בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אף אחד לא משתחרר מההורים שלו

גליה עוז עובדת ב-12 עבודות, "חלקן לא ראויות לציון", לדבריה. בעבר גם כתבה תסריטים לטלנובלה, אבל מעולם לא צפתה בה. בימים אלה רואה אור ספר ילדים שלישי פרי עטה. "אבק כוכבים לא התפזר עלי", אומרת בתו של עמוס עוז

תגובות

"אני לא מאמינה בעולם שאין בו כעס, שאין בו חידלון. עולם שבו כל דבר רע הוא רק הפרעה בדרך לאושר", אומרת גליה עוז, שספר הילדים שלה, "שבע דרכים לעשות הורים שמחים", רואה אור כעת בהוצאת הקיבוץ המאוחד. הספר עוסק במעלליהם של שני ילדים - אח ואחות נטולי שם - הנשארים בבית עם הבייביסיטר האפאתית שלהם. המתח בין הטקסט לבין האיורים של ליאורה גרוסמן, שזהו הספר ה-65 שאיירה, מספר את הסיפור הזה בכמה רבדים. "כמו מובייל, כל פעם שמסתכלים עליו הוא קצת אחר", אומרת עוז.

מה שמתרחש בספר, היא אומרת, הוא "מעין הקשבה אקראית לשיחה שמתנהלת בין ילדים. מהרגעים האלה שמרימים סמרטוט מלוכלך ומוצאים מתחתיו יהלום. זו כניסה מקרית לעולם שאין בו דריסת רגל, כמו לשמוע סמול-טוק בין קונדוליזה רייס למובארק". חוץ מזה, אף על פי שההורים חוזרים בסופו של דבר ולחרדות הילדים יש מענה, חשוב היה לה "שלא הכל ייפתר".

זאת הטענה העיקרית של עוז נגד ספרות הילדים הנכתבת כעת: "תפסיקו לתת רק ממתקים", היא מבקשת, "ילד לא צריך דיאטה דלה בצרות". היא מאמינה שאפשר לחזור לעולם ספרותי מורכב יותר, קצת פחות משטיח ומגונן. "אם יש בספר הומור, ויש בו חמלה ואהבה, אפשר לחשוף את כל המנעד - גם את הרגשות האיומים והאפלים. מרים ילן שטקליס כתבה 'חיכיתי, חיכיתי, בכיתי, בכיתי, ומי לא בא? מיכאל'. גם 'פו הדוב' הוא ספר ללא ניסיון לתיקון. הדמויות שלו מגוונות - איה החמור הוא דיכאוני שצריך תרופות, הינשוף נפוח מחשיבות עצמית, פו הוא טיפשון".

כמו במשפחה של סנדלרים

גליה עוז, בת 41, אם לאלון וליעל, בני עשר וחצי ותשע, מתגוררת ברמת השרון, "במורשה הישנה. שכונה מסורתית, מרובת עדות, אנטיתזה לארבע על ארבע והכסף של רמת השרון המערבית". היא נשואה לעמית רטר, איש היי-טק, שלדבריה שומר על צלם אנוש בשעות העבודה שלו, "יודע מה חשוב בחיים". היא בתו של עמוס עוז. את האפשרות שכתיבה היא תכונה גנטית היא הודפת, "כמו במשפחות של סנדלרים. לא שואלים את הבן למה הלך בדרכי האב, ככה זה".

היא וגרוסמן המאיירת "רבות על הספר הזה כבר שנתיים. הוא דרש שיתוף פעולה שגבל בשתלטנות", היא אומרת, אך אינה מוכנה להודות של מי בלטה יותר. היא חוזרת לדיון כללי על ספרות ילדים. "מדהים לגלות כמה ספרות ילדים היא פרימיטיווית", אומרת עוז. "מה זה 'פליקס', הוא ריק מתוכן. אין כאן הבנה שילד בן ארבע צריך ספר שיזיז אותו".

ספרים שהזיזו אותה, אם להשתמש בביטוי שלה, הם "הילדים מרחוב הרעשנים" ו"ילד ושמו אמיל" של אסטריד לינדגרן (מחברת "בילבי", שגם אותו אהבה) וכן "הרוח בערבי הנחל" של קנת גרהם וכל ספרי ד"ר סוס. הספרים שהיא קוראת כעת רחוקים מכל אלה מרחק רב. "הרבה ביוגרפיות, 'היטלר' בשני כרכים מאת איאן קרשו, 'רספוטין' של אנרי טרויה, 'סטלינגרד' מאת אנתוני ביוור, 'רקוויאם גרמני' של עמוס אילון".

היא עצמה לא תכתוב ביוגרפיות, היא אומרת. "אחרי שהתרגלתי להמציא, לא אעבוד במשהו כל כך תלוי מציאות וממוקד".

לפני זמן מה נשאלה אם היא כותבת תסריטים לטלנובלות - תחום לא ממוקד במיוחד ובוודאי לא תלוי מציאות. תגובתה, כפי שהתפרסמה בעיתונות, היתה: "אני כותבת לאופרת סבון בדיוק כשם שאני מתנחלת ואם לעשרה, מדריכת הנקה הוליסטית, כתבת לענייני אופנה של 'אל ג'זירה' או מעצבת פנים של מקלטים אטומיים". עכשיו היא אומרת ש"זו היתה סתם תגובה מהמותן".

תגובה מוזרה בהתחשב בכך שבאמת כתבה תסריטים לטלנובלה. "כתבתי בעילום שם, ואני לא מגלה לאיזו. מעולם לא צפיתי בטלנובלה, אפילו לא כשכתבתי אותה. זה קו ההגנה היחיד שיש לי".

על האפשרות שתשומת הלב התקשורתית שהופנתה אליה נבעה מהקשר המשפחתי היא אומרת, "אין פה 'דיינסטי'. אצלנו במשפחה אף אחד לא חושב שהוא יותר ממישהו אחר". חוץ מזה, לדבריה, כל אחד שהגיע למוקדמות של "מת לרקוד" (כך היא מתעקשת לקרוא לתוכנית "נולד לרקוד", שגם בה אינה צופה) מפורסם יותר ממנה. "לדעתי, בישראל, לאן שאתה זורק אבן, אתה פוגע בבן של מישהו או אחיין של מישהו. כל אחד שלישי - ואני מתעקשת על הסטטיסטיקה הזאת - הוא מיני-סלב. נמאס לי לכעוס על זה.

"תעזבו אותי כבתו של עמוס עוז", היא ממשיכה, "איך זה לגדול בביתו וכו'. בהיררכיית הסלבס, אני הרבה פחות זוהרת ומסקרנת מאחת בת 17 שיש לה בוק. להיות בטלוויזיה זה להיות. זה מאוד אופנתי להתנשא מעל זה. אנחנו חיים במקום שהוא סיר קטן וכולם רוצים להתפרסם, רוצים להתמרכז בתוך הסיר. אנשים שואלים את עצמם 'איך אני אעבור חיים שלמים כשמסביבי כל מיני אסונות, חתני פרס נובל. קורים פה דברים גדולים, ההיסטוריה מתרחשת ואני אעבוד בניקיון בקרית גת? לפחות אהיה בטלוויזיה'". ולסיכום נושא זה, היא אומרת, "אבק כוכבים לא התפזר עלי".

סוכנת המוסד

רשימת העיסוקים ששלפה מהמותן כתגובה לשאלה על המעורבות שלה בטלנובלה אמנם פיקטיווית, אבל בהחלט יש לה רשימה ארוכה משלה. "אני עובדת ב-12 עבודות, חלקן לא ראויות לציון".

עוז, שכתבה עכשיו את ספר הילדים השלישי שלה (ל"שבע דרכים לעשות הורים שמחים" קדמו "יואלי ברקים ורעמים" ו"יואלי הכל התקלקל לי", כולם בהוצאת הקיבוץ המאוחד), "מקבלת תקציבי פיתוח מכל קרן אפשרית". היא כתבה ביקורות ספרות ב"ידיעות אחרונות", היא מבקרת ספרי ילדים ברשת ב', פעילה בהתנדבות באיגודי התסריטאים והבמאים, מפתחת שני סרטים עלילתיים ואחד תיעודי על אסירות הלח"י והאצ"ל למשרד הביטחון. בעבר גם כתבה את התסריט ל"איש משטרה" עם מכרם חורי וכאמור גם קצת לטלנובלה. "אני קצת כמו סוכנת מוסד, שקונטקט אחד שלי לא יודע מה אני עושה עם קונטקט אחר". על העבודה שלה כתסריטאית היא אומרת, "בצבא למדתי הקלדה עיוורת ובגלל זה נהייתי תסריטאית. המהירות חשובה מאוד בתחום הזה. אני כותבת תסריט ביומיים".

שלא כמו הטלנובלה שבה לא צפתה, את "איש משטרה" לא רק ראתה, אלא גם אהבה. היא מחבבת מותחנים. השיא בז'אנר הזה הוא "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, היא אומרת. "כל בלשי המשטרה יצאו מפורפירי פטרוביץ', החוקר הלוזר, הפטפטן. כולם היו בניו. בוודאי קולומבו". סדרת מתח עכשווית בטלוויזיה שהיא אוהבת היא "המפענחת" עם קיירה סדג'וויק. באחרונה התרשמה מאוד גם מהדרמה "מלנומה אהובתי" של יוסי מדמוני ודוד אופק. עוד היא אוהבת לצפות ב"תוכנית התרבות היחידה שמשודרת בערוצי הטלוויזיה", כוונתה ל"שום, פלפל ושמן זית" בהנחיית חיים כהן. "הוא היחיד שמצליח לדבר עם המרואיינים שלו על החיים שלהם". היא מודה שריתק אותה לשמוע על הבית שממנו באו שלומי ולאה שבת.

אם מעניין אותך לשמוע על הבית שממנו באו אחרים, מדוע את כה נרתעת לספר על זה שלך?

"אני מתוכנתת מדי לשמור על הפרטיות שלי".

אני לא מחויבת לאושר

אולי הזרקור מופנה אליה משום שמבין שלושת הילדים למשפחת עוז, היא זו שכותבת (פניה הבכורה היא היסטוריונית באוניברסיטת חיפה, דניאל הצעיר ממנה ב-13 שנה הוא מוסיקאי). עכשיו גליה עוז שוקדת על ספר לילדים גדולים יותר, כלומר מרובה עמודים, "אני לא בטוחה אם הוא ממש לילדים", היא מציינת.

את ספר הילדים שאביה כתב באחרונה, "פתאום בעומק היער", קרא בעצמו לילדיה. "זה לא ספר הילדים הראשון שלו, את 'סומכי' אהבתי מאוד", היא מוסיפה. על השאלה מה אמר על ההחלטה שלה לכתוב היא עונה בחוסר סבלנות מסוים, "אחי כותב מוסיקה. הוא מילא טפסים לפני כן? לא. אגיד לך בבוטות, לא שאלתי אותו".

האם אביה קורא את הספרים? "הוא עין בשבילי, כמו שאני בשבילו", היא אומרת. על אמה קל לה דווקא לדבר. היא אומרת שהיא "לימדה אותנו מה זה חיוניות ושכל ישר. לא לקפוץ מעל לשום פופיק, לא לזלזל בשום תופעה. היא מאוד רחבת לב ומבינה גדולה במוסיקה. מזהה כל יצירה בשני צלילים".

היא אומרת שהיא אנטיתזה לאביה בכל הקשור להתנהלות הביתית. "יש לי שלושה שרקנים וכלב. תמיד מבולגן אצלי בבית, אין לי מקום עבודה. אני פשוט יושבת איפשהו וכותבת. יש אצלנו מאות ילדים כל השבוע. אני אף פעם לא מכינה ארוחת ערב רק לילדי".

על אביה היא מתרצה בסופו של דבר ואומרת: "אף אחד לא משתחרר מההורים שלו". היא מצטטת אותו בספרו האחרון "סיפור על אהבה וחושך", "אתה הולך לישון עם ההורים שלך וקם אתם. אלה מלים שלו", היא אומרת.

"הניסיון להשתחרר מתחבר אצלי לניסיון להיות מאושרת", היא מוסיפה. "אני לא מחויבת לאושר. כולנו למדנו מהאמריקאים שצריך להיות מאושרים. אני מזדהה עם הילד מ'כל החיים לפניו' של אמיל אז'אר, שאומר 'אני מחרבן על האושר'". באחרונה ראתה את "שלמה המלך ושלמי הסנדלר"; היא מצטטת בהנאה את מלותיו של אלתרמן: "אל נתייחס נא אל עצמנו/ בכובד ראש מופרז מדי/ כי חי האיש חיים קצרים כה/ ומת לזמן כל כך ארוך". "אני מסתובבת עם הפרצוף שלי ועם שם המשפחה שלי בהשלמה", אומרת עוז.

אם לא עודד אותה לכתוב, האם אביה לפחות עודד אותה לקרוא? "לא. אין אצלנו הדרת קודש סביב ספרות. היו לנו בבית בקיבוץ חולדה ספרים מהרצפה עד התקרה, ואני הייתי באה ושולפת את מה שמעניין אותי. גם אני מעולם לא רדפתי אחרי הילדים שלי ואמרתי להם לקרוא, והם קוראים כל הזמן".

היא אינה זוכרת מה היה ספרו הראשון שקראה. היא גם לא זוכרת מתי הבינה שהוא סופר. זה בכל אופן קרה "לפני שהיה 'עמוס עוז'", היא מסבירה. "אני זוכרת שכילדה קטנה שאלתי אותו אם זה נכון שהוא סופר, והוא אמר לי 'כן, אמא נותנת לי עוגיות ואני סופר אותן'".



גליה עוז, על רקע איורים של ליאורה גרוסמן לספרה החדש, "שבע דרכים לעשות הורים שמחים": "אבי הוא עין בשבילי, כמו שאני בשבילו", היא אומרת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו