לפיכך הוא מנסה להשיג בכל מאודו שליטה על כל הזיכרונות מיחסיו עמה. מאחר שהדבר לא עולה בידו הוא נענה להצעתו של מנהיג ארגון הקבצנים מהעלילה הקודמת, שמבטיח להחזיר לו את חלומותיו. ב"לילה לבן" שבו הכל נטרף בתל אביב ומזג אוויר אביבי מופיע לפתע מתוך הסופה, מת מנהיג הקבצנים, והשאלה שמרחפת מעל כל הספר היא מי רצח אותו?

"מחזיר החלומות" הוא בעצם משחק בין תודעות. לעתים נדמה שהאינטנציונליות - אותו מונח מבריק שטבע פרנץ ברנטאנו, ושעבר עיבוד מרהיב במעבדותיהם המשוכללות של הוסרל וסארטר - היא הגיבורה הראשית של הספר. כלומר, לעתים נדמה כי המונח, שקובע שתודעה היא תמיד תודעה של משהו והיא אף פעם אינה ריקה, לא רק נוכח כגורם מרכזי בספר אלא אף מנווט אותו. התודעות של כולם עסוקות ללא הרף בלכידת המושאים שאליהם הן מתכוונות. אבל הדבר הזה הוא בלתי אפשרי מכיוון שהמושאים הללו חמקניים מאין כמותם, ויכולים גם למלכודות המתוחכמות ביותר.

בחלק השלישי, הטוב ביותר בספר, מומרים משחקי התודעות הללו במשחקי זהויות. המהלך הזה מתאפשר הודות לחדירת הממד הפוליטי לטקסט. הדיכוטומיה בין יהודים לערבים סופגת טלטלות רבות עד שהיא מתערערת לחלוטין: החולמת נקלעת לבית של משפחה ערבית, על כל ההיסטוריה שלו. בני המשפחה חושבים שהיא ערבייה ואילמת. למעשה אין איש יודע עליה דבר פרט לכך ששמה רחל (כאן היא זוכה סופסוף להיקרא בשמה, ולא עוד החולמת), למעט מוהנד, ילד ערבי שהתאהב בה. היא מוצאת שדווקא במקום הזה, שאינו כפוף למערך הנוקשה של הזהויות המוכרות, היא נגאלת.

רמת הכתיבה בספר אינה אחידה. בחלקים מסוימים הטקסט אינו מלוטש וסובל מעודפות רטורית, כלומר מאותם רכיבים גנטיים פגומים שהספרות העברית נושאת בתוכה מאז לידתה ומורישה אותם גם לטובי בניה. אבל ככלל מדובר בספר חשוב, שמשלב בתוכו דמיון עצום ופיכחון יוצא דופן. ברעם מצליח להצעיד בכישרון רב את הפוליטי והפנטסטי אל המקום שבו הזיווג ביניהם הוא הטבעי ביותר - מדינת ישראל. המהלך רחב היריעה הזה מסמן אותו כאחד הסופרים המעניינים בספרות שנכתבת כיום בישראל ובוודאי כסופר המעניין מבין הצעירים שכותבים בה.

ספרו של יוסי סוכרי, "מקלטור", ראה אור בהוצאת ידיעות אחרונות



אדם ברג מתוך הסדרה "גשם של מטאורים", אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו