בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

קקיפוביה

טליה שניידר משחקת בקקי. טוב, זה קצת עושה לה עוול. טליה שניידר ממחזרת את הצרכים של כל בני ביתה, והופכת אותם לקומפוסט, שמדשן את חלקת הירקות המקסימה אצלה בבית. שניידר משוכנעת שהביוב הוא אחת ההמצאות האיומות בתולדות האנושות. יואב זאבי ביקר אצלה בשירותים וחזר עם תחושות בטן קשות

4תגובות

כבר יותר מחודש שהסיפור הזה מסתובב אצלי בין הדפים, הראש והמעיים. בהתחלה דווקא הלך די חלק - קבעתי פגישה, נסעתי לפרדס חנה, שתיתי מיץ קלמנטינות סחוט מהעץ, שאלתי את כל השאלות, רשמתי כל מילה. אבל את הכתבה לא כתבתי. הדברים דרשו עיכול. אחרי הכל, איך שלא מסובבים את העניין משהו בסיפור הזה עלול להישמע קצת מלוכלך, שלא לומר מסריח. לקח לי זמן לאזור אומץ לנסות לפרק את המוקש. חומר כזה, מתברר, צריך זמן כדי לשקוע.

זה סיפור על אלכימיה. על קסם שהופך זבל לסוג של זהב. זהו גם סיפורה של חברה הצורכת את משאביה לדעת; סיפורם של יצורים כל כך מתוסבכים, עד שהם דוחים במיאוס את ההפרשות של עצמם ומעדיפים לשטוף אותם אל חופי הרחצה או להניח להם לחלחל אל מי התהום. אבל עם כל המלים היפות, מהשורה התחתונה אי אפשר לברוח: זה עדיין סיפור על קקי. קקה. בובו. פפה. לכן, כדי להפיק משהו מהעמודים האלה מלבד כמה דאחקות בלתי נמנעות, בואו ננסה לעבור את שלב הגועל כבר עכשיו. אחרי הכל, הדבורים עושות את זה, הקרנפים עושים את זה, וגם כולנו עושים את זה. בשאיפה לפחות פעם ביום.

אלה העובדות, בקווים כלליים: בבית של כל אחד ואחת מאיתנו ישנו חדרון קטן, על פי רוב משובץ אריחים, ובו מין קערה לבנה אשר בתוכה עושים בני האדם את צרכיהם. לאחר מעשה, מקנח האדם התרבותי את עכוזו בפיסת נייר רכה במיוחד וחיש קל מושך בידית שחורה או לוחץ על כפתור עגול וכסוף. באותו רגע ממש כבמטה קסם הכל נעלם, והאדם רשאי לשוב לעטות על פניו ארשת חשיבות ולצאת את החדרון הקטן אל הסלון הומה האורחים כאילו מעולם לא חירבן.

בינתיים, שעה שאותו איש יושב רגל על רגל ומנהל שיחה מרתקת על אודות דבר מה נשגב כזה או אחר, יוצאים מהבתים צינורות, שמובילים לצינורות גדולים יותר, שנשפכים בסופו של דבר לאיזה נחל. וכל הנחלים הולכים אל הים. והים מלא קקה. בדרכם, מחלחלים החיים הדקים, הקוליפורמים הצואתיים וכל מיני כולירות למאגרי מים מתוקים ותת קרקעיים, שאותם שואב האדם ומזרים לצינורות אחרים, שמובילים לברזי מטבחים, חדרי אמבטיה, מקלחות וניאגרות. וחוזר חלילה. כך קורה כי פתאום קם האדם שבסלון על רגליו, שואל את האורחים אם ירצו לשתות משהו חם, וממלא את הקומקום החשמלי המבריק במי ברז טריים שאת קורותיהם כבר סיפרנו לפני כמה שורות.

אללי!

בואו נציץ רגע יחד אל החיים של טליה שניידר. היא בת 33, נשואה ואם לזאטוט, מורה מוסמכת מטעם הארגון הבינלאומי לפרמקאלצ'ר (ראו מסגרת). פניה נאות, ידיה ידי חלוצה עברייה, למודות מעדר וסיקול אבנים.

בחצר של טליה גדלים ירקות מכל הסוגים, כולם יפים ובריאים ומתוקים להפליא. משק צוף קוראים למקום - וילה לבנה על שני דונם אדמה, שרכשו טליה ובן זוגה עת הגרו לכאן מהרי ירושלים לפני שנתיים בלבד. בית סטנדרטי, מהסוג של בנה ביתך בפרברים. אבל מה שהשניים האלה עשו מהמקום בפרק זמן כה קצר פשוט קשה להעלות על הדעת. מה הסוד שלהם? אל תשאלו.

אנחנו נפגשים בצהריים של שמש חורפית בהירה בפאתי חלקת הירקות הגדולה, המנצנצת, המשובצת מבנים קטנים מטויחים בוץ אפרפר וסוכות עטויות פסיפלורה. כאן מגדלת טליה את רוב התצרוכת הביתית שלה. כמו ילד בחנות ממתקים אני מדלג בין הערוגות הבריאות, מחפש הפתעות, גונב טעימה מפה, ביס משם. הנה חסות בכמה צורות וצבעים, כרוביות וברוקולי, עלי תרד, סלק, מנגולד, שמיר, רוקט, פטרוזיליה וכוסברה גם. הנה אדון כרוב סגול, קולרבי עצבני, בצל ירוק, אפונה ביישנית, עגבניה משגעת, חציל מאוהב. הכל רענן ומבריק, זקוף וצוהל, שתול בערבוביה משמחת לבב. אך אל תטעו חברים, אין כאן ספונטניות יתר, כאוס או אי סדר. התורה שלאורה פוסעת טליה כוללת אינספור עקרונות וקווי מחשבה אפופים אדיקות כמעט אורתודוכסית. בודהה אמר פעם ש"כדי לחיות חיים רוחניים מלאים נדרשת מידה לא מבוטלת של הדחקה עצמית". טליה שניידר חושבת אחרת.

התכנסנו לרגל צאת ספר חדש בתרגומה של ט. שניידר ובהוצאת "יער", שהיא הוצאת הספרים של טליה ש. שכבר הנפיקה לחנויות כמה ספרים מודפסים על נייר ממוחזר. כל הספרים עוסקים במרחב שבין אדם לאדמתו וכוללים מידע על אקולוגיה מעשית - שתי המילים שבהן ניתן היה לתמצת את עיקר משנתה של ט"ש (אם היה צורך לעשות זאת בשתי מילים, משימה די מטופשת כשלעצמה).

אקולוגיה מעשית, זה הקטע. לכן, "גם אם החיים שלי רגילים לגמרי - אני קמה בבוקר, עובדת למחייתי, מחזיקה תיק במס הכנסה, מבשלת ארוחת צהריים - עדיין הבחירות היומיומיות שלי קצת שונות". כך, למשל, הבית של שניידר מונע בעיקר על אנרגיה סולרית ("מערכת די יקרה. עד שהממשלה לא תתחיל לסבסד, העניין לא ממש כלכלי"). כל טיפה מהברזים מוזרמת הישר למערכת תעלות ובריכות המסננות את המים בעזרת אבנים, חצץ, צמחי מים, קנים וסוף ("ששורשיהם ידועים כבעלי סגולות מטהרות. זה מוכח מדעית"), ומשם ממשיכה להשקיית הגינה, יחד עם מי הגשם הנאספים מהמרזבים לבריכת אגירה גדולה בקצה החלקה ("רק בשיא הקיץ אני צריכה לפעמים לפתוח צינור"). פסולת הנייר הולכת לתנור העצים, הזכוכיות משמשות לבנייה והמשפחה משתדלת שלא לצרוך מזון שנמכר במכלי פלסטיק חד פעמיים כמו חומוס, קוטג' או אפילו חלב ("אני הולכת למקומות שמוכרים דברים כאלה במשקל ומביאה איתי כלים מהבית. חלב אני קונה מעדר עיזים שיש לא רחוק ואת הגבינות מכינה בעצמי").

וחוץ מכל אלה, יש עוד פרט אחד קטן בחיים של טליה שניידר, שדווקא הוא מושך אליו סקרנות נבוכה: לספר החדש בהוצאת יער קוראים "זבלאנושי" והוא "המדריך השלם להכנת קומפוסט מזבל בני אדם". במלים אחרות, כמו מחבר הספר האמריקאי ג'וזף ג'נקינס, גם המתרגמת אוספת את הקקי של כל המשפחה והופכת אותו לדשן.

הנה, אמרנו את זה.

"הבעיה הכי גדולה בכל העניין היא הקקיפוביה", אומרת טליה. אנחנו יושבים במרפסת רחבת הידיים, משקיפים על הממלכה הירוקה.

קקיפוביה? אני מרים גבה שמאל.

"תחשוב על זה רגע", היא מזדקפת. "אנשים הם בעל החיים היחידי בעולם שמפחד מהצואה של עצמו. ומה שאנחנו לא אוהבים, אנחנו משתדלים להרחיק מעלינו. הבעיה היא שהפתרון שאימצנו לעצמנו כדי שלא לחוש בקקיפוביה שלנו גורם לנו נזק עצום. מבחינה סביבתית, הביוב הוא אחת ההמצאות הגרועות ביותר בתולדות האנושות. כמערכת פתוחה וזורמת, הוא אינו יוצר את התנאים הבסיסיים הדרושים להתפרקותם של השפכים. אנו פשוט מזרימים את החיידקים, הפתוגנים והקוליפורמים הלאה, עוצמים עיניים מול המחשבה לאן הם מגיעים.

"אמנם קיימים היום אגני חמצון וטיהור למיניהם, אבל לאן הולכת הבוצה - מה שנשאר אחרי התהליך? לים התיכון. ומה עם מי התהום? שלא נדע מצרות. בפרמקאלצ'ר מאמינים שבכל בעיה טמון פתרון יצירתי שמחכה להתגלות. ומכיוון שאנחנו חיים במעגל אנרגיה סגור, שצריך להזין את עצמו, בטיפול נכון כל פסולת היא נכס. גם לסוגיית הזבל האנושי יש פתרון. למעשה, טיפול נכון בצואת האדם יכול להביא לקץ בעיית הרעב בעולם. הזבל האנושי הוא משאב חיוני הנחוץ להאכלת המין האנושי".

לא פחות.

הפתרון של הפרמקאלצ'ר לסוגיית הביוב הוא קומפוסט - הפיכתן של היציקות האישיות הקטנות לדשן צמחים פר אקסלנס. "חומר מושבח, נקי מחיידקים לא טובים, נטול ריח ומזין את הקרקע במידה בלתי רגילה", מבטיחה שניידר ומכריזה כי "אם מקבלי ההחלטות יגלו קצת יותר היגיון וחזון, השלב הבא יהיה איסוף של כל הזבל האנושי, כמו שאוספים אשפה ברחובות הערים".

על פניו זה נשמע ביזארי, אבל למציאות חוקים משלה. מערכת כזאת כבר מופעלת בהצלחה בכמה ערים מערביות גדולות כמו נובה-סקוטיה בקנדה, למשל, שם מתגוררות בכיף 328 אלף נפשות וכל תפוקתן נאספת על ידי הרשויות לטובת ייצור של אלפי טונות דשן בשנה. כך קורה גם באוהיו, פנסילבניה ומונטנה, ארצות הברית. אלא שבינתיים אין בפרדס חנה מערכת כזאת, ומצפונה של טליה לא מרשה לה לחפף. לפיכך, בחדר השירותים של משפחת שניידר אין אסלה. מה שיש, זו תיבת עץ מהודרת עם קרש בית שימוש מעץ מלא ולצדה כלי מלא נסורת עץ, לכיסוי התוצרת. לאן הולכים העניינים? לדלי פלסטיק אדום, שמתמלא אחת לכמה ימים ותכולתו מרוקנת לערימה שבחצר ומכוסה בשכבה נוספת של נסורת. אחרי שנה, הקומפוסט מוכן לשימוש. בלי ריחות, בלי זבובים, בלי בלגנים (כן, גם לי זה עושה איזו צמרמורת לחשוב על העניין, אבל תודו שיש בו היגיון מסוים).

תגידי, אני שואל את הרבנית ט"ש בעודנו יוצאים בצוותא מהסיור המודרך בבית הכיסא, מה אמא שלך אומרת על כל זה? הרצינות שלה נסדקת לרגע, זוויות העיניים צוחקות. "ההורים התרגלו", היא אומרת, "וגם החברים. אף אחד לא ממש עושה מזה ביג דיל. יש אפילו כמה שכבר אימצו את השיטה".

לטובת אלה שלא, חושפת שניידר, באחד מחדרי השירותים בבית מסתתרת אסלה רגילה שעציץ גדול מונח עליה. אם למי מהאורחים עולה השתן לראש, הוא מוזמן להשתמש כרגיל.

במרפסת הגדולה טליה מוזגת תה מכמה סוגים של צמחים לכוסות זכוכית עדינות ואני מדפדף בספר החדש. יש המון איורים ותרשימים, הסבר מעמיק ומלא הומור דק על חקלאות מיקרו-משק, קומפוסט, השבת מים וכמובן גם כמה פרקים על גללי האדם והשירותים המפורסמים, שבאים בכמה צורות ושיטות שוות לכל נפש. בינתיים טליה מדברת בלהט על זה שצו השעה הוא חקלאות זעירה - חצי דונם מספיק כדי לכלכל משפחה, אבל הממשלה מייבשת את המגדלים הקטנים, שבכלל לא יודעים על שיטות פשוטות שבהן אפשר לאסוף את מי הגשמים או לבנות מערכת טיהור כמו שלה, עם חצץ וקני סוף ובריכת לוטוס קטנה.

אבל משהו עדיין לא נח בתוכי.

שתיקה.

ספק מבוכה.

"תשמע", היא אומרת, "אני יודעת על מה אתה חושב ותאמין לי: אני לא סתם משחקת בקקי. הפתרון שאני מציעה אמנם דורש השקעה רצינית, אבל מתגמל את עצמו. בינתיים, אין לי מה לעשות חוץ מאשר לצעוק: 'תראו, אני מחרבנת בדלי', בתקווה שמישהו יבין איזה מחדל קורה פה עכשיו מה אנחנו שופכים למי השתיה שלנו. אני חושבתי גלובלית, אבל חיה מאוד נקודתית. אין טעם לדבר על אידיאולוגיות גדולות אם במיקרוקוסמוס שלך אתה נוהג אחרת".

בדרך הביתה אני בוהה בים התיכון, נזכר בספר הילדים הזה, על הסיר של נפתלי. חמוד; איך הוא עומד שם עם אמא שלו, והתלתל, ושניהם מנופפים בידיים ואומרים משהו כמו "שלום פיפי, שלום קקי, להתראות בים".

הבטן שלי עושה גלו גלו גלו.*

מושגי יסוד לפנאט המתחיל

* פרמקאלצ'ר: "שיטת תכנון שבבסיסה עומדת ההבנה כי כל תרבות זקוקה לחקלאות שלה כדי ליצור מעגל קיום בר-קיימא, המזין את עצמו", מסבירה שניידר. "הפרמקאלצ'ר התפתח באוסטרליה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת ומשלב מידע מכל הזמנים ותחומי החיים - היסטוריה, גיאולוגיה, כלכלה ומה לא - לכדי כלי עבודה מעשי המאפשר לאנשים לגדל את מזונם ולחיות במודעות סביבתית בכל מקום וצורת חיים: בעיר או בכפר, בדירת גג או על ראש הר".

* קומפוסט: "דשן המופק בתהליך התפרקות והתרקבות של חומר אורגני: גזם, קש, קליפות של ירקות ופירות, לחם יבש - כל מה שהיה פעם חומר חי או צומח, מעורבב יחדיו עם אדמה או זבל חיות ומונח זמן מה לנמלים, שלשולים ומיקרואורגניזמים שמחממים את הערימה לכדי 60 מעלות והופכים את החומר לדשן צמחים ריחני ומשובח שאינו מזכיר בדבר את הזבל שממנו נוצר. הקומפוסט מעשיר את האדמה, מונע זיהומים, משמיד פתוגנים ומהווה פתרון מושלם לנתח נכבד מנפח הפסולת שיוצרת האנושות".

* פסולת: "עצם ההגדרה הזאת בעייתית, שהרי המלה 'פסולת' מגיעה מהמלה 'פסול'. קחו למשל את הססמה 'הפסולת לסל וחסל'. מה זאת אומרת 'חסל'? בסל האשפה התהליך רק מתחיל. לאן הולכת הפסולת? היא נקברת או נשרפת. ואז חומרים מחלחלים לאדמה או מתנדפים לאוויר. העולם נע במחזורים. החומר משנה את צורותיו במעגלים. עלי השלכת נושרים לאדמה, נרקבים, המינרלים חוזרים לשורשים. ואצלנו? לעשות פסל מבקבוקים משומשים זה לא מחזור, זאת רק דחיית הקץ. יש לנו את כל מה שצריך כדי להחיות את המשאבים שלנו. במקום זה אנחנו צורכים וזורקים, צורכים וזורקים. לוקחים שקית ניילון מהסופר רק כדי לזרוק אותה בבית. מיליארדי שקיות כאלה, בכל יום על הפלנטה. אם היה אפשר לראות את הזיהום בעיניים שלנו כבר מזמן היינו מתנהגים אחרת".



טליה שניידר. גם אם החיים שלי רגילים לגמרי, עדיין הבחירות שלי קצת שונות


שניידר והדלי. בטיפול נכון כל פסולת היא נכס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו