בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעצם אנחנו הרבה יותר נורמלים מכפי שאתם חושבים

בספר חדש בעריכתו, חושף פרופ' עזיז חיידר שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעוותת את נתוניה על ערביי ישראל, ובשל כך מצטיירת החברה הערבית כאלימה ונחשלת הרבה יותר מכפי שהיא

תגובות

ההנחה הרווחת היא, שהדרך הטובה ביותר לספר את סיפורו של ציבור שלם היא באמצעות סיפור אנושי. נתונים ומספרים נחשבים יבשים, ועל כן לא מעוררים עניין. ספר חדש, בעריכתו של הסוציולוג פרופ' עזיז חיידר, מפריך טענה זו. "ספר החברה הערבית בישראל", בהוצאת מכון ון ליר, מבוסס ברובו על נתונים סטטיסטיים, המגלמים בתוכם את את סיפורו של המיעוט הערבי בישראל. זהו גם הספר הראשון המציג את הנתונים הסטטיסטיים מנקודת ראות ערבית, השונה מזו של מחברי השנתונים הסטטיסטיים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

המלים "קיפוח" ו"אפליה" אינן שולטות בו. הן פשוט נגזרות מן המספרים. הנתונים הדמוגרפיים המובאים בספר, השונים בעליל מאלה הרווחים בציבור, חשובים לדעת מחבריו בעיקר עתה, בתקופה של הכרעות גורליות לא רק על עתיד יחסיה של מדינת ישראל עם הפלשתינאים אלא גם על מהותה ואופיה של המדינה ויחסה למיעוט הערבי שבתוכה. הספר יוצג היום בפני נשיא המדינה, משה קצב, שיקרא באותו מעמד להשקיע משאבים ותקציבים בשיפור מצבה החברתי והכלכלי של החברה הערבית.

לדברי חיידר, חוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ובמכון ון-ליר, ההגדרות שנעשה בהן שימוש בלמ"ס אינן נכונות. לטענתו, "השיטות הסטטיסטיות המקובלות הן סוג של מניפולציה" שראשיתה במפקד האוכלוסין הראשון שנערך בישראל, בנובמבר 1948, שבו הוגדרו הערבים פשוט כ"לא יהודים". "זו הגדרה שלילית, שמבטאה תפישת עולם גזענית", אומר חיידר, "אין דבר כזה בעולם, לתאר אדם לא על ידי מה שהוא כן אלא על ידי מה שהוא לא. זה כמו שהיו מגדירים אותך בשנתון הסטטיסטי לא כאשה אלא כ'לא גבר'".

ההגדרה "לא יהודים" היתה בתוקף עד 1972, אך חיידר אינו שלם גם עם ההגדרות הסטטיסטיות שהחליפו אותה. לטענתו, בהגדרת מי הוא ערבי מוסיפה הלשכה לסטטיסטיקה מיני קבוצות לא רלוונטיות. כך, למשל, עד 2002 מקובל היה לכלול באותה הגדרה גם את המהגרים הלא יהודים מחבר המדינות. נוהג זה בוטל, אבל בהגדרה עדיין נכללים אנשי צד"ל ואלפי משת"פים ומשפחותיהם.

לשיטתו של חיידר, זו אינה החלטה תמימה. "חיבור כל הקטגוריות האלה מעוות את התמונה", הוא טוען. "לפי החישוב שלנו, האוכלוסייה הערבית בישראל קטנה ב-5% (מחלקה היחסי באוכלוסיית ישראל לפי נתוני הלשכה). זה אמנם לא נשמע הרבה, אבל יש נטייה מכוונת לנפח את שיעור הערבים בישראל לצורך הצגתם כאיום דמוגרפי. זה משפיע על השיח ומזין רעיונות כמו העברת אום אל-פחם לפלשתינאים.

בפועל, פוגעים בערבים בישראל בשיח הזה, המבוסס בין השאר על נתונים לא נכונים". כמו, למשל, הכללתם בספירה של הדרוזים תושבי רמת הגולן ושל תושבי מזרח ירושלים, שכלל אינם אזרחים ישראלים. בשנת 2001 היה שיעורם של תושבי שתי הקבוצות האלה כ-28% מהאוכלוסייה הערבית בישראל. "משמעותה של תוספת זו מרחיקה לכת הרבה מעבר למשקלה היחסי של האוכלוסייה הערבית באוכלוסיית המדינה", גורס חיידר, "התושבים שנוספו באופן רשמי לאוכלוסייה הערבית הם תושבי קבע, ולא אזרחים. להפרדה בין ?"אזרחים' ל'תושבים', כמו גם לטשטוש ההבדל, יש חשיבות מכרעת בכל ניסיון לניתוח מדויק של מצב העניינים הפוליטי במדינת ישראל".

בין צפון לדרום

אלא שלשימוש בקטגוריות המכלילות בהגדרות המקובלות של האוכלוסייה הערבית בישראל יש לא רק השלכות פוליטיות, אלא גם השלכות חברתיות-כלכליות מרחיקות לכת. לקבוצות כמו תושבי מזרח ירושלים או המשת"פים, למשל, יש מאפייניים תרבותיים שונים מאלה של הערבים אזרחי ישראל. כך, כאשר מגיעים לסטטיסטיקה בתחומים כמו חינוך, השכלה ופשע - הכללתם באותה הגדרה משנה את התמונה. "זו הסיבה שיש הגזמה בסטטיסטיקה של הפשע באוכלוסייה הערבית בישראל", טוען חיידר,"זה חשוב לא רק לשם הדיוק, אלא בעיקר בגלל הסטיגמה המתקבעת על בסיס נתונים מעוותים".

את הכשל הבסיסי רואה חיידר בעובדה שאין בישראל התחשבות בהטרוגניות של החברה הערבית, והערבים מקובעים בחשיבה של הממסד כקבוצה הומוגנית אחת. הספר בעריכתו מחדש גם בעניין זה. בראשונה יש בו פילוח של החברה הערבית לפי משתנים של דת, גיאוגרפיה ומעמד. כך למשל בולט בו מאוד הפער העצום בין הבדווים בדרום ליתר הקבוצות. "כשאומרים ש-50% מהאוכלוסייה הערבית הם ילדים עד גיל 19 - בנגב מגיע שיעורם לכמעט 70%", מדגים חיידר. "כשמפחידים בשיעור ילודה גבוה, זה נכון בפועל רק בנגב".

הנה נתון פחות מוכר שחושף הספר: מאז שנות ה-60 ירדה רמת הפריון בקרב נשים ערביות מ-9 ל-4.3 ילדים בממוצע. גבוהה במיוחד רמת הפריון בקרב נשים ערביות בנגב - 8.7 ילדים בממוצע, לעומת 2.6 בקרב נשים ערביות נוצריות למשל.

ממצא מפתיע אחר בספר, הסותר את התפישה הסטריאוטיפית של החברה הערבית כחברה מסורתית, הוא שיעורן הגבוה של נשים רווקות. בשכבת הגיל 30-34 מגיע שיעור הרווקות ל-17.4%, לעומת 13.2% בקבוצה מקבילה של נשים יהודיות. הקורא, מן הסתם, עושה ברגע זה הבחנה מיידית בין הנשים הנוצריות למוסלמיות. "לא נכון", מפריך חיידר את הדימויים המקובעים, "בנושא הזה אין הבדל בין נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות. הנתונים האלה על רווקות, לא זו בלבד שאינם משקפים חברה מסורתית, אלא שהם אף גבוהים יותר מאשר בחברות מודרניות מסוימות". עם זאת, הממצא הזה קשור קשר הדוק להשכלה: 51% מבוגרי האוניברסיטאות בציבור הערבי הם נשים. יש קשר ישיר בין השיעור הגבוה של הרווקות ובין השכלה. נשים ערביות היום הן משכילות יותר, מועסקות יותר ועצמאיות יותר מדור אמהותיהן.

אוכלוסייה מחוץ למדינה

אבל החידוש המרתק ביותר בספר הוא, מן הסתם, גישתו הבסיסית של חיידר, שאינו תולה את האשם לכל חולייה של החברה הערבית במדיניותה של ישראל. לא משום שאין הוא מוצא בה פגם. ממש להיפך. דווקא משום שהוא רואה במדיניות המפלה מצב נתון ובלתי משתנה, הוא מנסה לבחון את ההתפתחויות החברתיות והתרבותיות בחברה הערבית במנותק מן המדיניות. "אם מדברים על פשע ועבריינות, אי אפשר תמיד לטעון שהמדינה היא שעושה אותך פושע", מתריס חיידר, "מישהו צריך לחפש את התשובות גם בתוך החברה, בחינוך, בדת, בבתי הספר, במשפחה, במנהיגות הערבית. נכון שישראל מפלה את הרשויות הערביות בתקציבים, אבל עדיין נשארת השאלה מה עושים שם עם התקציבים שכן מגיעים, לאן נעלמים תקציבי הפיתוח? למה לא שומעים על ראש מועצה ערבי שנחקר, כמו עמיתיו במגזר היהודי? איפה מבקר המדינה בסיפור הזה?"

וכך, בכל זאת, חוזרים לממסד ולמדיניות. "התשה והשחתה", מגדיר חיידר את המדיניות הזאת, ומדגים. "כשמדובר בשחיתות, האוכלוסייה הערבית היא מחוץ למדינה; מה שקורה שם לא אכפת לאף אחד. מאדישות, מזדון, או מתוך שאיפה לתקינות פוליטית מעוותת, המדיניות תורמת להשחתה. מצד שני, קיימת ההתשה - ההזנחה שמביאה לעבריינות, לריבוי תאונות דרכים ותאונות עבודה. יש בה התשה מתמשכת של החברה הערבית במובן הכלכלי והנפשי. זו המדיניות - התשה והשחתה. בחברה הערבית נפוצה התחושה שזה מה שישראל רוצה להנציח, גם את ההתשה וגם את ההשחתה".

אחד מביטויי ההשחתה מוצא חיידר בריבוי מקרי הרצח הלא מפוענחים בחברה הערבית. הוא מכיר מקרים של אנשים שהודו ברצח, והמשפחה הסתפקה ב"סולחה", בלי כתב אישום. "יש תפקיד עצום לשב"כ, שעדיין שולט בחברה הערבית, קובע את מי לחקור ומתי לסגור תיק. אלה האנשים שהופכים למשת"פים. הם לא רק בוגדים אלא גם מושחתים, והשב"כ מתייצב לצדם ומונע ענישה. זהו מנגנון שליטה מתמשך. הגורמים בחברה הערבית שבוחרים להתעלם מן המציאות הזאת בעצם משתפים פעולה אתה".

גלגול האחריות גם לפתחה של החברה הערבית, במקום לגלגל את האשם כולו על המדיניות, אינו הופך את חיידר לחוקר הכי פופולרי בחברה הערבית. "אני לא מחפש פופולריות", הוא אומר "לא ניתן לתקן חברה כשמתעלמים מן ההתפתחויות הפנימיות בתוכה". לשאלה אם יש בכל זאת סוגיות שבהן הפעיל צנזורה עצמית בתהליך עריכת הספר, משיב חיידר בחיוך "כן, בוודאי", אך מסרב לפרט מה הן. ולמרות מה שאין בו, חשיבותו של הספר בכך שהוא אומר לקורא, שאין דבר כזה שנקרא בהכללה "החברה הערבית". "יש יותר משתי הקטגוריות שעל פיהן מחלקת החברה היהודית את הערבים ל'ערבים טובים' ו'ערבים רעים'", אומר חיידר בנימה סרקסטית, "יש הרבה קטגוריות. אנחנו חברה הטרוגנית, בכל מובן".



פרופ' חיידר. עד 1972 הוגדרו הערבים בשנתון הסטטיסטי פשוט כ"לא יהודים"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו