בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה שקורה למשורר העוזב את מלאכתו

הכרך השישי והאחרון של "הטור השביעי", טוריו השיריים-פובליציסטיים של המשורר נתן אלתרמן, לא רק מכיל כמה פניני-שיר, אלא גם מאפשר לעקוב אחרי השינוי הדרמטי שחל בחברה הישראלית ביחס לאמיתות היסוד שלה. דרור אידר על משורר לאומי, שלא בטוח שהיה מתקבל היום לפסטיבל המשוררים

תגובות

הטור השביעי: ספר שישי (1957-1967)

נתן אלתרמן. עורכת: דבורה גילולה. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 528 עמ', 88 שקלים

מה קורה למשורר שעוזב את מלאכתו ועובר לפרוזה, ולא סתם פרוזה אלא פובליציסטיקה פוליטית-מפלגתית? הכרך השישי והאחרון בסדרת "הטור השביעי" מפגיש אותנו עם כמה עשרות טורים שיריים והרבה יותר מאמרים, שחלק ניכר מהם מתעסק בפרשה המכונה "העסק-ביש", בעיקר בספיחיה: הוויכוח בין בן-גוריון לראשי מפא"י, הפרישה מהמפלגה והקמת רפ"י, אבל גם ביחס לגרמניה, יחסי דת ומדינה, היחס למיעוט הערבי ועוד. סוף שנות החמישים ושנות השישים הן שנות המהלך החדש של אלתרמן, שבו הקדיש חלק ניכר מיצירתו לכתיבת מחזות מקוריים. זהו גם העשור האחרון לחייו.

הטורים המופיעים בכרך זה (כמו גם בכרכים הרביעי והחמישי) נגנזו בידי המשורר, שפירסם בחייו את טוריו באופן סלקטיבי, ולא בכדי; רבים מהטורים הללו (בעיקר אלה שבפרוזה) אינם חוצים את מחסום הזמן. דומה שלולא היה זה אלתרמן, לא היינו מתוודעים מחדש לחלק ניכר מהטורים שבכרך. התמיכה הכמעט עקבית בבן-גוריון ומדיניותו, כפי שמופיעה בטורים, מסבירה מדוע ניסו להדביק לאלתרמן את הכינוי "משורר חצר", וזיוה שמיר כבר הפריכה היטב את המיתוס הזה באחד מספריה. אבל גם קריאת הטורים על הסדר מלמדת על עמדה עצמאית עקבית, ולא רק בנושאים שדעתו של "נתן החכם" לא הסכימה עם זו של ה"זקן".

מלבד אוהדיו המושבעים, שיאספו כל בדל סיגריה עשנה שהמשורר השליך כלאחר-יד, בתקווה למצות עוד רגע במחיצתו של אחד מגדולי המשוררים העברים במאה העשרים, יש בטורים הללו גם עניין לחוקרים ולאוהבי שירתו של אלתרמן שכן הם מאירים את המרחב האידיאי והפואטי שבתוכו נולדה יצירתו האמנותית בכללה. מתברר כי בניגוד לרצון להפריט את מפעלו הספרותי, היה אלתרמן די עקבי מבחינת אמיתותיו הפואטיות, האידיאיות והפוליטיות, החל בכתיבתו המוקדמת וכלה בהתגייסותו לאחר מלחמת ששת-הימים לתנועה למען ארץ-ישראל השלמה.

ממרחק הזמן מספקים טוריו של אלתרמן אפשרות להתוודע לשיח הציבורי של העשור השני להקמת המדינה. כרבע מן הכרך כולל דברי רקע מפורטים לטורים השונים. דבורה גילולה עשתה כאן עבודה נאמנה ומדוקדקת, וקריאה צמודה של הטקסטים בלוויית הרקע ההיסטורי מכניסה את הקוראים לחללה של תקופה רחוקה, כמעט פרה-היסטורית, שבה הזרם המרכזי של השמאל הישראלי החזיק בעקרונות יסוד חברתיים, לאומיים וביטחוניים, ואפילו יהודיים-דתיים - שהיום הם נחלת הצד הלא-שפוי והלא-לגיטימי בוויכוח הציבורי בישראל.

בשני חלקיו של הטור - הרקע ההיסטורי בסוף הכרך והטור עצמו - יש כדי ללמד על עניינו של ה"שיח" במובנו הפוקויאני הרחב. שכן הם מאירים את היחס שבין הסיפור ההיסטורי לכתיבה האמנותית והפובליציסטית כתנועה דו-סטרית, שבה לא רק התקופה מאירה את האמנות אלא גם הפרקטיקות המובחנות של הזמן ההיסטורי המסוים מאפשרות לקרוע וילון מעל למלל ההיסטורי הרגיל, ולהיכנס ממש לשיח של התקופה.

הדבר משמעותי שבעתיים כשמדובר בכתיבה של משורר ברמתו של אלתרמן, מי שאמון על קולותיו השונים של זמנו - אם בטקסטים העיליים של האקדמיה והתרבות בכלל, ואם בטקסטים המתווכים של המשפט, הכלכלה התקשורת, ועד לפרקטיקות ההמוניות יותר כמו שפת הרחוב. כאן מתגלה אלתרמן במיטבו, שכן טוריו שואבים את הקוראים במעין מנהרת-זמן טקסטואלית לחייה של הארץ הזאת בעשור האחרון לפני המפץ הגדול, זה שפירק אותה לפני שהספיקה להתגבש לכלל קולקטיב יהודי או אזרחי חדש.

שליש מהטורים המופיעים בכרך עשויים עדיין במתכונת האלתרמנית הידועה: שירים ממושקלים ומחורזים הצופנים בחובם גם לא מעט פנינים ליריות. מבחינה זו, אלה החלקים היותר חזקים בקובץ ודי בהם כדי לעיין בספר כולו. על רקע השירה הרזה של דור המורדים - זך וחבורת "לקראת" - בולט השימוש הטבעי שעושה אלתרמן גם בשירתו הקלה במטבעות לשון תלמודיים והלכתיים, ולא רק תנ"כיים ("ציבור", "אספקלריא", "על דעת הקהל", "חובה אשר הזמן גרמה", ועוד).

אולם יותר מכל חוזרים הטורים הללו ומאשרים את אמיתות היסוד של הזרם ההגמוני בפוליטיקה ובתרבות של מדינת ישראל בשני עשוריה הראשונים, שאלתרמן היה דוברו. לכאורה עוסקים הטורים באותם נושאים הנמצאים גם על סדר היום הנוכחי בסוף העשור השישי של ישראל, ואף-על-פי-כן, הטיפול בנושאים אלה היה ממקם היום את אלתרמן, ועמו חלקים נכבדים של השמאל הישראלי של אז, עמוק עמוק בלב הימין הישראלי.

הנה מקרה הטבח בכפר קאסם - שהיה מספק היום עילה להתקפות על עצם הלגיטימיות של צה"ל - שימש לאלתרמן הזדמנות לבסס את מוסריותו של הצבא. דווקא מתוך ההכרה בצדקת קיומו של צבא-מגן (והתקפה לעת מצוא) באה תביעתו המוסרית של המשורר למיצוי הדין עם האשמים. כך הוא רואה את הרקע האדום לכנפי הצניחה כרקע היסטורי המקושר עם הנרטיב הלאומי של "תולדות העם", ומשום כך אסור להכתימו בדמם של חפים מפשע ("הרקע האדום").

הנה דרישת האו"ם מישראל לפנות "ללא תנאי" את כל השטחים שכבשה במלחמת קדש, מבלי להבטיח את חופש השיט של ישראל במצרי טיראן - עניין שישראל העמידה כתנאי ליישום הנסיגה ואילו נציג ארה"ב באו"ם כינה זאת "סחיטה". אלתרמן מחזק את הנרטיב הישראלי למלחמה, אולם בדרך הוא חוזר על העיקרון הבסיסי של הפוליטיקה האזורית, שעל פיו ישראל היא היא המתגוננת מפני שכניה: "מעשה באדם ששכנו בן-דודו/ לא הציק לו חלילה... זאת הס מלהזכיר.../ רק ניסה מדי פעם (האל עמדו...)/ לסמרו בנעיצה של פיגיון אל קיר./ ויהי יום ואישנו תפס בידו/ של נושא הפיגיון בעודה באוויר./ כך תפס והחזיק בה ואין בצדו/ לא אישור מאת או"ם או מאת המזכיר,/ ובשעה שנדרש להרפות מידידו/ החל הוא לסחוט מחיר...//".

בטורים לא מעטים ביקר אלתרמן את מדיניות ההסברה של משרד החוץ, וסימן את הכיוון הראוי להינקט: "ורשאי העולם, אם אמנם הוא על גבול בין הפקר לבין דין,/ לכפות כל ויתור. אבל גם לעת סף בין עידן ועידן/ אין שום כוח וחוק רשאים לבקש ממדינת היהודים/ ליפול מוכה על המפתן" ("דינו של עיקרון").

אם כבר באו"ם (ובפילגש בגבעה) עסקינן, אלתרמן לא הסתיר את דעתו כי בוויכוח בינינו לבין שכנינו הוא מצדד, כמה מוזר, דווקא בנרטיב הישראלי. וגם אם בקטעים מסוימים בהיסטוריה נדמה שהפכנו לגלית ושכנינו לדוד, בסופו של יום המאבק בין דוד לגלית אינו מאבק כמותי של חלש מול חזק, אלא צודק מול רשע ("עיקרה של תמונה").

ההתפעלות מכוח המגן של ישראל הפכה מזמן בשיח הישראלי למטבע לשון פאשיסטית. כל אסתטיזציה של כלי-נשק או קרב נתפסת כמלאכה לא-לגיטימית, בנוסח קביעתו של ולטר בנימין ביחס למרינטי והפאשיזם האיטלקי. אצל אלתרמן עדיין ניתן להתפעל ממצעד צבאי שמראהו נוסך "שמחה גדולה ועממית כפלא רב וכישועה קורעת לב/ אשר חירוק שרשרותם של הזחלים גם הוא כינור אשר עליו היא מנוגנת ומובעת". אלתרמן, מתברר, ראה בצבא כלי בעל משמעות מוסרית עליונה: הגנה על העם היהודי. "כי אף שאין קורות היהדות והיהודים טבועות בחותם צה"ל תג לתג,/ הרי בכל זאת כבר נכנס וכבר תקוע בעובי עוביין של הקורות הוא..." ("מצעד עם ו'מרכז כובד'").

עניין אקטואלי ניתן למצוא בטור "ערכים ונכסים" (אחד הטורים השיריים הבודדים של אלתרמן בשנות השישים). בעקבות פשיטת צה"ל על מוצבים סוריים, שמהם נהגו להפגיז את דייגי הכנרת ואת קיבוצי האזור. אל מול קולות מהאקדמיה שביקשו למתן את הפעילות הצבאית, הגן אלתרמן על הפעולה ועל חובת המדינה לדאוג ליישובי הספר שלה, לא רק באמצעות מיגון ומקלטים אלא גם בפעילות אקטיבית יזומה. אלתרמן לא נמנע מלשלוח חצים בקומוניזם העולמי, ובאמצעותו בחסידיו בשמאל הרדיקלי הישראלי, שאימץ לו את התורה המרקסיסטית כתחליף אמונה דתית על מגוון ההשלכות החברתיות שהתלוו לכך ("שיר המקף", ועוד).

ניתן להוסיף ולמנות ערכים רבים שאלתרמן ביקש לחזק - ערכים שמרניים (ראה למשל הטור "המופרע והפצצה"), שאחיזה בהם היתה גורמת כיום להדרתו של אלתרמן מפסטיבל המשוררים הבינלאומי, אבל שיחק מזלו של המשורר הלאומי והוא פעל בתקופה שבה נמנה קולו עם הרוב ה"שפוי וצלול דע" ("דינו של עיקרון"), ולכן נמלט מאימתו של השיח הליברלי העכשווי, זה שאחראי לפוליטיזציה של האסתטיקה. מבחינה זו, ניתן לראות בכרך האחרון בסדרת "הטור השביעי" מקור חשוב להבנת הטרנספורמציה הרדיקלית שעברה החברה הישראלית ביחס לאמיתות היסוד שלה.

הטור השביעי

את "הטור השביעי", טור שירי-פובליציסטי, פירסם המשורר נתן אלתרמן מ-1943 (לאחר שעזב את עיתון "הארץ" בשל סכסוך כספי) ועד 1967 בעיתון "דבר". אחד הטורים המפורסמים שכתב הוא שירו על "מגש הכסף" (1947). הטקסטים הכלולים בכרך השישי, חלקם שיריים וחלקם בפרוזה, נכתבו בין 1957 ל-1967

ספרו של דרור אידר, "אלתרמן-בודלר, פריס-תל אביב: אורבניות ומיתוס בשירי ?פרחי הרע' ו'כוכבים בחוץ'", ראה אור בהוצאת כרמל




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו