בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לעולם-לעולם לא אהיה שלך!"

"הרטיטי את לבי", אחד המחזות האחרונים של חנוך לוין, הוא הקומדיה הראשונה שבה הוא עוסק באהבה ממש

תגובות

הרטיטי את לבי, מאת חנוך לוין, הוצאת הספריה הקטנה, הקיבוץ המאוחד, 2006, 72 עמודים

הפארסה היא נשמת הקומדיה. אותם אירועים חסרי שחר, מבולבלים, שהוליווד - עם הולדת הסרט המדבר ועוד יותר עם תחילת התחרות נגד הטלוויזיה - התנערה מהם, כי אינם "עמוקים דיים". היא העדיפה לייצר ז'אנר מכובד שנקרא comedy-brow-high, קומדיות של דו-קרב מילולי, "מתוחכם", שהקומי מתמצה בהן בעלילת אהבים חביבה, ובדיאלוגים שנונים של מקצת מן הדמויות (הקומדיות של פראנק קפרא הן דוגמה טובה לז'אנר הזה). אותם אירועים שיוצרם הגדול היה צ'רלי צ'פלין הם משיאי המאה העשרים. נכון שיש בחלק מהקומדיה גם איזה נתח של חיקוי חיים "רציני פחות או יותר", נתח שאיננו פארסה, שאיננו מופרך לגמרי, משהו הלקוח מה"עולם", סיפור קצר על נישואים ואהבה, התגברות על מכשול, או אפילו על דברים קשים באמת, ובכל זאת, שום קומדיה אינה יכולה בלי עמוד השדרה הגמיש כמו גומי, או המרוסק, של הפארסה: אותה מופרכות, אשר בעצם אינה יכולה להתקיים באמת, אלא בתיאטרון, בין אם מדובר בנפילה, בקימה, בריצה, בעוגות קרם על הפרצופים, בעקרון דומינו כלשהו של התמוטטות, ובין אם מדובר בהתרחשות שאין כמותה ב"עולם", אלא בתיאטרון, כלומר בקומדיה.

זה הקשר העז בין כל קומדיה, אפילו זו של הרומאן, לבין התיאטרון (מי שמכיר את "תום ג'ונס" מאת פילדינג יודע כמה הפארסה שם מוצאה בתיאטרון, לפני שפילדינג צונזר על הבמה). עד כאן מעין הקדמונת לעניין אחד אצל חנוך לוין. הוא אהב את הממד הפארסאי של הקומדיה. אין לכם קומדיה שלו, שאין בה פארסה של ממש, בין אם בדיאלוג או במופרך אחר. הנה דוגמה לפארסה טובה מתוך הספר "הג'יגולו מקונגו":

מה זה היה שמלמלת שם כשגמרת, מממששסססנסססשססס?

ממותח: אה, זה, כשאני גומר אני מנסה תמיד להגיד מסג'ס אין מסצ'וסטס כדי לראות אם אני עדיין שולט בעצמי מבחינה שכלית.

לח: כנראה שלא.

ממותח: כנראה, מסג'ס אין מססוסץ'...

לח: מסטושסטס.

ממותח: מססושץ

בפארסה הנפלאה של פיידו (שנקראה בארץ "יתוש בראש", ובצרפתית נקראה "פרעוש באוזן"), מתוודעת אחת הגיבורות, לוסיין, למר קאמי. היא אינה מבינה מה הוא אומר, משום שהוא אומר רק "אה-או-אי-או-אה" וכו'. מאוחר יותר אומרת לוסיין על שיחתה הקודמת עם קאמי: "הוא דיבר אלי בסלנג. אני לא יודעת מה הוא סיפר לי (היא מחקה אותו) או אה אי או אה אי... משהו כזה". בן שיחה מסביר לה: "יש לו פגם בהגייה, גברתי; הוא לא יכול להגות את העיצורים... זה אפילו מפריע כשלא מבינים". מה מתרחש בסצינה כזאת? השפלת הלשון, עיקורה ממרכיבה הקישח, סילוק המובן (sense), זיגזוג השכל, שהוא השליטה (אפילו הקומדיות של ניל סיימון עשו שימוש בהתעטשויות של ג'ק למון, למשל). זו הנקודה החשובה ביותר להבנת גדולתה של הקומדיה: אין לה שחר ("זה אפילו מפריע כשלא מבינים"). ובכן, דלדול העיצורים מתוך המבע הוא חלק מפרויקט גדול יותר של הקומדיה: לשחרר את הבמה ואת הצופה-הקורא מן "המשמעויות". הסירוס בקומדיה, על הבמה, הוא תמיד סירוס של משמעויות ושל נושא המשמעויות ב"עולם": הגבר.

גיבורת "הרטיטי את לבי": הזמרת היפהפייה, ללללה, אהובתו, מדי שבוע במוצאי שבת, של השופט למקה, מתעניינת בפרטי שמו של ידידו הנאמן, פשוניאק: "צריך פעם לשאול את שפשוניאק אם מבחינתו יש קשר לפשוניאק, כי לי זה נשמע כאילו קודם היה שפשוניאק, ובמרוצת הדורות קיצרו לפשוניאק כדי שיהיה יותר נוח לבטא". פשוניאק משיב מיד, ובמהירות: "אבל יכול להיות גם להפך, שהיה במקור פשוניאק ואחרי שאמרו הרבה למשל 'חכה לי עד שפשוניאק יחזור', או 'זה דבר שפשוניאק לא היה עושה', לקחו את הברת השימוש 'ש-' הבאה בראש המלה וצירפו אותה לשם עצמו, ויצא שפשוניאק".

על כך משיבה הכוכבת: "לפי הסברה שלך, אילו אמרו הרבה משפטים כמו, למשל, 'כשפשוניאק יחזור הוא כבר יראה לכם', היה יכול במרוצת הדורות להישאר השם כשפשוניאק, ואחרי מאתיים שנה, כשהיו רוצים לומר 'כשהוא יחזור', היו אומרים 'כשכשפשוניאק יחזור'. וככה השם היה מתנפח. ובסוף היו אומרים שעה רק 'שכשפשפכפשכשפשפ...'". מכאן, אם תרצו, נובע גם ההיגיון התיאטרוני של לוין, בכל מה שנוגע לסדרת המאהבים שלמקה אינו מצליח להגיע לדרגתם. השם המגוחך מתגחך ומתגחך, ולא רק שמשתתפי ההיתול הזה מסמרטטים את האירוע, בווירטואוזיות של שחקני קומדיה (האם יש פלא ששחקני קומדיה הם הדגולים שבשחקנים?) אלא שעליהם להתאפק, כל הזמן, לא להתפקע מצחוק בזמן הביצוע של טקסט כזה, כי גם אם מכירים את זה טוב טוב זה מצחיק, תמיד. בראש הפירמידה ניצב הפדיקוריסט פסברבסקואה, כלומר מאהב מצרפת, המטפל לאשה ברגליים, וככל שהאהבה מזדקנת, בתוך הפארודיה על סיפור האהבה, יורד "ערכם" של המאהבים, מצרפת ליוגוסלאוויה, משם לאלבניה משם לג'מאיקה ורחוק רחוק נמצא ללללה, כאן, אצלנו, רחוק מאוד מכל אלה (אגב, פשוניאק הוא שמו של שחקן פולני מפורסם, אשר מילא בצרפת את תפקיד ספרול ב"סוחרי גומי". הוא היה דנטון ב"מות דנטון" וקורצ'ק ב"קורצ'ק", שניהם בבימויו של אנדז'י ויידה).

מכל מקום, למי שאינו מכיר את כל הקומדיות של לוין - זו הקומדיה הראשונה שבה הוא עוסק באהבה ממש. האוהב במחזה הזה אינו מצליח להבין את פשר האהבה. מבחוץ היא נראית אידיוטית לגמרי. אין מה לאהוב שם, והסימנים שנותן האוהב בנאמנות האהובה מופרכים, כמו בפארסה טובה. בכל פעם שהוא מוצא עוד גבר בביתה, בארון או בחור אחר, הוא משתכנע בקלות שזה רק לטובת הקריירה האמנותית שלה, ולו נשאר התור שלו, שאף פעם אינו יוצא לפועל, במוצאי שבת. ההתרוצצות על הבמה, בין ביתה לביתו של חברו פשוניאק, ההתרוצצות הזאת, אה-לה פיידו, היא נשמת הפארסה.

סיום המחזה הוא מין ידיעה של שניהם, כי לא יכול היה להיות אחרת. כל עוד היא אהובה אין היא מושגת. היופי אצל לוין, תמיד (כמו בשיר "מה אכפת לציפור") וכאן גם האהבה (לא האהובה, לא גופה, אלא משהו מעבר לכל אלה), האהבה היא המושא של הנשגב. כל מי שקורא את לוין יודע עד כמה עמוק נחרתה בו תפישת הנשגב של קאנט. בדיוק תפישה זו כוללת את הפסיוויות הגמורה של הצופה, שאינו יכול לזכות במושא היופי אם אינו יכול לסבול, כלומר להעריץ. והאופן המפתיע שבו נפרד למקה מאהובתו האבודה הוא חלק מהניחומים הלויניים:

למקה: אי, אימפריה, אימפריה, לאן הגעת. לאן הגענו כולנו. אני מביט בך ורואה את העקבות שחרץ בך הזמן, הזמן שהרס אותך והשאיר חורבות. אבל מתחת לחורבות ולהריסות אני רואה את הארמון שהיה פעם, ושיכול היה להיות, לפחות בחלומותי. הארמון הזה לעולם לא ייפול.

ללללה: לעולם לא אהיה שלך, למקה. שכח מזה. אפילו אם תדרוס אותי רכבת, אני לא אהיה שלך.

למקה: החורף הקדים. עוד מעט יתחילו הימים הנפלאים של האביב.

ללללה: לעולם לא אהיה שלך, שמעת?!

למקה: העולם יתחדש.

ללללה: (זועקת) לעולם-לעולם לא אהיה שלך! לעולם לא!

במשך שנות השמונים כתב לוין קומדיות על סקס. הוא לא קרא לאקאן, אבל כמו לאקאן, חשב שבסקס מתגלית הקומדיה בצורה העמוקה ביותר. הקומדיה המינית האחרונה של לוין נכתבה ב-1992, "שוזס ובז'ז'ינה". אחר כך נכתבה "ההולכים בחושך" (אף היא ב-1992). "הרטיטי את לבי" נכתבה בסמוך ל"ההולכים בחושך". לפחות ראשית העבודה עליה נעשתה אז ןאת ההמשך עשה כמו להרבה מחזות רק בשנת חייו האחרונה. לבד מן האהבה, המופיעה כאן במלוא הפאתוס שלה, באמצעות פארסה מצחיקה של אוהב חסר סיכוי, יש במחזה הזה אפיון מרשים ויוצא דופן של הידיד, פשוניאק. ספקן, מלא טינה להתרגשות של למקה, המבקש לחיות את חייו לבדו, ולפיכך ביקורתו החריפה על למקה מעניקה למחזה הזה ממד מיוחד.



חנוך לוין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו