בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא עוזב את העיר

ארנון צוקרמן נחוש להפיח חיים בבצלאל ובירושלים

תגובות

אי אפשר להתחמק מחגיגות המאה שנים לבצלאל והן הולמות בך כבר בכניסה לירושלים, מיד לאחר ה"ברוכים הבאים לירושלים" המפוסל בדשא ליד גינות סחרוב וה"נ-נח-נחמן-מאומן" הזועק לשמים מהבניין שממול. עיריית ירושלים מברכת את בצלאל לרגל יום הולדת המאה, ובמוזיאון ישראל מתקיימת תערוכה חגיגית של מאה שנים למוסד שאי אפשר לתאר בלעדיו את עלייתה ונפילתה, ואולי או-טו-טו את עלייתה מחדש, של העיר.

האקדמיה לאמנות בצלאל שוכנת כבר 15 שנים אומללות במגדל שן, כמעט פשוטו כמשמעו. מחופרת בבניין כעור להפליא, בצבעי קוביות לגו, אי שם בסוף העולם, הרחק מהעיר, על קצה הר הצופים סחוף הרוחות, משקיפה אל נוף מדברי צחיח, "אפשר לקרוא לו מלא הוד והדר", אומר נשיא האקדמיה ארנון צוקרמן.

אבל צוקרמן גדל בחיפה ומאז הוא רגיל לחפש בנוף את הים. קודם עשה זאת במשך כמעט 30 שנה בירושלים וכבר יותר מ-20 שנה הוא עושה זאת בתל אביב. בשנתיים וחצי האחרונות, במשך מחצית השבוע שבה הוא מתגורר בירושלים, בבית ההארחה של משכנות שאננים, הוא מגלה שוב את חינה של העיר. זה לא כל כך קשה, אני אומרת לו, כשאוכלים ארוחת בוקר על המרפסת עם הנוף הכי יפה בעולם בערך. "כן", הוא אומר, "אבל את לא מרגישה לפעמים שבירושלים בכל זאת יש משהו? אין פה השואו-אוף של השפלה. השיחות שאתה שומע כאן בבתי קפה ובמסעדות הן אחרות, יותר עמוקות, אני יותר אוהב אותן. אני גרתי בירושלים שנים ולא האמנתי שאצליח לעזוב אותה, אבל הגענו לרמת השרון ופתאום השפלה חיבקה אותנו חיבוק כל כך גדול. אז נשארנו שם. אבל עכשיו כשאני עושה את צעדות הבוקר שלי ורואה את האבן והגרניומים, אז אני שוב אומר לעצמי - אין עוד מקום כמו ירושלים".

גם את זה קל להבין כשזוכרים שהמסלול שלו כולל את המושבה הגרמנית, בקעה ואולי גם טלביה, מקומות שכל אחד היה נהנה להסתובב בהם. אבל, מצד שני, ירושלים היא לא רק המקומות היפים האלה.

"ביקרת בזמן האחרון בכיכר החתולות?" הוא שואל, "לא ייאמן איזו עזובה וטינופת יש במקום שאמור להיות המרכז של המרכז. כל מרכז העיר של ירושלים הפך למקום נורא וזה בהחלט קשור לטעות האיומה של העברת כל המוסדות האקדמיים מהעיר להר הצופים ובפרט להעברת בצלאל אל המקום הזוועתי הזה, הבניין הזה, שהוא אחד המקומות הכי בלתי ידידותיים למשתמש שאני מכיר, בעיקר כשזוכרים שמדובר באקדמיה לאמנות".

ועוד יותר כשזוכרים את הדרך המובילה לשם. דרך השכונות החרדיות המלוכלכות והצפופות אפילו עוד יותר מהממוצע הנהוג בשנים האחרונות בירושלים, על חנויותיהן הזעירות בעלות חלונות הראווה המאובקים והמגובבים שעדיין, לשם שינוי, נושאות שמות עבריים מלבבים כגון "פוזמק - גרב לכל רגל" או "אופירה - אופנה צנועה".

להיות סטודנט בבצלאל היה להיות הדבר הנכון ואז החליטו הממשלה והעירייה שהגיע הזמן להרוס את העיר

"למה קברו את הכושי על המדרון של ההר?" שואלת בדיחה אוסטרו-הונגרית צחיחה והתשובה היא "מפני שהוא מת שם". את אותה בדיחה אפשר היה ליישם כמעט בשלמות לקורות בצלאל, שפעם היה בית ספר גבוה לאומנות ואמנות, הטוב ביותר (וגם היחיד) בארץ ומהידועים בעולם, מרכזה האמנותי והתרבותי של ישראל ושל ירושלים ובוודאי מרכזם של חיי הלילה והבוהמה שפעם היו שם.

בצלאל שכן במרכז העיר בבניין עתיק ונפלא, שבגינתו עצים גבוהים, לא הרחק מהמקום שבו שכן הקמפוס היפהפה של האוניברסיטה בגבעת רם, מרחק הליכה קצרה משכונת רחביה שבה שכנה האקדמיה למוסיקה. הסטודנטים התגוררו בשכונות שסביב מרכז העיר וגבעת רם. להיות סטודנט או מרצה באחד מהמוסדות האלה היה להיות הדבר הנכון ולהיות סטודנט בבצלאל פירושו היה להיות גם בוהמי, נועז, פרוע ומרדן.

אחר כך החליטו ממשלת ישראל ועיריית ירושלים שהגיע הזמן להרוס את העיר והתחילו בכך שהעבירו את רוב הקמפוס להר הצופים. מכיוון שעדיין נותרו סימני חיים בעיר החליטו להשלים את המלאכה והעבירו גם את בצלאל מבניין האבן הנפלא שבו הוקם בית הספר, ובו התגוררה גם משפחתו של בוריס ש"ץ, אל בניין הלגו שבהר הצופים. זה היה בשנת 1990. בצלאל כבר הפך לאקדמיה (ולכן עכשיו נהוג לדבר על המוסד בלשון נקבה) ומנהלו דאז היה רן ספוז'ניק. בינתיים גם קמו אלטרנטיבות לבצלאל במקומות שונים בשפלה - מכללת שנקר, המכון הטכנולוגי בחולון, המדרשה. הסטודנטים של בצלאל, אלו שפעם עלו לירושלים במיוחד כדי ללמוד שם, ופעם לא היו עוזבים את העיר כדי לא להפסיד את המסיבות הנפלאות שהיו עורכים בכל סופשבוע, התחילו לברוח מירושלים כבר בימי חמישי ואפילו בימי רביעי וכיום, מציין צוקרמן בצער, ישנם אפילו כאלה שמעדיפים להמשיך להתגורר מחוץ לירושלים ולהגיע ללימודים ולחזור הביתה מדי יום.

"כי הדבר השני הבעייתי כאן", אומר צוקרמן, "הוא שאני מאמין שאקדמיה לאמנות צריכה להיות במתחם אורגני חי ולא במקום מבודד על הר, כשלסטודנטים אין שום קשר עם סביבה חברתית, תרבותית או אחרת".

משום כך, מהרגע שבו נכנס לתפקידו כנשיא בצלאל, באוקטובר 2003, החליט צוקרמן לפתוח במאבק להחזרת בצלאל לתוך ירושלים.

צוקרמן, הנראה צעיר בהרבה מ-71 שנותיו, הוא איש בעל רקורד מרשים וידוע. הוא נולד בחיפה וכמי שהים עבורו היה חלק אינטגרלי מהחיים הלך לבית ספר לימאות, "אבל בשלב מסוים הגעתי למסקנה שהים זה לדגים, ועליתי לירושלים ללמוד מדע המדינה וסוציולוגיה". זה קרה ב-1956. בהמשך דרכו ובמשך רוב חייו עסק בתקשורת.

הוא היה מנהל הטלוויזיה בשנות ה-70, השנים הטובות ביותר של הטלוויזיה בישראל, לא מעט בזכותו. לימים גם עמד בראש ועדת צוקרמן שמונתה כדי לבדוק את עתיד השידור הציבורי בישראל. הוא היה בעל קתדרה בחוג לקולנוע באוניברסיטת ניו יורק, ראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ודיקן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. הוא גם עמד בראש לימודי התקשורת במכללה למינהל.

הוא לא היה ממש זקוק לעבודה כשהגיעה אליו הפנייה מטעם ועדת החיפוש שבמשך יותר משנה וחצי לא מצאה מועמד ראוי לניהול בצלאל, שהיה אז מוסד זקן וידוע תככים, כשלים ניהוליים, יחסי עבודה רעועים, מורים עריצים, ושסבל מירידה ניכרת במספר התלמידים כתוצאה מכל הגורמים האלה בנוסף לאינתיפאדה שהפכה את ירושלים למקום מסוכן.

"יו"ר הוועד המנהל היה צבי ברק שעבד פעם אצלי בטלוויזיה והוא צלצל אלי ואמר - תשמע, אולי אתה מוכן להיות נשיא בצלאל? אמרתי לו מיד - לא. כי מה, אני אתחיל עכשיו לנסוע לירושלים, ובכלל, זה לא התחום שלי וגם את בצלאל בכלל לא הכרתי. אז הוא אמר - תחשוב על זה שבוע. ואז התייעצתי עם כמה אנשים שאני יודע שהיו להם השגות על בצלאל, כמו דני קרוון ודוד טרטקובר, ושניהם אמרו לי את אותן המלים ממש - ארנון, זאת משימה לאומית ואתה חייב לעשות את זה".

ניהול אקדמיה לאמנות, בדומה לניהול טלוויזיה, הוא ניהול של ארגון יוצר, כזה שאופן ניהולו מפרה ומתגמל את היכולת היצירתית של המועסקים בו. האווירה היא עניין חשוב ביותר במקרה הזה וסטודנטים ומורים בבצלאל אמנם אומרים שחל שינוי מבורך באווירה מאז נכנס צוקרמן לתפקידו וקצת צבע חזר לשכון בלחייו של המוסד הזקן. צוקרמן הכניס כמה שינויים משמעותיים במצבת כוח ההוראה של בצלאל כשהפסיק את העסקתם של כמה מהמורים שנודעו, מעל דפי העיתונים, ביחסם הגרוע במיוחד לתלמידים ובמקומם הכניס כמה כוחות רעננים ובראשם המשנה לעניינים אקדמיים, הד"ר יערה בר-און, שהכניסה סדר חדש בכל התחום של לימודים כלליים, שהיה ידוע לשמצה.

אחר כך הוא ניגש למה שראה כמשימה החשובה ביותר שלו. "אני חושב שהדבר הכי חשוב בבצלאל היה ליצור קשר בין עשר המחלקות שלו, שכל אחת מהן עבדה כיחידה נפרדת. ומה שאני עשיתי היה לגרום לקשר הבינמחלקתי להתקיים בשתי צורות - ראשית, על ידי יצירת פורום של ראשי מחלקות שנפגש כל שבוע ושנית על ידי כך שיצרנו פה החל מהשנה שעברה מערכת של 20 קורסים בינמחלקתיים. היות שאני מאמין שעולם האמנות הוא בינתחומי הכרחי שיהיה שילוב בין המחלקות. והיתרון הגדול של בצלאל על פני כל מי שרואים עצמם כמתחרים הוא המגוון הגדול מאוד של המקצועות שיש לנו פה, מארכיטקטורה ועד עיצוב קראמי. אני מקפיד מאוד על שמירת הדברים המסורתיים של האמנות, שהם קרמיקה וצורפות, אבל לצדם גם על פיתוח תחומים חדשים ותוכניות חדשות המשלבות טכנולוגיות דיגיטליות עם עיצוב, ותוכנית לסרטי אנימציה. ספינת הדגל תהיה התוכנית שתיקרא 'אמנויות מבוססות מסך', משום שהרעיון הוא שמה שקורה היום הוא שהאמנות נהיית יותר ויותר תלויית מסך - ממסך הסלולרי והמחשב ועד הטלוויזיה והקולנוע. נוצרת פה שפה חדשה שאנחנו עדיין לא יודעים לפתח".

גם צוקרמן מודה שאולי קל יותר היה להעביר את המוסד כולו לתל אביב

השינוי הגדול ביותר עתיד לחול כשתועבר האקדמיה בחזרה לירושלים. יותר משצריכה בצלאל את ירושלים צריכה ירושלים את בצלאל. גם צוקרמן מודה שאולי קל יותר היה להעביר את המוסד כולו לתל אביב, "אבל מיקום בצלאל בירושלים הוא עניין נתון שאי אפשר להתווכח עליו. מצד שני, צריך לעשות הכל כדי שבצלאל תחזור להיות בתוך ירושלים באמת. כבר בשנה הקרובה תחזור המחלקה לארכיטקטורה לבניין ההיסטורי של בצלאל, שעד עכשיו היה בשיפוצים ולכן נאלצו התלמידים ללמוד במרכז 'כלל' וזה עניין נורא כשלעצמו. השגנו הישג חשוב מאוד כשוועדת השרים לענייני ירושלים החליטה לפני כמה חודשים להקצות לנו מתחם חדש בן עשרה דונם באזור מגרש הרוסים, כאשר מובטח לנו גם בניין בית המעצר כשיתפנה ובניין סרגיי שהוא אחד המקסימים בעיר".

כבר עכשיו עובדת הנהלת בצלאל ביחד עם ארכיטקט אמריקאי על הדמיות של השטח ובעוד שלושה-ארבעה חודשים תתקיים גם תחרות ארכיטקטים בינלאומית על תכנון המבנים החדשים של בצלאל במתחם החדש. צוקרמן מעריך ש"תוך חמש-שש שנים כבר נוכל לעבור למתחם החדש".

צוקרמן טוען שהמעבר למתחם החדש יסייע "להפוך את החיסרון של ירושלים ליתרון. נכון שלכאורה קל יותר לקיים מוסד ללימודי אומנות ואמנות במרכז הארץ אבל לירושלים יש גם יתרון, משום שלהיות בירושלים פירושו של דבר להיות בסביבה מיוחדת במינה שנמצאת במרכז ההווי של מדינת ישראל, סביבה מגוונת מבחינה אנושית ותרבותית ואתנית ודתית וחברתית ושונה מאוד מהסביבה הכמעט הומוגנית של השפלה. הסביבה הזאת יכולה להיות בעלת אטרקטיביות מיוחדת לאמנים. כמו שאמרתי, גם אני, מאז שאני בבצלאל, מרגיש את הגעגוע לירושלים".

אולי לאחר שתוחזר האקדמיה לירושלים תהפוך ירושלים לאטרקטיבית אפילו למורים ולמנהלים שלה. כמו מרביתם של מנהלי מוסדות התרבות בירושלים, גם שבעה מבין עשרה מנהלי המחלקות בבצלאל וכן נשיא האקדמיה והמשנה לעניינים אקדמיים אינם מתגוררים בעיר. אולי, כמו צוקרמן, הם מכורים לגעגוע.*



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו