בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ולא לשכוח להשיג תרומה של אולטרסאונד נייד קטן

בעמותת "רופאים לזכויות אדם" הבינו שאפילו אצלם האשה נדחקת לסוף התור. לכן, פעם בחודש הם מוציאים ליישוב אחר בשטחים צוות רפואי נשי, שמעניק למאות פלשתינאיות ולילדיהן טיפול מגוון - מבדיקת שד ועד מעט מזור לדיכאון

תגובות

שבת בבוקר. 250 נשים עטויות גלימות ורעלות, החובקות תינוקות וילדים קטנים, גודשות את חדר הקבלה הקטן של מרפאת עמותת אל מחוואר ("הנתיב") בחברון. השמועה על הגעתן של רופאות ישראליות, נציגות "עמותת רופאים לזכויות אדם", עברה מפה לאוזן והמרפאה המקומית עמוסה עד אפס מקום בנשים המבקשות טיפול רפואי.

ד"ר אסמן אבו סבחה, מרופאי המרפאה, קוטע את ההמולה ומבקש את תשומת לבן של הנוכחות. "למרות העוול שיוצר הכיבוש הישראלי בחברון", הוא אומר לנשים שכיסויי ראשן מגלים רק את האליפסה של פניהן, "אנו רואים באנשי העמותה שבאו היום לחברון את הפנים האחרות של הישראלים, לא את פני הכיבוש אלא את פני האנשים הטובים שבאו לעזור".

הנשים מתבוננות בסקרנות ברופאות שעומדות לצדו ועוקבות בדריכות אחר תיאורו הציורי, ההופך באחת את המרפאה הדלה המוכרת להן למרכז רב תחומי עתיר קליניקות. "בבניין הזה תהיה קבלת קהל לרפואת ילדים, גינקולוגיה, כירורגיית שד ורפואת נשים", הוא מכריז בסיפוק. "למעלה תהיה קליניקה לאורתופדיה ורפואה פנימית. בבניין הסמוך תשב פסיכולוגית ובחזית יפעל בית מרקחת. קבלת הקהל תהיה עד השעה 15:00".

ההמולה חוזרת. הנשים נשארות בחדר הקבלה והרופאות מפלסות את דרכן לתוך המרפאה. כדי לעמוד בעומס מנצלות נשות הצוות הרפואי - אחיות, רוקחות, מיילדות, רופאות ופסיכולוגיות, כ-25 בסך הכל - ביעילות רבה כל פיסת חלל. על כל שולחן, אפילו זה המצוי בלשכת מנהל העמותה, נפרש מזרן ההופך אותו למיטת טיפול; כיסאות המוצבים זה מול זה הופכים בלשון המקום לקליניקה; ווילונות חוצצים יוצרים בחדר עמדות טיפול רבות.

אמבולנס? מה פתאום

ד"ר רוחמה מרטון, פסיכיאטרית, נשיאת "רופאים לזכויות אדם", מתבוננת בכל ההתרחשות הסואנת בהתרגשות רבה. בגיל 68, 18 שנה אחרי שהקימה את העמותה, היא השיקה פרויקט חדש שעליו חלמה שנים רבות ואותו רקמה בשנתיים האחרונות בעמל רב: מתן טיפול רפואי לנשים פלשתינאיות מידי צוות רפואי על טהרת הנשים. את העמותה הקימה בימי האינתיפאדה הראשונה, במארס 1988. היא לא הסתפקה אז בבהייה בדיווח התקשורתי, אלא יצרה קשר עם מכריה בעזה, התעניינה במצבם והוזמנה לבקר בבית החולים "שיפא" בעיר. היא אספה 11 רופאים והגיעה להתבונן מקרוב בנעשה.

"מצאתי בית חולים ממשלתי, שהיה באחריות מדינת ישראל, במצב שהטריד את מנוחתי", משחזרת ד"ר מרטון. "בכל מקום היתה זוהמה, רמת הניקיון היתה ירודה, טחב כיסה את קירות חדרי הניתוח. היה מחסור בציוד רפואי, חתולים התרוצצו בין מיטות אשפוז ששכבו בהן ילדים ונערים מגובסים ברגליים ובידיים, בהתאם להוראה של יצחק רבין שדרש אז מצה"ל ?לשבור להם את הידיים והרגליים'. כשיצאנו משם היינו מזועזעים. ישבנו בתחנת הדלק של יד מרדכי ודיברנו והחלטנו שצריך להמשיך בפעילות כקבוצה. בתוך פחות מחודשיים יזמתי אסיפת יסוד שהשתתפו בה 100 רופאים, וכך נוסדה העמותה".

עמותת "רופאים לזכויות אדם" מונה כיום כ-1,000 חברים ופעילותה ענפה: היא מספקת באופן עקבי סיוע רפואי לתושבי השטחים, מנהלת מאבק נגד עינויים ונגד תנאי הכליאה בבתי הסוהר, מעניקה טיפול רפואי לעובדים זרים, פועלת למען זכויות האוכלוסייה הבדווית ונלחמת בתופעת הסחר בנשים.

ב-1997 נסעה מרטון להתמחות באוניברסיטת הרווארד בזכויות אדם ברפואה. בשנת 2000 היא חזרה לישראל עם ההבנה, שכמו בכל תחומי החיים גם בעמותה שהקימה במו ידיה האשה מחכה בסבלנות בסוף התור. לדבריה, "למרות הפעילות הנפלאה שלו, הארגון שלנו לא נתן מענה לצורכי האשה הפלשתינאית. האמנו שאם ניאבק בכיבוש גם בעיית הנשים תיפתר מאליה, אבל במציאות היום-יומית הנשים נשכחו מאחור. מהיותי פמיניסטית החלטתי לפתח ולהדגיש את הקשר שלנו, הישראליות, אל הנשים הפלשתינאיות".

לפני שנתיים היא החלה לארגן את הפרויקט. בין השאר גייסה מתורמת יהודייה שווייצית תרומה בסך 25 אלף דולר, ולפני כמה חודשים יצא הפרויקט לדרך. אחת לחודש נוסעות נשים העוסקות במקצועות רפואיים ליישוב בשטחים ומגישות עזרה וטיפול רפואי לנשים.

"מטרת הפרויקט היא לענות על בעיות בריאות האשה, לקדם את זכויות הנשים ולעורר מודעות לנושא סרטן השד", מבהירה מרטון. "אין בקרב הנשים הפלשתינאיות מודעות לבדיקות שד, בשטחים מתבצעות רק בדיקות שד מעטות, אין כמעט אפשרות לעשות ממוגרפיה ובנוסף, כל הנושא טעון בבושה כתוצאה מאמונות שמקשות על הגברת המודעות. רוב הנשים הפלשתינאיות מאמינות שאם יש גוש בשד זה מעיד שחלב האם פגום. כשאשה חשה בגוש היא חושבת שיש בה פגם והתינוק שלה דוחה את החלב שלה, שמצטבר. הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות זה לדבר על זה, אפילו עם משפחתה. כך יוצא שכשהן מגיעות לרופא זה כבר לקראת מותן, בשלב הסופי של המחלה".

עד כה ביקרו בעלות המקצוע המשתתפות בפרויקט הטיפול בנשים בכפר רעי, בסבסטיה, בכפר ג'מאל וכעת בחברון. את יעדי הביקורים בוחרים פעילי השטח של העמותה, סלאח חאג' יחיא ואיברהים חביב, ביחד עם הפלשתינאים. השניים מקושרים לארגונים הרפואיים בשטחים וגובים עדויות מאנשים שנפצעו מירי צה"ל, מסיירים בכפרים, מזהים איפה זקוקים התושבים לטיפול רפואי בדחיפות ומתאמים ביקור רפואי לעמותה.

