בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"סיפור צדיקים" מודרני: מרטין בובר ומורה הזן

2תגובות

ברשימה הקודמת שהתפרסמה ב"תרבות וספרות" (13.1.06) הוצגה השוואה בין סיפור זן לסיפור חסידי. בהמשך לכך ברצוני להציע סיפור שמפגיש באופן ישיר בין חכם יהודי אותנטי לבין חכם זן. זה מפגש מיוחד במינו, שבנוסח שנמסר לנו על ידי פרופ' ר"י צבי ורבלובסקי אפשר לראות בו ממש אגדה חסידית-זנית מודרנית. אלא שהפעם אבקש לבאר את סוד הקסם של הסיפור מהיבט אחר, אנתרופולוגי בעיקרו, כפי שיבוארו הדברים בהמשך:

מורה הזן הפליג סביב העולם על פי הזמנתו של אחד ממעריציו האמריקאים, שאף נתלווה אליו. משהגיעו לירושלים נכנסו אצל בובר. שתק מורה הזן, הקשיב בובר ודיבר האמריקאי. הירצה דברים לפני בובר לאמור: כל הדתות אינן אלא ביטויים שונים לעניין אחד, צורות ותופעות משונות ומגוונות שמהותן אחת. הקשיב בובר, וכאשר כילה דבריו האמריקאי, נעץ בו מבטו וירה בו שאלתו: "ומהי המהות?". לשמע השאלה הזאת לא יכול מורה הזן להתאפק, קפץ ממושבו ובשתי ידיו לחץ את ידיו של בובר (ורבלובסקי, בתוך: דברים לזכרו של מ' בובר, עמ' 33).

הפואנטה של הסיפור בסופו נעוצה בקשר הבלתי-מילולי העז שנוצר בין מורה הזן לבובר. הפער המרכזי שבסיפור הוא בין הדיבור לשתיקה. כנאמר בסיפור: האמריקאי מדבר (בהתאם לסטריאוטיפ הלא-מחמיא, כמובן. יש כאן מעין טופס מוכר מהבדיחות הנפוצות המתחילות בנוסח: אמריקאי, יפאני...), החכם היהודי מקשיב (בובר) וחכם הזן שותק. החיבור החזק שבין מורה הזן לבובר - המתואר בלחיצת היד החמה, בתנועת גוף ולא בדיבור - הוא ניגוד קוטבי ל"להג" של האמריקאי. ה"אמריקאי" שבסיפור מסמל דברים רבים, אבל פן אחד שלו לפחות ברור לחלוטין: זה הפטפוט האקדמי העקר על הדתות; המאמרים והספרים האינסופיים שנכתבים "על" מבלי יכולת לגעת ב"תוך". הסיפור אומר בעצם שמי שמדבר "על" - לעולם לא יוכל לגעת ב"מהות" של החיים הדתיים. רק מי שחדל לדבר ושתק והקשיב יכול בתוך חלל הדממה שנותרת לחוש את הפנומן הדתי.

השאלה של בובר לא היתה צריכה תשובה. יתר על כן, תשובה מילולית היתה הורסת את המהות המבוקשת. השאלה של בובר היתה רק הצבעה לכיוון הלא-מילולי, לכיוון השתיקה. שאלה זו לא התחברה לדיבור של האמריקאי אלא לשתיקה של מורה הזן. הסיפור מדגיש ששאלת בובר נורתה באופן ספונטני, כמו חץ שנשלח. לא עמדו מאחריה מחשבה ותכנון, בדיוק כמו שמאחורי השתיקה של מורה הזן לא היו מחשבות אלא ריק פשוט, שממנו נבע מה שנבע באופן ספונטני לגמרי (=הקפיצה ולחיצת היד החמה, שהיתה לכאורה לא במקומה). ההתלהבות הספונטנית של מורה הזן לא היתה מתוכן השאלה - מה"מה" - ששאל בובר, אלא מה"איך". וזה הרי ברור לחלוטין: אם השאלה היתה נשאלת מצד בובר ברוח ה"אמריקאית" של הפטפוט האקדמי "על", לא היה קופץ מורה הזן ממקומו ללחוץ את ידיו של בובר. זה היה מעשה חסר שחר.

למען האמת, ברור מן הסיפור שלשני החכמים, בניגוד לאמריקאי, אין שום ציפייה לנסח במלים את מה שאי אפשר כלל לנסח. החיבור החם שלהם הוא סביב עצם השאלה. הם אומרים יחד בדרך לא-מילולית לאמריקאי: חיפוש התשובה שלך הוא עקר. צריך רק לדעת לשאול נכון.

ואולם, מאחר שנטלנו רשות לעצמנו לחטוא כאן בחטא המלים, ננסה להבהיר יותר את המהות של מה שלא ניתן לניסוח, של האיך, וזאת בעקבות כמה הרהורים של האנתרופולוגית הבריטית מרי דגלס בספרה, שתורגם לאחרונה לעברית, "טוהר וסכנה" (רסלינג, בתרגום יעל סלע). דגלס מבהירה כי ההבדל המרכזי בין החשיבה של הפרימיטיווי לאיש המערבי המודרני הוא במה שהיא מכנה תכונת "הבידול החשיבתי" שהתפתחה באיש המערבי (עמ' 102), דהיינו היכולת להפריד בין הפרסונלי, הסובייקטיווי, לבין האובייקטיווי, מה שמחוץ לי. בעיני האדם ה"פרימיטיווי", למשל, "איתני הטבע נתפסים כקשורים לבני האדם היחידים בקשר כה הדוק עד שאי אפשר כמעט לדבר על סביבה חיצונית גשמית. כל יחיד נושא בתוכו קשרים כה הדוקים עם היקום, עד שהוא משול למוקד של שדה כוח מגנטי" (עמ' 104). דוגמה לכך היא האמונה של קבוצה בושמנית, שהכוח האחראי על מזג האוויר משתנה כאשר צייד מסוים, בעל הרכב גופני מסוים, צד חיה שההרכב שלה מכיל גורם משלים להרכב של הצייד. לפי זה מזג האוויר נקבע בכל רגע נתון על פי האינטראקציה המורכבת של ציידים שונים עם בעלי החיים השונים שהם צדים.

בניסוח בובריאני נוכל לומר כי דגלס מעמידה את האדם המערבי כמי שלמד להביט על העולם סביבו כ"לז", לראות הכל כאובייקטים נפרדים מחוץ לעצמו. מבט זה היה למעשה קרש הקפיצה של המדע המודרני - שלמד היטב לנצל את ה"אובייקטים" לשימושו של האדם. ברם, הטרגדיה שנלוותה לזה היתה כפולה: האדם המערבי יכול לחדד יותר מקודמו את המבט ההופך גם בני אדם אחרים לחפצים; ועוד: בסופו של דבר הוא גם הפך את עצמו ל"אובייקט" (נקודה שהודגשה היטב במשנתו של אריך פרום). מבחינה זאת יש גם משהו אומלל במצבו של איש הממסד הדתי המודרני. כאיש מערבי הוא מכיר רק עולם של אובייקטים, כולל מושג האל, ההופך בעיניו לחפץ, למשרד ביורוקרטי. אין הוא יכול ליצור עם ממד זה קשר ללא בידול. בובר יאמר איפוא שאכן, ה"פרימיטיווי" טועה הרבה בקביעותיו המדעיות, והאדם המערבי באמת התפתח מבחינה זו, אבל אליה וקוץ בה: האדם המערבי גם איבד בכך את היכולת למגע עם ה"אתה".

האמריקאי בסיפור שלנו הוא איש מערבי. הוא רוצה לדבר על הדת כעוד אובייקט. הדיבור שלו הוא אינטלקטואלי, והוא שואל כחוקר. זה היה יכול להיות יעיל אולי בחיי היומיום ובמדעי הטבע, אך כשמגיעים לשאלות העדינות על מהותו של מה שאין לו שם, שמלים וכינויים יכולים רק להרוס אותו - הדרך אל האמת פתוחה רק למי שחוזר לאחור, אל אותה יכולת לחוש את הדברים כסובייקטים, ללא בידול. בובר ראה בכל קשר כזה של האדם עם העולם שסביבו קשר שמכיל יותר מאשר שני בני זוג לדיאלוג. כשהם זוכים ולבם נפתח זה לזה בהקשבה אמיתית - שורה שם האלוהי. זה הממד שגורש מעולמו של האיש המערבי המפותח: "איש ואשה זכו - שכינה ביניהם" (בבלי, סוטה יז ע"א). בובר הניח שכאן נשברת לרסיסים תכונת הבידול הרגילה (שיש לה גם תפקיד חיובי, אך מוגבל), ושני השותפים לדיאלוג הופכים במידה מסוימת לאחד. הוא כינה זאת "החיבוק של האחדות" (ברגמן, הפילוסופיה הדיאלוגית, עמ' 256).

אבל, כפי שלמדנו מן הסיפור שלנו, דיאלוג שכזה אינו יכול להיות דיאלוג של מלים. המלים יכולות להתגנב לשיח כזה רק כאשר הרקע האמיתי של כל אחד מהנוכחים הוא השתיקה, כאשר כל אחד מהנוכחים משחרר את עצמו מהאגו המפטפט "על" - ומניח לקולו של האחר למלא את החלל שנוצר.



מרטין בובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו