גורד שחקים ב-99 פרקים - ספרים - הארץ

גורד שחקים ב-99 פרקים

החיים הוראות שימוש, מאת ז'ורז' פרק, תירגם מצרפתית עידו בסוק, הוצאת בבל, 2005, 700 עמודים ועוד 65 עמודי נספחים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מאז תרגום ספרו האוטוביוגרפי של ז'ורז' פרק, "W או זכרון ילדות", ב-1991, הופיעו בעברית יצירות רבות משלו. הוצאת "בבל" ראויה לכל שבח על שנטלה עליה את המשימה להציג את פרק לקורא הישראלי. הודות לתרגומי הרומאנים המוקדמים והמסות קמו ל"קלאסיקון המודרני" הזה מעריצים גם בישראל. הם ציפו בקוצר רוח להופעתו של הספר הגדול "החיים - הוראות שימוש", גולת הכותרת של יצירת הסופר היהודי-הצרפתי, שנולד בפאריס ב-1936 ומת בה ב-1982. הספר תורגם כבר לשפות רבות, ושמו היה למטבע לשון ומושא לחיקויים שונים, כגון: "הספרות הוראות שימוש", "הפוליטיקה הוראות שימוש", וכמובן "ז'ורז' פרק הוראות שימוש".

בשם המוזר שנתן לספרו ביקש פרק לחבר בין הקצוות, בין ההיבטים המנוגדים של המצב האנושי. מצד אחד החיים, שהם זרימה כאוטית וחסרת פשר של אירועים, ומצד שני רצונו המובנה של האדם לתת להם סדר ומשמעות, מוזרים ככל שיהיו. מול שרירות החיים ניצבת המסגרת ההגיונית של הוראות השימוש. לשם כך נזקק פרק למבנה מסובך, שכפה סדר מלאכותי על סיפוריו ההזויים. כבר כותרת הספר מרמזת על יומרתו של הסופר להקיף ביצירתו עולם ומלואו: לא "רומאן" כמקובל, אלא "רומאנים" בלשון רבים. אין זו החריגה היחידה מן המקובל בספר בדיוני. היצירה מלווה במפתח של דמויות ומקומות (אמיתיים ובדויים), בלוח כרונולוגי, ברשימת יותר ממאה הסיפורים המופיעים בה וברשימת הסופרים (ביניהם גם ז'ורז' פרק) שציטטות מספריהם מסתתרות בין דפיה.

הספר הוא תערובת מסחררת של ריאליזם ודמיון פרוע, אמת ובדיה. קשה להבחין בין דמויות היסטוריות או עובדות לבין המצאותיו של פרק. הנה דוגמה קטנה: בפרק על הפולנייה היפה אלז'בייטה אורלובסקה מופיע שיר ארוך, שהאם נוהגת להשמיע באוזני בנה מחמוד. השיר נשמע אותנטי לחלוטין, אך כששאלתי כיתה שלמה של סטודנטים פולנים באוניברסיטת לודז' אם הוא מוכר להם, התברר כי השיר הפולקלורי הוא פרי דמיונו של פרק, שהצליח פעם נוספת לשטות בקוראיו.

עתה מונח הספר לפנינו בתרגומו של עידו בסוק, מתרגם מעולה ויצירתי שהתנסה כבר בסגנונות ובקולות שונים מן הספרות הצרפתית לדורותיה (פרקים אחדים בספר תירגם שרון רוטברד). בסוק נזקק לכל נסיונו הרבגוני כדי לתרגם את ספרו עב הכרס של פרק, הגדוש רשימות מצאי, דפי קטלוג, פרודיות, ציטטות אמיתיות ובדויות, ובעיקר סיפורים שונים ומשונים: סיפורי אהבה, סיפורי נקמה, סיפורים מצחיקים וסיפורים עצובים, סיפורי הווי פריסאיים וסיפורים גרוטסקיים מן העולם כולו. כותרות הסיפורים מופיעות רק ברשימה שבסוף הספר, וביניהן: "הסיפור על האקרובט שסירב לרדת מן הטרפז שלו", "הסיפור על וטרינר לשעבר שהתאהב במרסייזית משופמת", "הסיפור על סוחר התכשיטים שנרצח שלוש פעמים", "הסיפור על המוקיון מוורשה", "הסיפור על המורה להיסטוריה שהיה נספח תרבות בפקיסטן". זה רק מדגם זעיר מתוך יותר ממאה המעשיות המשעשעות, המותחות והסהרוריות, שפרק טווה להנאתו ולהנאת קוראיו.

למהדורה העברית נוספו הערות מועילות של המתרגמים, וכן אחרית דבר של ברנאר מאניה, אחד המומחים הידועים ליצירתו של פרק, ומאמר של פרק עצמו, המסביר חלק מן העקרונות הצורניים שבמבנה הרומאן. את כתיבתו של הספר ליוותה "חוברת מטלות", שבה רשם הסופר פרטים החייבים להופיע בכל פרק מפרקי הספר: אזכורים של תמונות, של צבעים ושל אירועים ומלים. בכך היה נאמן לשיטת "אוליפו", החבורה הספרותית שאליה השתייך. הקבוצה, שעם חבריה נמנה גם איטלו קאלווינו האיטלקי, דגלה באילוצים צורניים - ולא רק בשירה, שאנו רגילים בה לצורות כפויות של סונטה או בלדה - אלא גם בפרוזה. כך כתב פרק, בהשראת "אוליפו", רומאן שלם בלי האות e הנפוצה ביותר בצרפתית, רומאן אחר שבו השתמש רק בתנועה הזאת, ושירים שצייתו למגבלות שרירותיות שונות.

לכאורה מדובר בסרבול צורני המונע ביטוי ספונטני. אבל למעשה תיפקדו האילוצים כזרז, כנקודת זינוק שאיפשרה לדמיונו של פרק להמריא ולברוא יש מאין. כך בנה ברומאן הזה בית קומות פריסי ובו כמה עשרות דירות. הסופר מתאר את הדירות ואת הדיירים בהווה ובעבר, ונוסחה מתימטית ממשחק השחמט - גם זו תחבולה אהובה על חברי "אוליפו" - מאפשרת לו לדלג ממקום למקום. הספר מכיל 99 פרקים; מדוע 99 ולא 100? מאניה מציע הסבר הרואה בכך רמז לתחושת החסר של היתום שהוריו נספו במלחמה ובשואה. המספר הלא-מושלם הזה הוא מעין "זכר לחורבן" שהותיר הכותב בספרו, לבנה חסרה בחזית הבניין השלם, הממוקם במספר 11 ברחוב סימון קרובליה הדמיוני. במבוא הקצר לספר מזכיר פרק את אמנות הפאזל. כמו יוצר הפאזל, המחבר מאתגר ומענג את הקורא, שצריך לצרף את החלקים השונים לכלל תמונה שלמה.

הקריאה ברומאן היא, כדברי פרק, "משחק המשוחק בשניים". כל אחד מפרקי הספר הוא חלק מן התמונה הכוללת, אך אין זאת אומרת שצריך לקרוא את הספר בבת אחת. העושה זאת עלול להסתחרר ולהתעייף מן הגודש. אפשר להתענג על קטעי הפאזל, על פיסות המיקרוקוסמוס שיצר פרק בביתו הבדיוני. לכך רומז הסופר בעצמו במשפט הראשון: "כן, זה יכול להתחיל כך, כאן, סתם..." כאן או בכל מקום אחר. הספר נפתח בחדר המדרגות השייך לכולם ולאף אחד, בין הקומות השלישית והרביעית, מנקודת מבטה של סוכנת נדל"ן, המבקרת לראשונה בבית, ומכינה את רשימת השיפוצים הנדרשים בדירה שבעליה הלך זה עתה לעולמו. וכרגיל אצל פרק, רשימת השיפוצים מופיעה במלואה.

פרק רצה להיות צייר, והצד הוויזואלי חשוב מאוד בספר, הנפתח במוטו "הבט בכל עיניך, הבט". בבית הדירות גרים שני ציירים: סרז' ולן והאטינג, וסיפורי המסגרת של הספר, המשקפים את מורכבותו, לקוחים מעולם הציור. הציירים מבקשים, כמו הסופר, לבטא בעת ובעונה אחת את הנצחי ואת החולף. סרז' ולן מבקש לצייר את הבית שהוא גר בו ואת עצמו מצייר את הבית, עד אין סוף: "הוא יצייר את עצמו מצייר את עצמו, וסביבו, על הבד הגדול והרבוע, יהיה כבר הכל על מקומו: תא המעלית, גרמי המדרגות, מישורות הקומה, שטיחי הרגליים, החדרים והסלונים..." (עמ' 291).

סיפור המסגרת השני הוא גחמתו של המיליונר ברטלבות, שלמד ציור אצל ולן. האיש נוסע ברחבי העולם, מצייר 500 ציורי מים של נופים ימיים, מוסר אותם לעושה פאזלים, גספאר וינקלר, שגם הוא דייר בבית, ועם שובו ממסעותיו הוא מקדיש את זמנו לשחזור התמונות מתוך מאות חתיכות העץ שהכין האמן. לאחר השלמת הפאזלים הם מועברים למקומות שבהם צוירו ויימחקו, עד שיחזרו להיות דף חלק. ברטלבות מת מבלי שהצליח להשלים את הפאזל האחרון. סרז' ולן מת בעמוד האחרון של הרומאן, וליד מיטתו ניצב הציור שלא הושלם: "הבד היה בתול כמעט לגמרי: כמה קווים בעיפרון פחם, משורטטים בקפידה, חילקו את הבד לריבועים סדירים, מתווה לחתך של בניין ששום דמות לא תבוא עוד להתגורר בו" (עמ' 602). כך נגמר הרומאן, בכשלונם של הצייר סרז' ולן ושל ברטלבות, צייר האקוורלים הימיים. שניהם ביקשו לתפוס עולם ומלואו, את הנצח ואת הרגע החולף, וכשלו. אך פרק, המספר את סיפורם, הצליח להשלים את היצירה הטוטאלית, המורכבת והמטורפת, שעליה חלמו גיבוריו.

אין לסיים מבלי להזכיר את הנקודה היהודית. לפרק היה יחס מורכב לזהותו היהודית. הוא היה בנם של יהודים שהגיעו לפאריס מפולין, ובמשפחתו דיברו יידיש. אך אחרי שהתייתם מהוריו, גדל אצל דודתו במשפחה מתבוללת, ואת יהדותו הגדיר במונחים שליליים - כהעדר, כקרע, כחלל ריק ופעור. ב"החיים הוראות שימוש" מופיעים רק שני יהודים. הראשון הוא האנתרופולוג האוסטרי מוריס אפנצל, שאינו יכול לשוב לארצו משום שהוא יהודי. אפנצל דולק בעקבות שבט נידח בסומטרה, ואינו מצליח ליצור עמם מגע. האם זה רמז לתסכולו של היהודי הנודד בעולם מתנכר? קשה לדעת. דמותו של היהודי השני, Cinoc, ברורה הרבה יותר, ויש בה יסודות אוטוביוגרפיים, כמו המנורה המשונה התלויה בחדרו, אשר מופיעה בזיכונות הילדות של פרק. כמו פרק, ששם משפחתו המקורי היה פרץ (הסופר י"ל פרץ היה דודן רחוק), סובל האיש משם שאפשר לכתוב ולקרוא אותו בצורות שונות, בשפות שונות. במקרה של פרק מדובר בארבע או בחמש אפשרויות, ובמקרה של גיבורו יש עשרים!

הגלגולים המשעשעים של השם, שהיה במקורו קליינהוף, מיוחסים לאנטישמיות של הפקידים במרשם התושבים במזרח אירופה ובמרכזה. ל-Cinoc מקצוע מוזר: עליו לחסל מלים שאבד עליהן כלח, ולהוציא אותן ממהדורות חדשות של מילונים. אלא שהאיש מרחם על המלים הדחויות, ושומר אותן ברשימות מיוחדות. כאן מצא הסופר משל למורשתו היהודית, וכרגיל אצל פרק יש בדימוי תערובת של עצבות וגיחוך: משהו ישן, שאינו שייך לעולמו, אך עם זאת נוגע ללבו, משהו שלמרות הנדרש ממנו לא יוכל להעלימו או להשמידו.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