"חברון מבותרת לשני חלקים, H1 ו-H2", מסביר חביב מדוע זוכות הנשים בחברון לביקור העמותה. "בתי החולים הממשלתי ?עליה', המציע שירות דל, ובית החולים הפרטי ?אל אהלי', שאליו מגיעים העשירים, נמצאים ב-H1. האוכלוסייה כאן, ב-H2, אינה יכולה ליהנות משירותיהם, אם בגלל אמצעים דחוקים ואם בגלל קשיי נגישות. בחלק H2 מצוי בית החולים הפרטי ?מוחתסאב' ליולדות ולרפואת ילדים, אבל הוא יקר. כך יוצא שהאוכלוסייה הענייה שפה תלויה בעמותות קטנות, המציעות שירות רפואי דל ועלוב".

"למרפאה שלנו אין אמבולנס", מוסיף סמיח דענה, מנהל המרפאה של עמותת "אל מחוואר". "אם יש מקרה דחוף אנחנו מזעיקים אמבולנס, שמגיע רק אחרי חצי שעה לפנות את החולה בגלל עשרות המחסומים בין H1 ל-H2, כשלמעשה זו נסיעה שאורכת חמש דקות ללא מחסומים". דאנה נשען בגופו על דלת חדר הקבלה, כדי למנוע מהנשים הגודשות את המרפאה להיכנס באופן שרירותי. "אני שמח על שיתוף הפעולה עם הרופאים הישראלים", הוא אומר תוך הפניית הנשים לחדר הנכון. "אין לנו ציוד תקין, באופן קבוע חסרים לנו תרופות וכדורים ואנחנו לא מצליחים לסייע לאוכלוסייה המקומית. זו עזרה שאנחנו מקבלים בשמחה גדולה".

איפה המתורגמנית

במרפאה רוחשת תנועה, הצפיפות גוברת. עד מהרה מתווספות 150 נשים, המתחננות להיכנס ולקבל טיפול רפואי. בכי ילדים ממלא את המקום והרעש מקשה על חילופי הדברים. על מזרן הפרוש על שולחן שוכבת בתה בת השנתיים של וופא, שאמורה לעבור ניתוח בדרכי הנשימה באפריל. המשפחה עוד לא השיגה את 2,500 השקלים הנחוצים, אך וופא מקווה לטוב.

ד"ר רות שוהם, רופאת משפחה, בודקת את הילדה ומציעה לאם באנגלית, ערבית רצוצה ועברית לעבור בדיקת שד. פאידה, רוקחת בת 23, נקראת בדחיפות לתרגם. וופא מצניעה מבט ומסמיקה. שוהם מפנה אותה לרופאה העומדת לצדה ומתמחה בכירורגיית שד, המטפלת בינתיים בנשים אחרות. כשמגיע תורה של וופא להיבדק היא אינה זזה. פניה מאדימות. היא מתביישת. הרופאות אינן לוחצות עליה והיא חומקת מהחדר בחיוך מבויש.

בחדר הסמוך פועלת ה"קליניקה לנשים יולדות". ג'מילה אל-קוסמי, ברברה בן עמי ונאוה ברברמן הן מיילדות בבית החולים הדסה עין כרם. לדבריהן, מתגנבת ללב תחושת תסכול על חוסר האפשרות לתת טיפול הולם ומקיף. "המצב במרפאה הזאת עוד סביר. בפעמים הקודמות היינו בכפרים, ואני שימשתי וילון", צוחקת בן עמי על התנאים הבלתי אפשריים. "פרשתי ידיים וככה יצרנו מחיצה בין הנשים. בפעם אחרת הדבקנו עיתונים על החלונות, כדי שהנשים לא יתביישו להתפשט". הן מודות שלאחר הביקור, הקשר עם הנשים הפלשתינאיות לא נשמר. "אי אפשר לקשור קשרים עמוקים כשאת מטפלת כמה דקות בכל אשה", אומרת ברברמן. "אבל אנחנו מאמינות שחשוב שהן יקבלו טיפול גם אם במושגים שלנו הוא נחשב שטחי ומרפרף", אומרת אל-קוסמי.

ד"ר בושירה אבו דיאה, תושבת ירושלים, מתמחה בנשים ויולדות בהדסה עין כרם, מטפלת בנמירה, בת 38, אם לשישה, שנמצאת בחודש השישי להריונה. נמירה נפלה לפני ארבעה חודשים והיא חשה כאבים בצלעות. אבו דיאה בודקת את האזור. "אין אפשרות לעשות צילום, כי אין פה ציוד", היא מודה.

נמירה גרה במרחק ארבעה קילומטרים מהמרפאה, אך בגלל המחסומים הלכה ברגל במשך שעה. הבדיקות שעשתה באחרונה גזלו לה 80 שקלים והיא שמחה להיבדק בחינם על ידי רופאים ישראלים. אבו דיאה מדובבת אותה ומנסה לבצע בדיקת אולטרסאונד, אך המכשיר אינו תקין והתמונה העולה אינה ברורה. "זה נורא מתסכל", מתרעמת אבו דיאה, "ישראל היא אחת המדינות המתקדמות בעולם והיא מאפשרת שבמדינה שהיא כובשת יהיו שירותי בריאות של מדינת עולם שלישי". ד"ר מרטון, שנחשפת לחוסר האונים של הרופאה הצעירה, כותבת לעצמה בפתק תזכורת: "להשיג תרומה של מכשיר אולטרסאונד נייד קטן".

"אנחנו שולטים בפלשתינאים בין השאר גם באמצעות הרפואה", אומרת מרטון, "וזה שלטון אמיתי. ככה מגייסים משת"פים, ככה מתעללים באנשים חולים וככה מנטרלים אותם ואת בני משפחתם ממשאבים נפשיים. אנחנו באים לכאן לא רק להגיש עזרה רפואית, אלא גם כדי למחות על מדיניות העוצר, הפוגעת בחיים בכלל ובבריאות בפרט".

בבניין הסמוך מטפלת רחל רוקח, פסיכולוגית קלינית, בנשים שבאות להתייעץ, כשלצדה יושב מתורגמן. "הרבה נשים פלשתינאיות מוצאות את עצמן מבודדות ובלי יכולת לחלוק בעיות עם אדם נוסף", היא אומרת. "בגלל קשיי השפה אי אפשר להגיע לשיחה קולחת וישירה ואני מוצאת את עצמי מעניקה חצי שעה בלבד לכל אשה".

בגלל אופי הטיפול הקצר והחד פעמי מקפידה רוקח לתת לנשים עצות ברורות ומעשיות. "היום, לדוגמה, הגיעה אלי אשה בסביבות גיל 30, אם לארבעה, גרושה", היא מספרת. "בעלה לקח את ילדיה בהתאם לחוק האיסלאמי והיא עברה לגור בבית אמה החולה. משפחתה לא רוצה שהיא תצא מהבית והיא שרויה בדיכאון, שגורם לה לנשירת שיער. הקשבתי לה, הבעתי דאגה ועודדתי אותה לחזור לחייה. היא נזכרה שיש ילדים בשכונה שהיא יכולה לאסוף וללמד בבית. הצעתי לה בחום לעבוד. יכול להיות שזה ייתן לה כוח. במפגש קצר המועד הזה אני יכולה רק לזרוע את הרעיון, שהן חייבות לעשות שינוי בחיים שלהן וזה גם מגיע להן".

בתום יום העבודה המרפאה מתרוקנת. צוות המרפאה מגיש ארוחה חמה לכל הרופאות. תוך כדי אכילה הן מדברות על המקרים שבהם טיפלו. אחת הרופאות מתלוננת על הקור, ומיד פוסקת: "אנחנו מפונקות, הן עוד התפשטו לבדיקה בקור ולא התלוננו".



המרפאה בחברון, שבת. על כל שולחן נפרש מזרן שהפך אותו למיטת טיפול; כיסאות המוצבים זה מול זה הפכו בלשון המקום לקליניקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו