בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דברים שעשיתי עם אח(ות)י

בפרויקט הבלתי נשכח שלה שהתחיל עוד בלימודיה בבצלאל הציגה רונה יפמן צילומים שלה ושל אחיה שהיה בדרך להיות אשה. האם תוכל אי פעם לשחזר את ההישג? היא בהחלט מנסה

תגובות

חלק ממי שהשתהו מול פרויקט הגמר של רונה יפמן בתערוכת הסיום של בוגרי בצלאל ב-1999 עשו זאת בוודאי בשל הצילומים הפרובוקטיוויים של יפמן עצמה ושל קרוביה, כולל בן זוגה לחיים (אז והיום), האמן והארכיטקט ליאור שביל. אך העירום היווה רק חלק מההסבר לרושם העמוק שהותירו התמונות הללו על הצופים. חלק אחר הוא שבתמונות שבהן צולם גם אחיה הקטן של יפמן, גיל, הוא בכלל לא נראה כמו אחיה. הוא נראה כמו אחותה.

זו לא היתה אחיזת עיניים. התמונות היו מבוימות, אבל גיל נראה/נראתה בהן כפי שהיה/היתה אז בחייו, כלומר בדרך לשנות את זהותו המינית. גם זה תרם לכוח המהפנט של התצלומים: אי אפשר היה להביט בהם מבלי להשגיח שכל הגבולות המוכרים - בין אמנות לתיעוד, בין גבר לאשה, בין אח לאחות, בין הנורמטיווי ל"סוטה" - שכל הגבולות הללו בוטלו ונמחקו.

חיפוש הדרך המיני והמגדרי של הפרויקט הגיע לשיאו בעבודה מאוחרת יותר של יפמן, "גן עדן" שמה. יפמן ואחיה נראים בתמונה עומדים זה לצד זה, פניהם למצלמה ושניהם עירומים, משל היו אדם וחווה. צופה שינסה להבין מי בתמונה הוא אדם ומיהי חווה ימצא עצמו במבוך.

הפרויקט המשפחתי, הרגיש/פרובוקטיווי, שהחלה יפמן בבצלאל, סימן אותה כמלכת השניות של האמנות הישראלית הצעירה. על יפמן, בת 33, אי אפשר להגיד שהיא ילדה טובה או ילדה רעה, צריך להגיד שהיא ילדה טובה/ילדה רעה. המשך דרכה, באמנות כמו בחיים, רק הדגיש זאת ביתר שאת. ברזומה שלה כבר רשומים שני סרטים תיעודיים שונים שנעשו בהסכמה מלאה אך לבסוף זיעזעו כל כך את המתועדים בהם, עד שיפמן נאלצה לגנוז אותם.

מסע מסחרר חושים

באילו נסיבות נולד החזון המעוות/יפהפה שהוביל את יפמן וקרוביה להיחשף כך ברבים? יפמן, שגדלה בקיבוץ רמת יוחנן ואחר כך בקרית טבעון, התחילה ללמוד בבצלאל ב-95', אחרי שהות ארוכה בדרום אמריקה ובניו יורק. "כשחזרתי לארץ לקראת הלימודים בבצלאל, פגשתי את גיל בשיאו של גיל ההתבגרות", היא משחזרת. "נוצר בינינו קליק מדהים, התקרבות שאני לא יכולה להסביר. היינו מבלים שעות ארוכות יחד, בשיחות, בבילויים משותפים, ובהרבה מאוד צילומים - שלו, שלי ושל שנינו ביחד. היינו מוציאים תלבושות מארון התחפושות בבית, מתאפרים, מחליפים תפקידים".

היא מודה שנמשכה לאומץ של גיל, שעירער את הוריה כפי שהיא מעולם לא העזה לעשות. "אחי הצעיר עבר משברי זהות באותה תקופה, שחלקם התמקדו בשאלות של זהות מינית. למדתי ממנו המון על האפשרויות לחפש גיוון ואקלקטיות אנושית שאינה מקובעת לכללים ישנים של גבר/אשה, למשל, אלא למגוון אפשרויות הרבה יותר מרגש ומסעיר. עברנו יחד מסע התבגרות וחלקנו ראיית עולם דומה, על אף הבדלי הגילים בינינו".

ההתרסה של השניים נגעה גם למוסד המשפחה. "אני סולדת מהאידיליה המזויפת של המשפחתיות המושלמת, זאת שמשדרת תמיד שהכל בסדר, שיש בית, שיש קורת גג ושדואגים לילדים לכל מחסורם מבחינה חומרית ובזה לכאורה מטופלים גם כל שאר הצרכים. ההתרסה של גיל ושלי לא כוונה בהכרח כלפי ההורים שלנו באופן אישי אלא כלפי העמדת הפנים, טאטוא הבעיות והמשברים אל מתחת לשטיח".

הבית בקרית טבעון היה חלום חייהם של הוריה. הבת הבכורה ובן הזקונים (יש להם עוד אח) בילו שעות ארוכות על גג הבית; לא רק בתודעתם נהפך הגג להיות חלק נפרד ובה בעת בלתי נפרד מהעולם המושלם של ההורים. "גיל נהפך שותף שלי למסע מסחרר חושים, שנמשך לפחות שש שנים. בנינו אוהל על גג הבית בטבעון, מצאנו אחד בשני נפשות תאומות או לפחות נפשות משלימות. היינו השראה הדדית מבחינות רבות, וגם מושא תשוקה כמובן".

כלומר?

"כל אחד מאתנו רצה וניסה להיות השני. העבודה יחד היתה אינטנסיווית מאוד. גיל היה מודל צילום, היינו דומים פיסית אבל גם שונים, וניסינו לבחון את הגבולות הללו מכל כיוון אפשרי. מובן שבחינת הגבולות המגדריים בין אח לאחות, בתוך יישוב כל כך סטרייטי, בלתי מרדני וציורי כמו קרית טבעון, היא משימה קשה במיוחד".

היא עבדה על הפרויקט בפורמטים שונים, לעתים בהקפדה ובתכנון מלא ולעתים באופן ספונטני. במהלך העבודה צילמה גם נערים ונערות נוספים כדמויות שעימן הזדהתה, למשל ילד עם נקודת חן בולטת, או נערה עם שפם מצויר. "עשינו המון ניסיונות, צילמתי בצבע, בשחור לבן, בשקופיות, בפולרויד. גיל ואני הצטלמנו כדראג קווינס, לצד הורינו ב'תפקידיהם הישנים' (היא כאחות והוא כקצין צה"ל). לחלק מהתמונות הצטרף גם אחינו עומר".

כשבן זוגה שביל נסע לחילופי סטודנטים בחו"ל, בשנה ד' שלה בבצלאל, עבר גיל לגור איתה בירושלים. זה היה השלב שבו ביקש לעבור צד ולהיות אשה. "לתקופה מסוימת הוא החליט, באופן מודע, להפוך לאשה. הוא נטל הורמונים ששינו את מראה גופו ושיוו לו מראה נשי, ואנחנו התבקשנו לפנות אליו בלשון נקבה".

בשיחות אתה היא מגוננת על ההיבטים של גיל בסיפור, בטענה שאין אלה החיים שלה והיא מרגישה לא נוח לחשוף את חייו של אדם אחר. גיל עצמו, היא מודה, משוחרר הרבה יותר בעניין. כך או כך, לאחר תקופה מסוימת הוא חזר לגבר שבו, וב-2002 סיים את לימודי האמנות בבצלאל. בקיץ אותה שנה הוא ורונה אף הציגו יחד בתערוכה הקבוצתית "חדרי חדרים" במוזיאון הרצליה. כעת מציג גיל, צייר מוכשר בפני עצמו, שלושה ציורים בתערוכה הקבוצתית "גברים" במוזיאון רמת גן.

האחרות שלנו

"מאחורי הרצון שלי לכתבה מצוי אינטרס אחד ויחיד", אומרת יפמן בכנות מתריסה. "לספר לאנשים על הסרט 'שני דגלים' שאני מציגה עכשיו בגלריה זומר ולמשוך אותם לבוא לראות אותו. הדבר הזה דורש ממני חשיפה בעיתון, דבר שקשה לי מאוד לעשות. זה מחיר כבד לשלם. אני מפחדת מהתחושה הכואבת ברגע שאפתח את העיתון וארגיש קצת כמו זונה. אני מוכרת את גופי תמורת משהו שאני רוצה בו... מסתבר שאמן צריך להיות זונה כדי שיבואו לראות את יצירתו". מכאן גם בא הרעיון, כל-כולו שלה, שתצטלם לכתבה כזונת רחוב.

היא נולדה בחיפה ב-72'. כשהיתה בת ארבע עברה עם הוריה ואחיה עומר, הקטן ממנה בשנתיים, להתגורר ברמת יוחנן. החברה הקיבוצית של שנות ה-70 הצליחה לטעת את תחושת הזרות בתושבי החוץ כבר מהגיל הרך. "טיפחתי חלום שהורי יהפכו לחברים מהמניין משום שכמעט בכל דבר הרגשתי את האחרות שלנו, ובעיקר שלי. זה התחיל בעובדה ששיכנו אותנו הרחק מבני הגיל של הורי. בשעות הביקור בדירה של ההורים לא היה לי עם מי לשחק בסביבה. הניכור נמשך גם בחברת הילדים עצמם, לעתים בדברים זעירים, כמו העובדה שלקיבוצניקים היו מכנסיים עם גומי ולי מכנסי ריצ'רץ'. ההתלחשויות הבהירו לי שאני שונה משום שאמא שלי קונה לי מכנסיים 'בחוץ'".

בגיל שש היא החליטה לגזור את השיער הבלונדיני הארוך והופיעה קצוצת שיער בדירת הוריה. אלא שבפעולה המרדנית הזאת, היא מפרשת, היה מרכיב חזק של קבלת מרות. לא מרות ההורים, שנחרדו מהילדה שחזרה הביתה קצוצת שיער, אלא מרותה של החברה הקיבוצית שהדגישה את האתוס הגברי הקשוח. השניות הפרדוקסלית הזאת - המרד עם הפנייה הקונפורמיסטית - מאפיינת את יצירתה לאורך השנים הקצרות שבהן היא משגשגת בעולם האמנות הישראלי. שניות וגם ניכור - התחושה שבכל מקום שבו היא נמצאת היא גם לא שייכת וגם כמהה להשתייך - פעם בקיבוץ, אחר כך בקרית טבעון, ובהמשך בבצלאל ובזירת האמנות הניו יורקית.

גיל נולד ב-79' בקיבוץ, וכעבור זמן קצר עברה המשפחה לקרית טבעון. "שוב מצאתי את עצמי בחברה חדשה. קרית טבעון היא בעיני פרוור 'ווייט טראשי' מובהק. בגיל שמונה הוא נראה לי מקום גדול, זר ומאיים שבו אף אחד לא מתייחס אלי". עד כיתה י' הקדישה עצמה בעיקר לשחייה. "ההתבגרות שלי עברה בבריכה, באימונים אינטנסיוויים לקראת תחרויות. טלוויזיה לא עניינה אותי כנערה ותנועות הנוער עוד פחות. הייתי שקועה כל כולי בשחייה ובענפי ספורט אחרים".

את הספורט החליף בכיתה י' הציור, כשהצטרפה למגמת אמנות וגרפיקה בתיכון. "מרגע שהחלו הלימודים הרגשתי שנפתחה לי דלת לעולם מדהים. עברתי תהליך גמילה מהשחייה והשקעתי את עצמי יותר ויותר בציור ובצילום. הייתי מביימת חברים בסצינות שונות שתכננו ביחד ומצלמת".

הצבא, היא אומרת, עירפל בעבורה את הדרך האמנותית שבה צעדה עד לגיוס. "מאוד לא רציתי להתגייס, אבל גם לא היה לי אומץ להתחמק. בכל זאת, באתי מהעמק, שם היתה אז עדיין מחויבות להיות החבר'ה הטובים שאף פעם לא מכזיבים. הזנחתי את הציור בצבא וכשהשתחררתי הרגשתי שאיבדתי את הדרך".

היא נסעה לדרום אמריקה, "כמו כולם", כדבריה. שלא כמו כולם היא לא נהנתה מהטיול, לפחות לא בחודשים הראשונים. ואז נסעה צפונה, למקסיקו, שם שהתה אצל מקומית שהכירה בישראל. "הביקור הזה החזיר אותי לעצמי. החברה שלי, שהיא בעצמה צלמת ובמאית, היתה מורידה אותי בבוקר במוזיאון וחוזרת רק אחרי כמה שעות לאסוף אותי. ככה הכרתי לעומק יצירות של אמנים כמו דייגו ריוורה, פרידה קאלו ורופינו טאמאיו. הצימאון לאמנות ולצילום שב אלי. התחנה הבאה היתה ניו יורק, שבה הייתי בערפול חושים מתמיד במשך שישה חודשים. הצטרפתי לקבוצה של חברים בני גילי, היינו מעבירים שעות במסיבות רייב 'חשאיות' ובדפדוף אובססיווי במגזיני אמנות וצילום".

מתוך מעמקי הערפול היא הבינה שהיא חייבת להיות צלמת מקצועית. משום כך עזבה את ניו יורק מאחור וחזרה לישראל בתחילת 1995, להכין תיק עבודות למבחנים בבצלאל. "בראיון עשיתי בושות. סיפרתי שאני מתעניינת בקולנוע אבל השיא היצירתי שעליו ידעתי לדבר היה וודי אלן". למרות הראיון היא התקבלה למגמת הצילום. "הגעתי לבצלאל בלי לדעת כלום. באתי ללא מטען תרבותי עשיר, עם רקע פרובינציאלי מאוד, לבית ספר לאמנות, שבו עברתי חוויית לימוד משמעותית".

באותה נשימה היא מציינת שאקדמיה היא לא מסגרת שממנה אפשר לשאוב חומרים ליצירה. "יש אנשים שמקווים שמעצם הליכתם לבצלאל או לבית ספר אחר לאמנות הם ייהפכו לאמנים. אלא שהלימודים הם לא מקור ליצירה. אתה חייב לבנות עולם תוכני וחזותי משלך כדי להתקדם. בית הספר לאמנות הוא מקום טוב לעבוד בו ולאגור בו ידע, לא יותר מזה. אני אומרת אותו הדבר לתלמידים שלי היום בבצלאל".

את נקודת המפנה בלימודיה היא תולה בחופש שנאלצה לקחת מהלימודים בשנה ג'. "נפצעתי אז בזרוע מחלון זכוכית והסתובבתי עם גבס כמה שבועות. כעבור זמן קצר אושפזתי ועברתי גם ניתוח תוספתן. בקיצור, לקחתי חופש שלא מבחירה לכמה חודשים, מהלימודים ומשאר המסגרות, וזה עשה לי רק טוב. הגעתי לעצירה מלאה בחיים שלי, בנקודה שממנה יכולתי להתבונן על הדרך שבה אני הולכת". היא שוב הסתפרה קצר, והפעם גם צבעה את המקרר באדום.

במהלך החופש הכפוי היא המשיכה בפרויקט הצילום שבו החלה כבר בשנה ב'. נושא המשפחה היה שחוק לעייפה באותן שנים בבצלאל, אך יפמן הצליחה להמציאו מחדש. "הייתי בן אדם צעיר בתחילת הדרך המקצועית וחיפשתי חומרים שעליהם אוכל לבנות את חיי. הדבר הכי טבעי היה לפנות למקורות, למשפחה. הורי נהגו לצלם הרבה שקופיות. היינו מתיישבים לעתים קרובות לצפות בשקופיות, אבל העירוב של התמונות שבהן צפינו היה מוזר משהו. אבי הוא מהנדס בניין ותחום ההתמחות שלו הוא תכנון תחנות דלק. כשהורי היו מכינים את סט השקופיות לצפייה היינו רואים את אחי על הדשא, את אמי, שעבדה כאחות, במדים הלבנים שלה, אותי בתחפושת כלשהי ואז תמונה של אחת התחנות שאבא תיכנן".

התצלומים שהפיקה בבצלאל בלטו למרחוק בתערוכת הסיום ב-99' משום שהצליחו להתעלות על נטייתם של רבים מהסטודנטים לעסוק בעצמם ובמשפחותיהם באופן הבנאלי ביותר. לעומת מגיפת תצלומי האלבום הנושנים, כמו גם התצלומים הקבוצתיים הסנטימנטליים, מיקדה יפמן, אז בת 27, תשומת לב בגוף עבודות שסיכם שנים של יצירה נועזת. שם הפרויקט, "ארנב על הגג", היה כשמה של אחת התמונות שהציגה ובה נראה גיל על גג הבית בקרית טבעון כשלגופו גופייה לבנה ואוזני בד לבנות. בקריירה הקצרה שלה עד כה, הפרויקט הוא ללא ספק עבודתה המכוננת.

תמיד בשוליים

עד היום היא כבר הספיקה לזכות בארבעה פרסים. ב-1998 זכתה בפרס הצטיינות במסגרת לימודיה בבצלאל; ב-2001 קיבלה את מלגת אנסלם קיפר לאמן צעיר המוענקת על ידי קרן וולף, ופרס לצלם צעיר מטעם מוזיאון ישראל; ולפני שנתיים זכתה בפרס האמן הצעיר, מטעם משרד החינוך התרבות והספורט. בשנים האחרונות הציגה בגלריות בניו יורק, בווינה, בברלין ובלונדון. עבודותיה נמכרות לאוספים פרטיים בארץ ובחו"ל ולפרנסתה היא מלמדת בבצלאל ובשנקר, מצלמת לעיתונים ועובדת כצלמת פרי-לאנסר.

אותנטיות היצירה שלה מתבטאת גם בנטייתה להציג עצמה באור לא מחמיא. גישתה זאת הודגמה בגיליון מיוחד של המגזין לאמנות "Uovo", היוצא לאור באיטליה וצרפת, בו הוזמנה להשתתף ב-2004. הגיליון שבו הציגה יפמן כלל למעלה מ-400 עמודים, בהם הציגו אמנים צעירים מכל העולם תצלומים המוקדשים רובם ככולם להשתאות, על גבול האירוטיקה, מהגוף האנושי. יפמן היתה יוצאת דופן גם בחבורה הזאת. היא צילמה את עצמה כערסית מצויה, מחוברת גבות, כשחולצת "העמית תיכון טכני" כתומה לגופה. היא טוענת שזוהי דמותה של נערה פשוטה שלא מצאה עדיין את דרכה אל הנשיות, אך ברור שהיא נמשכת לדיוקנאות עצמיים שבהם היא מגחיכה ומכערת את עצמה בכוונה.

היצירה שלה, המשלבת תמיד מציאות ובדיה בכישרון, באה לה מהשוליים. "אני מתעניינת בשוליים מכל הסוגים, חברתיים, מנטליים, מגדריים ובשוליים הנוגעים לגילאים. אולי נכון יותר לומר שאני מתמקדת בקצוות. מעניין אותי המתח בין המיינסטרים לשוליים. זה יכול להיות מצבם של הילדים המקובלים לעומת הילדים הדחויים. בעבר צילמתי במשך שנה בנות שגרו בהוסטל בירושלים, אחר כך זה המשיך עם גיל, שבאותה תקופה היה בשוליים החברתיים, עם מה שעבר עליו. אני עצמי הרגשתי מאז ומתמיד בשוליים".

סרטה החדש "שני דגלים", המוצג כעת בגלריה זומר (המחודשת), נע בין שני קטבים שההפרש ביניהם נשמר בדרך כלל: זוהי עבודת וידיאו שהיא גם סרט קולנוע. יפמן רצתה ליצור היבריד ייחודי, סרטון קולנוע, שיוצג באכסניה האמנותית המובהקת של הגלריה. הסרט עצמו, שנתמך על ידי הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה במסגרת פרויקט של קולנוע ניסיוני שאצרה מיכל היימן, הוצג בגרסה קצרה יותר לפני כמה חודשים במוזיאון הרצליה.

זוהי יצירה סמלית, המבוססת על רעיון פשטני משהו - עימות בין שתי קבוצות יריבות בחברה, "המפוספסים" נגד "הקפוצ'ונים". יפמן מציגה עימות, סתום לעתים, בין שתי קבוצות חברתיות שהשייכות אליהן מודגשת בעיקר על ידי הלבוש. "בין הדמויות שם ישנם המנהיג הנרקיסיסט השנוי במחלוקת, אשה-אנטנה, ג'ינג'י עם אף ארוך וצמד תאומות זהות לבושות מכנסי פלמ"ח", היא מפרטת. "מופיעים בסרט גם שני זקנים, 'לוחמי עבר' ממחתרת שפעלה בדור המייסדים של המדינה. במציאות אלה הם אח ואחות שהכרתי".

את השניים שייכה לקבוצת המפוספסים. הם יצאו זה מכבר לגמלאות, אך באים לעזור בקרב נגד חבורת הקפוצ'ונים, אותה היא מגדירה כ"קבוצה אחידה של נערים לבושים קפוצ'ונים שחורים ומשקפי שמש שחורים המגיעים לעיר ומשוטטים ברחובותיה כצלליות, במסע של משחק, הרס ויצרים". הקפוצ'ונים מאיימים בהגעתם על שגרת חייהם השלווה והדקדנטית של התושבים המפוספסים.

הסרט צולם ברובו בחשכת הליל בתל אביב, ונפרש על פני שכונות מגורים ורחובות היסטוריים באזורי שוליים ובחלקים החדשים והמודרניים יותר של העיר. יפמן טוענת שהאינתיפאדה השנייה, שרוקנה את רחובות תל אביב מאנשים, היתה אחת הסיבות שבעטיין רצתה ליצור סרט שיעסוק בקונפליקט בין שתי קבוצות. "תחושת הכאוס שהשתלטה על העיר הביאה אותי לעיסוק בקבוצות שלא מכירות זו את זו אבל שונאות. ככה נולדו המפוספסים והקפוצ'ונים, שתי קבוצות בעלות עבר מורכב שפועלות על רקע הכללים של משחק הילדים ששנאתי בילדותי, שני דגלים. חוקי המשחק קובעים שלכל קבוצה יש דגל והמטרה היא להתגנב לטריטוריה של הקבוצה השנייה ולגנוב ממנה את הדגל. למעשה זה משחק אלים מאוד משום שהוא מדמה מלחמה. החלטתי למקם את המלחמה הזאת באזור שאני מכירה טוב מכל, בתל אביב הלילית. צילמתי בתאורה טבעית, בחצרות בתים, בלילות חצי מוארים, על גגות ובגנים ציבוריים. קבוצת המפוספסים שלי מורכבת מדמויות בעלות זהות ברורה, ולעומתה לובשי הקפוצ'ונים הם פולשים חסרי זהות המאיימים על הסדר הישן".

היא מתארת את הסרט כ"עמוק ונאיווי, מטורף וממסדי באותו זמן", אך נדמה שבכך היא עושה לעצמה הנחות. "שני דגלים" הוא ניסיון של צלמת, הנעה בדרך כלל בין צילום תיעודי לצילום מבוים, להכין סרט קולנוע אמנותי. בשביל יוצרת צעירה כיפמן זו אולי נקודת ציון מעניינת בקריירה, אך אין זה הפרויקט הבשל ביותר שהציגה עד היום. הדמויות המקוריות שבראה קצת הולכות לאיבוד בסרט. קשה לעקוב אחר הכלב האנושי, האשה-אנטנה ואפו של הג'ינג'י המרחרח, ולמעשה לא קל לעקוב אחר העלילה ככלל. יפמן אומרת שלא התכוונה ליצור סרט עלילתי ברור אלא מעין קליפ הזוי, המערב ז'אנרים שונים ומקבץ אוסף של יצורים מומצאים.

יותר מזה, מבחינתה הסרט הוא "העבודה הכי אישית שהכנתי. מבחינתי זה סיפור חיי. כל אחת מהדמויות היא חלק ממני. שמתי בפיהן את המלים שהן מדברות, עיצבתי אותן עם כל הגרוטסקיות והיופי שלהן. זה דיוקן עצמי. כך, למשל, התאומות המתוקות שמופיעות בסרט כשהן מטיילות לתומן ברחוב הן סוג של אובייקט מיני. מגיל צעיר יש לי משיכה לתמת האובייקט המיני, המנוצל בניגוד לרצונו. התאומות בסרט מאוד תמימות והמודעות המינית כבוגרות מוטלת אצלן בספק. הן קצת ילדות, והמנהיג של החבורה מנצל אותן. הוא, שממנו מצופה שיהיה איש בעל עקרונות נשגבים, אונס את אחת מהן וגורם לשבר ולהפרדה ביניהן".

בסרטה עוקבת יפמן אחרי הנושאים שעניינו אותה מתחילת דרכה, גם בעבודתה עם אחיה: ההשתייכות לקבוצה, תחושת הזרות, החיפוש אחר האני האותנטי של היחיד בחברה מגבילה וכמובן המשיכה, האנושית כל כך, לשונה. כך מוצגת החייתיות של הקפוצ'ונים בסרט באור אוהד, אל מול הקבוצה המופיעה באור מגוחך משהו של המפוספסים. הדמויות של יפמן פרדוקסליות, המנהיג מתגלה כאמור כחלאה בוגדנית והאשה-אנטנה כיצור מנותק. זה מניפולטיווי אבל מצחיק ומרתק.

קונוונציות חברתיות מעוותות

שני הסרטים התיעודיים הקצרים שגנזה שמורים בסטודיו שלה עד להודעה חדשה, כלומר עד שהמצולמים יאזרו אומץ ויסכימו שתקרין את החומר המצולם בציבור. "סרט אחד עקב אחר ילד שפגשתי בקיבוץ שבו עבדתי כמצילה בעת שגרתי בירושלים. אמו הציעה שאכין סרט לקראת הבר-מצווה שלו. נפגשנו לשם כך פעמים רבות, בהן שימשתי בעיקר כמצלמה אילמת שעוקבת אחרי החיים במשפחה, הפחדים והחששות של ילד מתבגר, שאתם הזדהיתי באופן עמוק, ולו רק משום שמדובר בילד שגדל בחברה קיבוצית".

לאחר שערכה את החומרים היא הציגה לאם ולילד סרט באורך של 20 דקות, "אבל האמא הזדעזעה קשות מהחשיפה וביקשה שלעולם לא אציג את הסרט הזה. התגובה שלה הדהימה אותי. לא ציפיתי לזה, כי חשבתי שיש כל כך הרבה אמת ואותנטיות בסרט שחייבים יהיו לאהוב אותו. בסוף ערכנו מחומרי הגלם סרט סתמי משהו שהוקרן בבר-מצווה, ואילו את הסרט המקורי אני עדיין שומרת אתי".

סרט נוסף שנגנז עוסק בבני נוער שפגשה בלילות בתל אביב. "תיעדתי ילדים ונערים, בנים ובנות, בעיקר כאלה שמגיעים מהפרוורים לעיר הגדולה. שוחחתי אתם, הסתובבתי אתם, בילינו יחד. שפה משותפת מצאתי בין היתר עם ילדה בת 16 שהיתה אז בתקופה מאוד רגישה בחייה. פגשתי אותה בחנות לחפצים מיד שנייה שבה עבדתי בתל אביב והתקרבנו מאוד. גם אתה הזדהיתי משום שהיתה שונה בחברה שבה היא גדלה. היא התלבשה אחרת וחשבה אחרת. היו שם סמים, הסתובבויות, סקס עם גברים מבוגרים, אורגיות. 'ריגושים שליליים', כפי שהיא מגדירה את זה בסרט באופן מאוד בוגר ומעניין. הסרט, שאורכו כ-13 דקות, לא הוקרן באף מסגרת משום שהנערה נחרדה מהתוצאה. היא חשבה שהתיעוד שלה חושפני מדי ופחדה מהחשיפה".

באתר הבלוגים "רשימות" (notes.co.il) פירסם אלי אשד, אחד השחקנים החובבים בסרט "שני דגלים", ראיון עם יפמן. אשד ביקש מיפמן לשער מדוע חוששים מושאי הצילום מפרסום הסרטים שהכינה. "אני מניחה שיש בי את היכולת להיות שקופה, להעביר דרכי עולם רגשי של מישהו אחר", היא אמרה. "יש משהו בסרטים האלו שחושף רגשות עמוקים, אמביוולנטיות, ביקורת חברתית, קושי, פנטזיות, תשוקות, עולם פנימי מאוד ספציפי ומקורי.

"לצערי אנשים נרתעים לרוב מלהיות ספציפיים, מיוחדים ואותנטיים", המשיכה. "רוב האנשים חוששים לחשוף את הרגשות שלהם כלפי המציאות, לחשוב ולהביע מה באמת הם מרגישים ומהי דעתם על דברים, בעיקר כי הם חוששים ממה שיגידו 'האחרים'... הם לא מבינים עדיין את היופי הגלום בהם עצמם, את המתנה שבלהיות אותנטי. אני חושבת שזה מאוד עצוב שהרבה אנשים, כשהם מתבגרים, מוותרים על הקול המיוחד והמחשבות שלהם בגלל כל מיני תפישות וקונוונציות חברתיות מעוותות. לנערה וגם לאם של הילד לא היה מספיק ביטחון עצמי להיות עד הסוף ולהתמודד עם זה בסרט ועם מה שמוצג שם, וחבל".

ידיד הנפש שלה בשנים האחרונות, היא מספרת, הוא ניצול שואה טרנסג'נדר, אותו הכירה ביום עיון של קבוצת התמיכה של עמותת ההומואים הלסביות והטרנסג'נדרים. היא לא יודעת מהו שמו. "איני יודעת מה שמו 'האמיתי' וזה גם לא מעניין אותי", היא מספרת. קבשבילי היא מירב-מרתה בוק, 'אשה עם זקן', דמות מלאה קונפליקטים שלימדה אותי המון ומקסימה אותי משום שהיא כל כך בוטה ומינית ומשוחררת. אני נהנית לפגוש את מרב, אני נהנית מכך שהיא מערערת על כל המוסכמות שאני חיה לפיהן ועוזרת לי להציג לאנשים אחרים את העובדה שיש המון דרכים לחיות את חייך, ולא רק שתי אופציות לבחור מתוכן".*



רונה יפמן (מימין) ואחיה גיל בעבודה "גן עדן". מובן שבחינת הגבולות המגדריים בין אח לאחות ביישוב כמו קרית טבעון היא משימה קשה


יפמן (כזונת רחוב). הרעיון היה שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו