בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הנה העולם. הנה שולחן, כיסא, עץ, שמים! ואיפה אני?!"

הוצאתו המפתיעה לאור של "הרטיטי את לבי", מחזה לא מוכר שכתב חנוך לוין לפני מותו, היא הזדמנות מצוינת לחזור ולבחון את יצירתו של החשוב במחזאי ישראל, את מקורות כוחה וגם את הסיבות להתנגדות שעוררה. זהבה כספי על מחזה שובר לב המספר את סיפורם של גבר משתוקק ואשה מתנכרת - וגם את סיפורם של החיים, שהכל בהם נותר "אותו דבר", רק "פחות ופחות"

תגובות

הרטיטי את לבי חנוך לוין. הספריה הקטנה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 72 עמ', 49 שקלים

בצד ההכרה שזוכה לה כיום חנוך לוין כחשוב במחזאי ישראל, ישנם רבים, גם מבין אלה הרואים בו מחזאי חשוב, שחשים התנגדות רגשית כלפי יצירתו, או חווים יחס אמביוולנטי כלפיה. מחלקם אני שומעת כי בשלב מסוים אף חדלו ללכת לצפות בהצגותיו, ובכך למעשה התקבעה עמדתם כלפיו, לעתים קרובות, בשלב מוקדם למדי של יצירתו.

להתנגדות ללוין סיבות רבות: עמדותיו הפוליטיות, תדמיתו כפרובוקטור, סגנונו "הוולגרי", עיסוקו הבוטה והאובססיבי בהפרשות גוף, הצגת יחסיהם של בני האדם ככוחניים וכמניפולטיביים, ויותר מכל, משום שהוא מכריח את צופיו להתבונן גלויי עיניים בחייהם, בלי תקווה להיאחז בה; "יושבים פה שעתיים בחושך, ורואים על הבמה עוד חושך", מטיחה בו אחת מדמויותיו במחזה "פעורי פה". שואלים אותי בהתרסה: האם זה באמת האדם? האם אלה באמת החיים? האין גם צדדים אחרים בקיומנו? האם כל הקיום האנושי מתמצה בעליבות המגוחכת והגרוטסקית הזאת של דמויותיו? האם אין שום חסד בהוויה האנושית?

הוצאתו המפתיעה לאור של מחזה חדש מפרי עטו של לוין, "הרטיטי את לבי", לאחר שכבר חשבנו שהקובץ האחרון חותם את הקורפוס המלא של יצירותיו, היא הזדמנות נפלאה לחזור ולבחון שוב את ההתנגדויות ללוין וגם לנסות ולהשיב להן.

"הרטיטי את לבי" הוא מחזה בשלוש מערכות, לפי עונות השנה: אביב, קיץ וסתיו. החורף אינו מופיע ישירות, אלא רק מוזכר כמי שהקדים לבוא. עם זאת, מתוקף המחזוריות הנצחית של הטבע, הצופים הרי יודעים: בוא יבוא החורף, גם אם זה יקרה כבר בחוצבמה. הסצינות מתפצלות בין חיי המשפחה של בני הזוג פשוניאק וככה-ככה לבין גיבור המחזה, השופט הרווק למקה, אשר עומד, כמו ק. ב"שער החוק" של קפקא, בשערי ביתה של הזמרת ללללה ללא יכולת לחדור פנימה, אלא במועד היחיד שקבעה לו: מוצ"ש בשעה 20:00.

תמצית חיי הנישואים של פשוניאק מנוסחת על ידי למקה: "לך לככה-ככה ותכין לה תה, ותנו שניכם - אתה רסיטל (נחירות) מול הטלוויזיה, והיא קונצרט מול התקרה!" (עמ' 39). לזמן מה מואס גם פשוניאק בחיי הנישואים המשמימים ועוזב את הבית לבית מלון עלוב וזול על שפת הים, המתקרא דווקא "שיקגו". עזיבתו את הבית מקורה בחרדת החמצה עמוקה מול ההכרה, שחודרת לפתע לתודעתו: "הלוא אמות פעם! לא אהיה! (...) זה עכשיו, עכשיו אתה חי! לא יהיו חיים אחרים! הנה העולם, הנה שולחן, כיסא, חלון, עץ, שמיים! ואיפה אני?! זה הסיפור כולו. ארזתי מזוודה" (עמ' 48). אולם לא רחק היום והוא חוזר: "מקומי כאן. חשבתי וחשבתי והחלטתי: מקומי כאן. אני מיסודי אדם מקומי. נחוץ לי מקום. נחוצה לי ככה-ככה. ככה-ככה היא אני" (עמ' 62). אמנם חיי הנישואים אפסיים וארוכים, אך יותר טוב כך, מאשר לבד. זו הכרעתו. למקה, לעומת זאת, מוכן להיוותר בלי מקום משלו, על סף הדלת או מתחת לחלונה של ללללה, ולהשאיר את מושא הכיסופים שלו כמקום מדומיין.

לכאורה מוצדק לחוות תחושה של דז'ה-וו למקרא המחזה ולהיזכר בעוד אחת מהטענות כלפי לוין, "החוזר על עצמו": זוהי שוב אותה סיטואציה בסיסית של גבר משתוקק ואשה "נשגבת" המתנכרת לו; שוב שתי אלטרנטיבות בלבד שממצות לכאורה את כלל האופציות של כל גבר: נישואים לאשה טרחנית משעממת ומנדנדת, שאתה החיים אינם יכולים להתעלות לעולם מעבר ל"ככה-ככה", או רווקות נצחית, שתמצית חייה מרוכזים בפנטזיה אוטופית על האשה המושלמת, ואי-נכונות לוותר על החלום גם כאשר מגיעה הזדמנות חד-פעמית לממשו; שוב אותם שמות מפוברקים מהברות מגובבות באופן כאוטי (פשוניאק, ברבסקואה, טטרלה חורחחליטו ועוד), המפיקים צלילים בלתי נעימים לאוזן, גרוניים או מרובי עיצורים דיסהרמוניים כמו: פ', צ', ש', ח' וצירופם הדחוס יחד, רובם ללא משמעות סמנטית ברורה. שוב מתגלה, כי מי שבחלומותיו של המעריץ הגברי שלה היא ללללה ויוצ'ה, זמרת בעלת פמליה של שמשים ומלווים תוצרת חוץ, מי שנותנת לכאורה קונצרטים בריביירות המפוארות של אירופה, היא למעשה מוסיה פודגורניק, שממלצרת במסעדות בדרום העיר "בקצה הריביירה שלנו".

אבל למרות הסיטואציות המוכרות ודמויות הקבע, בתשתית המחזה "הרטיטי את לבי" עומדת מציאות תודעתית ורגשית שונה, כזו שניתן לזהות גם במחזות אחרים שנכתבו בתקופת חייו האחרונה של לוין. לוין בונה הפעם עבור צופיו, שמכירים את חומריו מהקומדיות הקודמות שלו ולכן אין צורך להציב עבורם מחדש את הא"ב הלויני, שלד עלילתי חסכוני, כמעט מתמטי, המבוסס על עיקרון רדוקטיבי. עם זאת, למרות המבנה הסכמטי, שבו הכל נותר "אותו דבר" רק "פחות ופחות", ולמרות שכנגזרת מכך הסיטואציות הבסיסיות נותרות בעינן גם בסיומו של המחזה (פשוניאק נשאר עם ככה-ככה; למקה נותר עומד מתחת לחלונה של ללללה בכל מוצ"ש בשמונה), מתקיימת בו בכל זאת גם התפתחות ממשית. אופיו של הטקסט שמצוי בין המלודרמטי למגוחך, משתנה לקראת הסיום.

המהפך מתרחש בעיקר בהבנה של הדמויות את מצבן הקיומי, ובבחירה המודעת שלהן בגורלן הגזור מראש. בכך הן חורגות מקיומן הגרוטסקי-פתטי ונחשפות גם באנושיותן האבסורדית. כמיהתן לחיים מרוממים יותר אינה זוכה רק למבט אירוני, אלא מקבלת, בעיקר בקטעי הסיום, את אישורו של המחזאי. לוין יצר במחזה זה איזון מדויק בין הנלעג והפתטי לבין הנוגע ללב; בין שימור הערגה ל"רטט הלב" לבין ההכרה המפוכחת של הדמויות לגבי מי הן ומה הן, ונכונותן לקבל את המצוי בגבולות האנושי. כמו למקה, גם המחזאי מכיר בהתעקשות לשמר בחלומותינו את ה"ארמון" מבלי לבטל בכך את העובדה כי מה שקיים למעשה הן בעיקר חורבותיו, ומבלי לכפות עלינו לבחור ביניהן. במחזה זה הוא מאפשר לנו לקיימן יחד ובו בזמן.

כאשר באים לדון בפרויקט של יוצר, כל יוצר, נקודת המוצא צריכה להיות: מה טיב המשימה שהוא לקח על עצמו? האפשרות האלטרנטיבית שעמדה לפני לוין, כפי שניתן להסיק מהמוטו ל"את, אני והמלחמה באה" (יצירתו המשמעותית הראשונה), היא ללכת הצידה ולשתוק: "הרואה את המתים", כתב לוין, "אין לו מלים להגיד, הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד".

לוין בחר באומץ רב לא רק להיות בעל מלים, אלא אף להיות, כפי שהוא מכנה זאת במחזה "הילד חולם", משורר "העורף האנושי", להאיר דווקא את הפינה החשוכה, האחורית, רוויית האשליות והאכזבות של החיים האנושיים; אותו מקום שרוב בני האדם מדחיקים, מכחישים ומסרבים להתבונן בו. לוין, כאיש תיאטרון, נזקק לקהל צופים, ולמרות זאת לא נרתע, לא חשש להסתכסך עם הקהל, להעליבו, לפגוע בו, להצביע על חולשותיו ועל גורלו העגום - גם אם בכך עשוי היה לכרות את הענף שעליו ישב.

לוין עמד באומץ לב, בלא התחמקות וללא השתמטות, בפני הכאב והאימה שבחיי האדם כמות שהם. ועם זאת, מאותו מקור קשה ואכזרי עצמו צומחות ביצירתו גם האמפתיה והחמלה כלפי האדם, שאין ביכולתו - אם מטעם תנאי קיומו הבלתי אפשריים ואם מטעם אופיו וחרדותיו - להיחלץ מהמעגל הדטרמיניסטי הכפוי שבתוכו הוא נע.

לוין לא ראה את תפקידו של התיאטרון בהענקת פורקן רגשי לצופיו. תהליך של היטהרות והזדככות רגשית-פסיכולוגית במובן האריסטוטלי אינו אפשרי ואולי אף אינו ראוי, לפי לוין, נוכח העולם שבו אנו חיים. ההתבוננות הנכוחה היא האפשרות הממשית היחידה של המחבר ושל קהלו. ביצירתו מייצג לוין את נפילתו של האדם ומאפשר לקהל להתבונן בייצוג הזה. בעדות זו ובזיכרון הנלווה אליה, מגלה לוין כבוד רב לאדם בנפילתו ההכרחית. לאדם בן המאה ה-20, ועוד יותר מכך לאדם בן המאה ה-21, הקתרזיס האריסטוטלי, התרפויטי, ככלי עזר המאפשר לו לעמוד בכוחות מחודשים מול החיים - אינו תקף עוד. דווקא עמידה גלוית-עיניים מול המציאות, ללא מסכים מתווכים וללא אשליות, מתאימה הרבה יותר.

לוין אינו מעוניין לשלוח את קהלו הביתה מטוהר ומרוצה, הוא גם אינו רוצה שנקבל אישור אינטלקטואלי-שקרי לרציונליות, לסדר ולחוקיות של העולם ונהליו. במקום איזון, הרמוניה, ואישור מבחוץ, המחזות של לוין מציעים סוג של עונג אשר מופק מטקסטים המערערים על הנחותיו התרבותיות והפסיכולוגיות של הקולט, ועל עקביות טעמיו, ערכיו וזיכרונותיו.

אחת מנקודות המחלוקת ביחס למפעלו היצירתי של לוין נוגעת למהות מושאיו: האם הוא עוסק בפוליטי ובתרבותי, ב"כאן" וב"עכשיו", או שכתיבתו מפליגה רחוק מכאן ומטפלת באוניברסלי המתאים לכל מקום ולכל זמן. שתי התשובות גם יחד נכונות. גם לאחר שלוין התרחק, לאחר הסאטירות הראשונות, מכתיבה פוליטית ישירה (מלבד שתי חריגות: "הפטריוט" - לאחר מלחמת לבנון, ו"רצח" - לאחר האינתיפאדה הראשונה) הוא לא הפסיק לחקור את עקרונות הכוח שבבסיס המערכות הממסדיות, הציבוריות והתרבותיות בישראל.

הסובייקט של לוין הוא אכן, מצד זה, בבואה ייצוגית של האדם הישראלי בזמננו. לוין חושף את המושגים, הדימויים והערכים האידאולוגיים של החברה הישראלית כיום, תוך ערעור עליהם, חתירה תחתיהם, וחשיפת כוחם המדומה בהקניית משמעות או בהפקעתה.

הסובייקט הלויני נחשף כמי ש"כלוא" בתוך המציאות התרבותית העכשווית, משום שאינו מסוגל להתרומם מעל למיתולוגיות, לסיפורים ולסוגי השיח שלו עצמו. האמנות של לוין איננה לפיכך אמנות ממשמעת אלא אמנות של פירוק, שבאה לחשוף ולערטל את המציאות ואת האדם מכיסויים אלה. עם זאת, תכליתה של תנועת הפירוק ביצירתו איננה היא עצמה. הערטול והחשיפה חותרים עוד ועוד פנימה בחיפוש אחר גרעין של "יש", גם אם זה מתגלה כחמקמק וכבלתי נגיש, ורק עקבותיו מבצבצים לרגעים.

בדמות האדם שעולה מתוך מכלול יצירתו של לוין נגלים גם רכיבים של זהות אנושית אוניברסלית וא-היסטורית, או לפחות עקבות של זהות כזאת, שאינם חופפים בהכרח לטריטוריה בה שלטת האידאולוגיה התרבותית.

שואלים אותי לעתים, האם אי הנכונות של דמויותיו לוותר על חייהם, גם במצבים המשפילים ביותר, היא ביטוי לעליבותו של האדם או לתפארתו? שאלה זו העסיקה גם את לוין. מהיכן שואב האדם את אנרגיית החיים העצומה שלו? את הכוח הבלתי נלאה מול עולם של סבל וייסורים, של בדידות ואימה קיומית וחברתית? במחזה "ההוצאה להורג", למשל, הגיבור, "כתמים צהובים", מושפל ונעלב, מסורס וקטוע ארבע גפיו, שב ומכריז רגע לפני הוצאתו הסופית להורג: "אני רוצה לחיות את החיים הנפלאים האלה כפי שלא רציתי מעודי". רוב יצירתו של לוין עומדת בסימן זה של התמודדות עם הסבל והמוות: בין שהוא מוות פוליטי מידי אדם, שלטון וחברה, או מוות מטאפיזי, שהוא חלק בלתי נפרד מגורלו הקיומי של האדם.

את ההאשמה החריפה והמתמידה ביותר מפנים כאמור המבקרים כלפי החזרה האינסופית של לוין, כביכול, על אותם נושאים, עד לזרא. בכך אמנם מזהים המבקרים תופעה מבנית, שאכן אופיינית ליצירותיו, אך עיוורים לתופעה שמשלימה אותה. בפועל מתקיימים במכלול יצירתו שני מודלים המשלימים זה את זה: מודל חזרתי ומודל התפתחותי. החזרתיות היא אסטרטגיה פואטית מכוונת ומודעת של לוין, כפי שהראה כבר אברהם עוז, אך, וזה העיקר, החזרה מכילה בתוכה תמיד גם סוג של "סטייה" יוצרת הבדליות. הקיום הבו-זמני של החזרה וההבדל מייחד כל יצירה בתוך מכלול עבודתו. האופן שבו פועלת אסטרטגיה זו מודגם היטב גם במחזה החדש ושובר הלב, "הרטיטי את לבי".

ד"ר זהבה כספי היא מרצה באוני' בן גוריון. ספרה, "היושבים בחושך: עולמו הדרמטי של חנוך לוין", ראה אור בהוצאת כתר ומרכז הקשרים



איור: מיכל בוננו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו