בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראש ממשלה מחוסר ראיות

אהוד אולמרט התחיל את דרכו הפוליטית כלוחם בשחיתויות והפך לנחקר סדרתי. ספק אם יש עוד פוליטיקאי ישראלי שנחקר בכל כך הרבה פרשות, ותמיד נחלץ מהן מחוסר ראיות ובמקרה אחד בזיכוי מחמת הספק. אולמרט הוא חברם ומיטיבם של פרקליטי צמרת, קבלנים ותורמים, אבל גם של עבריינים. פוליטיקאי השווה מיליונים, שמתגרה, אבל ממש מתגרה, ברשויות החוק. אולי זה מה שהופך אותו יורש ראוי לאריאל שרון. שיעור במנהיגות

תגובות

עוד בנושא אולמרט והעבריינים אולמרט והפרקליטים אולמרט והחקירות תיאוריה וביקורת אולמרט וירושלים סגירת מעגל איפה יוסי? הבית נמכר לפטרון השלום דניאל אברמס

זה היה בשנת 2000. ראש העיר ירושלים, אהוד אולמרט, ישב בלשכתו עם הרגליים על השולחן ועישן סיגר. בחדר, מלבדו, היו מנהלת לשכתו הנצחית, שולה זקן, ואורח. לפתע נפתחה הדלת ולחדר נכנס, כבן בית, אדם נוסף. אולמרט זינק מכיסא המנהלים ורץ לחבק אותו. חיבוק של אח. "מי זה?" שאל האורח, מופתע מעוצמת הרגשות. "זה בני תבין", לחשה לו שולה זקן.

בני תבין, בשלב הזה, אמור היה להיות האורח הכי פחות רצוי בלשכתו של אולמרט. כשאולמרט היה גזבר הליכוד, תבין היה האיש שסיפק לתורמי התנועה חשבוניות פיקטיוויות בשווי מיליון שקל. בגלל הקונץ הזה כמעט התרסקה הקריירה הפוליטית של אולמרט, והוא עמד למשפט פלילי ארוך ויקר, ממנו נחלץ רק אחרי שהשופט השתכנע שלא היה מודע לתרמית שרקמו אנשי הגזברות האחרים עם תבין. תבין עצמו נידון לשמונה חודשים בכלא ולקנס כספי על הפרשה הזו. אולמרט אמור היה לכעוס מאוד על טיפוסים כמו תבין שסיבכו אותו בפרשה ההיא, ולברוח מהם כמו מאש. אבל לא, במקום זה בא החיבוק.

*

כפי שהסקרים נראים כרגע, ב-28 במארס עומדת ישראל לעבור מרצונה החופשי ומבחירתה המודעת לידיו של ידיד האסירים. במהלך הקריירה הפוליטית שלו הספיק אולמרט להתערב לטובתם של פושעים מורשעים פעם אחר פעם. לשלומי עוז הוא העביר עדות אופי כתובה, כשהורשע בזיוף דולרים. ליהושע הלפרין, המנכ"ל של בנק צפון אמריקה, הוא ניסה לסדר את ביטול צו עיכוב היציאה מהארץ. לשופטיו של שלמה אייזנברג, איש עסקים שהורשע במירמה, הוא שלח מכתב המתאר את תרומתו לכלכלת ירושלים ומבקש את התחשבותם. אצל אריה דרעי הוא חגג במסיבת הכניסה לכלא. גם על עמרי שרון סינגר ערב הרשעתו. ממש חירות לפיד של הצווארון הלבן. את הזעם שומר ממלא מקום ראש הממשלה ליועצים משפטיים לממשלה, למבקרי עירייה ולעיתונאים שמעזים לבקר אותו. שם נגמרת הסלחנות.

בתולדות מדינת ישראל לא היה אדם שקיבל את השלטון על מגש כמו אהוד אולמרט. התקשורת, אולי בחסות ההלם והצער על גורלו של שרון, מיהרה להכתיר כעבור ימים ספורים את אולמרט החדש, הממלכתי, זה שחושק את שיניו ליד שולחן הממשלה אל מול הכיסא הריק. זה שלא עושה שגיאות. היא לא דיברה על שגיאות העבר.

אהוד אולמרט בן 60. קרוב ל-40 שנה הוא בחיים הציבוריים, משנת 74', בהפסקות קצרות, בכנסת. 40 שנות עיצובו הפוליטי של אולמרט היו במידה רבה גם 40 שנות עיצובה של תרבות השלטון במדינה. ראשיתן בימי פומפיי האחרונים של שלטון מפא"י, ואחריתן במפץ הגדול. בתווך - שנות שלטונו של הליכוד. המדינה ואולמרט התבגרו מאוד בזמן הזה. אולמרט גם התעשר.

הוא הגיע לכנסת בגיל 29 כח"כ כוחני מאוד, שעשה לעצמו שם כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן. דרך ארוכה הוא עשה מהימים בהם נופף בערימת ניירות על דוכן הכנסת והכריז שבידי המשטרה ראיות לשוחד נגד שר השיכון אברהם עופר, עד לנובמבר 2005, עת התריס לעבר הקהל בוועידת עסקים: "אם אומרים שהממשלה מושחתת, זה מעיד גם עליכם".

בכתבה הזו לא תגלו את אולמרט שלא הכרתם. תגלו את אולמרט שאמורים הייתם להכיר מזמן. את אולמרט שרוב הישראלים מעדיפים להדחיק בדרכם אל הקלפי.

ח"כ בחצי משרה

אהוד אולמרט נולד בנחלת ז'בוטינסקי שליד בנימינה בספטמבר 1945. את הפוליטיקה ספג מינקותו. אביו, מרדכי אולמרט, היה חבר הכנסת השלישית והרביעית מטעם חרות. ב-1965 פרש האב מתנועת חרות וכעבור ארבע שנים הצטרף ל"מרכז החופשי" של שמואל תמיר. הופעתו הפוליטית הראשונה של אולמרט הבן התקיימה כבר ב-1966, בהיותו בן 21. אולמרט הצעיר ביקש את רשות הדיבור בוועידת תנועת החרות בכפר המכביה ותבע את התפטרותו המיידית של מנחם בגין מראשות המפלגה וגח"ל (גוש חרות ליברלים), בשל כישלונו להחליף את שלטון מפא"י בשש מערכות הבחירות מאז קום המדינה. מהקהל החלו להסתער צירי הוועידה על אולמרט בכוונה להכותו, אבל בגין הגן עליו באבירות. "כל עוד הוא בא אלי בתביעות גלויות ללא קשירת קשר נגדי", אמר, "הרי זוהי הצעה לגיטימית".

בשנת 67', חודש לאחר מלחמת ששת הימים, התפלגה חרות ותמיר הקים את תנועת המרכז החופשי. בבחירות 69' זכתה התנועה לארבעה מנדטים. עקיבא נוף, שהיה מזכיר הסיעה, יצא להשתלמות בחו"ל והציע לתמיר את אולמרט כמחליפו. אולמרט קיבל את תפקיד מזכיר הסיעה ודוברה. בימים ההם הכיר את מי שהפך לחבר קרוב, העיתונאי דן מרגלית. אולמרט הפך ליד ימינו של תמיר ולמתמחה במשרדו. הוא סייע לו בחקירת פרשיות שחיתות שונות שפורסמו לאחר מכן בעיתונות. בין השאר נחקרו שחיתויות בבית החרושת להרכבת מכוניות בחיפה "אוטוקרס", בחברת ורד ובחברת מקורות.

ב-1973 פרש אולמרט יחד עם ח"כ אליעזר שוסטק מהמרכז החופשי והקים את "המרכז העצמאי". תמיר הגדיר זאת באוזני מקורביו כ"תקיעת סכין בגב". בנו, יוסף תמיר, הוא היום מספר 42 ברשימת קדימה לכנסת. עקיבא נוף זוכר שיחה שקיים עם אולמרט זמן קצר לפני הפילוג: "אהוד ואני נסענו במכוניתי ברחובות תל אביב ואז לראשונה אהוד קבע באוזני בין רמזור לרמזור: 'אתה עוד תראה עקיבא, בעוד 30-35 שנה מה שיפריד ביני לכיסא ראשות הממשלה יהיה בוודאי רק דן מרידור'".

בבחירות שהתקיימו בסוף אותה שנה נכנס אולמרט לכנסת כנציג המרכז העצמאי, שהשתלבה כחטיבה בליכוד. ההתמקדות בחשיפת שחיתויות, שהחלה ביוזמת ח"כ תמיר, זיכתה אותו בכותרות מחמיאות. מיד עם כניסתו לכנסת הוא היה מעורב בחשיפת שורת פרשיות שחיתות בכדורגל, תוך שיתוף פעולה עם ח"כ טרי ממפלגת העבודה ששמו יוסי שריד. ח"כ אולמרט הצטייר כלוחם ללא חת בפשע המאורגן. הוא אפילו ביקש מהכנסת שמירה אישית מפני עבריינים המאיימים על חייו.

שריד: "הבאנו הרבה שמחה וחיוניות לכנסת המאובנת של אמצע שנות השבעים. יחד עם זאת, אני באתי לכנסת ויצאתי ממנה עכשיו בימים אלו עם אותה החולצה ואותו השעון שעולה 80 שקלים. לא כך אולמרט, שמההתחלה ידע לנצל את מעמדו בכנסת כעורך דין, ומההתחלה עשה לא מעט לביתו ולעסקיו".

באותם ימים עדיין מותר היה לחבר כנסת להיות בעל עסקים פרטיים, ואולמרט ניצל זאת היטב: מצד אחד ח"כ וכוכב תקשורתי כלוחם בשחיתות, מצד שני פרקליט פרטי המייצג אינטרסים כלכליים. בשנת 1977 פרשו הוא ועורכי הדין אורי מסר וברוך אדלר ממשרדו של עורך הדין הירושלמי, עוזי עצמון, ולקחו גם את המזכירה שולה זקן. משרד "אהוד אולמרט ושות'" יצא לדרך. מאז ועד היום, אורי מסר ושולה זקן הן שתי הדמויות המרכזיות בחייו העסקיים-פוליטים של אולמרט. בדצמבר 1988, עם קבלת תפקידו הראשון כשר ללא תיק, פרש אולמרט ממשרד עורכי הדין שהקים.

אריה אבנרי, בעבר כתב בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום יו"ר עמותת אומ"ץ הנאבקת בשחיתות הציבורית, עוקב כבר שנים בתסכול אחר דרכו הפוליטית של אולמרט. "רציתי להבין כיצד הצליח להתעשר תוך כדי פעילותו הפוליטית", אומר אבנרי. "אולמרט נהג לקבל לקוחות בזמן שהיה חבר כנסת. אנשים שביקשו קיצורי דרך אל רשויות ממלכתיות שונות וגופים שונים שכרו את שירותיו היקרים, בשל הנגישות שהיתה לו בתוקף תפקידו לוועדות הכנסת ולמקבלי ההחלטות הנוגעים לנושאים שהועלו".

חשוב להבהיר כאן, הפעולות שביצע אולמרט באותן שנים היו מותרות במסגרת החוק. כאמור, עד שנת 1996 החוק איפשר לחברי כנסת לעבוד בעבודה נוספת במקביל לכהונתם תוך קביעת מספר סייגים (משנת 1989, למשל, אושר עיסוק רק במידה שאין בו ניגוד עניינים וההכנסה ממנו לא תעלה על מחצית ההכנסה כחבר כנסת). דרך ארוכה היתה צריכה הרשות המחוקקת לעבור עד שייאסר לגמרי על נבחרי ציבור לקבל שכר מגופים פרטיים, בהם נתקלו, או עלולים היו להיתקל, במסגרת תפקידם הציבורי. כך שעל פניו העסקאות שביצע אולמרט היו כשרות. לגבי הריח היתה מחלוקת כבר בזמן אמת.

אחת העסקאות הגדולות בהן תיווך אולמרט בהיותו חבר כנסת היתה מכירת "הכשרת היישוב", חברה עתירת נכסים בשווי של עשרות מיליונים, ליעקב נמרודי. רק אחרי המכירה התברר שהחברה נמכרה לנמרודי בפרוטות, בהתחשב בשוויים האמיתי של נכסיה המוסתרים. בראיון שנתן אולמרט לכתב "הארץ" גדעון אלון באוקטובר 87', לאחר העסקה, הוא בחר להדגיש דווקא את ה"גוון הציוני" שבעסקה ולא את הפן הכלכלי. כשנשאל מדוע פנה המשקיע (נמרודי) דווקא אליו השיב: "אני מניח שהוא בא אלי כפי שבאים לעורכי דין לקוחות". כשנשאל האם פעילותו כפרקליט אינה באה על חשבון הזמן שבוחריו ציפו כי יקדיש לפעילות פוליטית אמר: "בדרך כלל אינני שומע טענות שאני לא ממלא את תפקידי הציבוריים כהלכה... אני מאוד תומך במעורבות של ח"כים ואנשי ציבור בנושאים שמחוץ לחיים הפוליטיים. לדעתי זה ניסיון מעשיר, מגוון ומפרה כשצריך לקבל החלטות מבלי להיות מנותק".

מאברהם עופר עד יולי עופר

ב-28 בדצמבר 1976 עלה ח"כ אולמרט לדוכן הנואמים בכנסת וביקש למסור הודעה: "קיבלתי מידע שבמשטרת ישראל סבורים כי יש להם חומר די הצורך כדי לפתוח בחקירה פלילית נגד שר השיכון אברהם עופר". זה היה השבוע הקשה, והאחרון, בחייו של עופר. באותו שבוע החליט היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, למצות עמו את הדין. בתום אותו שבוע ירה בעצמו השר עופר במכוניתו בחוף תל ברוך. בנו, עו"ד דן עופר לא סולח לאולמרט עד היום על ההשפלה הפומבית: "בימים שקדמו להתאבדות אבי ז"ל אולמרט נהג בכנסת בדמגוגיה זולה ועשה באבי רצח אופי, מעשה מקרתיזם. הוא ביקש פופולריות זולה על חשבון הדם של אבי".

האשמות כאלה, מצד בכירי מפא"י, צצו כבר בזמן אמת, אך לא הרתיעו את אולמרט. באומץ רב הגן על נאומו, אף שהואשם בחוסר רגישות. בראיון שנתן אולמרט לעיתונאי צבי גיל כעבור כעשור, ב-1988, ושפורסם לראשונה לפני כחודש על ידי גדעון אלון, התרפק אולמרט על הימים הלוחמניים ההם: "זאת היתה הפעם הראשונה שח"כ קם וניצל את כל הכוח שהחסינות הפרלמנטרית מעניקה לו כדי להעלות נושא חשוב על סדר היום הלאומי", אמר בקשר למאבקו בשחיתות ובפשע המאורגן. "זה לא מקרה שבעקבות זאת הוקמה ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הפשע המאורגן. לא פעם ולא פעמיים בגין קרא לי ואמר לי: 'אייהוד, אייהוד, תחדל מזה, בני'. אמרתי לו שלא אוכל להפסיק".

קשה לדמיין איך היה נוהג אולמרט המבוגר, של 2006, באופוזיציונר צעיר, אידיאליסט וקולני דוגמת אולמרט מודל 76'. מה השתנה ב-30 השנה הללו? אולי הדבר הבולט ביותר הוא שבדרכו לכס ראש הממשלה, הפך אולמרט מחוקר לנחקר סדרתי. מאז תחילת שנות ה-80 ועד היום, ספק אם היה נבחר ציבור אחד, למעט אולי ראש הממשלה אריאל שרון עצמו וצחי הנגבי, שמצא עצמו נחקר כחשוד בכל כך הרבה פרשיות. מכולן, עד היום, נחלץ ללא הרשעה.

למרות הזיכויים וסגירות התיקים, תפיסת האחריות של אולמרט כפי שהיא באה לידי ביטוי בחקירות במשטרה ובעדויות בבתי המשפט אמורה להדאיג. אחת משתיים: או שהאיש מיתמם, או שבאופן כרוני הוא אינו מודע למעשיו. כמה דוגמאות.

ב-1981 קיבל אולמרט הלוואה בסך 50 אלף דולר מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין, שהיה יו"ר בנק צפון אמריקה. כספי הבנק הועברו לחברה בהוראת הלפרין. ההלוואה שקיבל אולמרט התגלתה רק ארבע שנים מאוחר יותר, במסגרת חקירת המשטרה נגד הלפרין, שנפתחה כשקרס הבנק ברעש גדול. בעדותו של לוחם השחיתויות אולמרט במשפטו של הלפרין הוא אישר, שהתערב לטובתו "כידיד", אצל ראש היחידה לחקירות הונאה, תנ"צ יורם גונן, וניסה לשכנע את גונן לצמצם את צו עיכוב היציאה מהארץ שהוצא נגד הלפרין. כשנשאל האם הלפרין פנה אליו בבקשה שיחזיר את הכסף אמר: "הוא אף פעם לא הרים טלפון ואמר, 'אהוד, לקחת הלוואה, למה אתה לא מחזיר', או 'אתה צריך להחזיר' או 'מתי מועד ההחזרה' או משהו כזה. לא".

היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש, החליט שלא להעמיד את אולמרט לדין.

באפריל 1989 התפוצצה פרשת "החשבוניות הפיקטיוויות". הפרשה, שכעבור שנים הובילה להעמדתו לדין של אולמרט, פגעה בשמו, אך הסתיימה בזיכויו. התברר כי לאנשי הכספים של הליכוד היתה שיטה מקורית לגיוס מימון: הם פנו לאנשי עסקים וביקשו מהם תרומה. בתמורה הבטיחו להם חשבוניות מס מחברות פרסום עבור שירותי פרסום שמעולם לא ניתנו להם. כך נהנו התורמים משני עולמות: גם קנו השפעה בליכוד וגם קיבלו חשבונית שתשמש אותם כהוצאה מוכרת לצורכי מס.

עשרות כתבי אישום הוגשו בעקבות חשיפת התרמית, נגד אנשי הכספים של הליכוד, נגד המתרימים ובעלי החברות שסיפקו את החשבוניות הפיקטיוויות, וגם נגד התורמים עצמם, שהיו שותפים להונאה. כמה תאגידים שהיו מעורבים בפרשה הצליחו לחמוק מכתב האישום נגדם באמצעות תשלום כופר. המפורסם בהם הוא איש העסקים יולי עופר, ששילם כופר של 750 אלף שקל.

המשפט המרכזי התנהל נגד מרדכי יהל, לשעבר חשב סיעת הליכוד, נגד הממונה עליו, מנחם עצמון, שהיה גזבר הליכוד, ונגד יונה פלד, שעסק באיסוף התרומות. כתב האישום נגדם הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב ב-1991. אולמרט, ששימש גם הוא כגזבר הליכוד במקביל לעצמון, לא הועמד תחילה לדין, לפי שיקול דעתה של פרקליטת המדינה דאז, השופטת דורית בייניש. עקב כך עתרה לבג"ץ עמותת "אמיתי". בדיון בבג"ץ הצהירה הפרקליטות, כי תשקול מחדש את העמדתו של אולמרט לדין עם סיום משפטם של הנאשמים האחרים.

במרץ 96' הורשעו בכירי הליכוד בפרשה. בספטמבר אותה שנה החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן-יאיר, להעמיד לדין גם את אולמרט. בכתב האישום הועלו נגדו שני אישומים. בראשון נטען כי באוגוסט 1988 קשר אולמרט קשר פלילי עם אנשי כספים נוספים של הליכוד: לאסוף תרומות לליכוד מתאגידים בניגוד לחוק מימון מפלגות על ידי מתן שירותי פרסום פיקטיוויים. באישום השני נטען כי במחצית הראשונה של 1989 חתם אולמרט על הצהרה שנמסרה למבקרת המדינה ולפיה חשבונות הליכוד, מתקופת מערכת הבחירות, הנמסרים למבקרת, משקפים למיטב ידיעתו את כל הכנסות הליכוד והוצאותיו. הנאשם, הוסיפה התביעה, חתם על הצהרה כוזבת ביודעין.

משפטו של אולמרט התנהל בפני השופט עודד מודריק. במהלך המשפט העיד אולמרט שלא היה אחראי במערכת הבחירות בשנת 88' על גיוס תרומות לליכוד בארץ אלא על גיוס תרומות בחו"ל בלבד. "היה פה מצב שהיה ברור שיש מבנה וחלוקה באחריות לתפקידים. אני לא מוכן לטעון לאחריות על שום דבר שלא טיפלתי בו", אמר. לדבריו, היה עסוק מאוד באותה תקופה ולא התפנה לניהול ענייניו הכספיים של הליכוד. "אני לא חושב שהיתה לי שנה כזו בחיים. זה היה טירוף. באותם חודשים הייתי צריך להופיע ערב ערב בשלושה-ארבעה מקומות". לטענתו, מילא את חובתו כגזבר בכך שבחר את האנשים הנכונים לניהול ענייניה הכספיים של התנועה. "סמכתי עליהם לחלוטין", אמר.

המשפט הסתיים בספטמבר 1997 בזיכויו של אולמרט. עם זאת, מודריק אמר על אולמרט כמה דברים קשים. באשר לאישום השני, בו טענה התביעה, כי "החתימה על החלק (חתימת בלאנקו) היא הצהרה כוזבת ביודעין", כתב השופט, בין השאר: "צורת החתימה הזו מקוממת למדי. ראשית לכל, היא מבטאת איזה יחס לא רציני כלפי מוסד מבקר המדינה וכלפי האחריות הציבורית שיש לחותם... אלא שעלי לבחון את הסוגיה במונחים של אחריות פלילית... ובהקשר הזה ככל שהתחושה מדרך זו של חתימה קשה היא, אין לומר שהיא נעשתה מתוך מודעות לכזב המסתתר מאחורי ההצהרה".

במהלך חקירת פרשת החשבוניות הפיקטיוויות העלתה המשטרה חשד אחר, לפיו אשתו ובתו של אולמרט נסעו לחו"ל לנסיעה פרטית שמומנה מכספי הליכוד. הפעם נסגר התיק מחוסר ראיות. כשנשאל במשטרה האם ידע שעליזה ומיכל אולמרט טסו לניו יורק בכסף שנתרם למערכת הבחירות של הליכוד בשנת 88', השיב, "אני נדהם מהשאלה, מעולם לא טיפלתי בצד הטכני של תשלום נסיעות. עושה את זה תמיד העוזרת שלי, שולה זקן". מיכאל בן יאיר, היועץ המשפטי לממשלה באותה עת, קבע ש"נמצא שאין ראיות, לכן הוחלט לא להגיש כתב אישום". מעסיקים קשוחים מאולמרט אולי היו מפטרים מזכירה שעושה טעות כה גדולה ומסבכת את מעסיקה בחשדות לגניבה. אולמרט, איש לויאלי, שמר עליה מאז ועד היום כאשת אמונו הצמודה.

בעוד משפט החשבוניות מתנהל, בדצמבר 95', חשף "ידיעות אחרונות" כי אולמרט, אז ראש עיריית ירושלים, המליץ להעניק תעודות זהות ישראליות לסוחר פלשתינאי מחברון בשם חאד'ר מסלמני. אולמרט פנה אז בעניין לבכירים במשרד הפנים ולראש השב"כ יעקב פרי. בחקירת המשטרה אמר אולמרט: "מר חאד'ר מסלמני מוכר לי, הכרתי אותו באוקטובר 93' לערך, ומאז נפגשתי אתו מספר פעמים... מתישהו בשנת 94'... פנה אלי מסלמני וביקש שאמליץ שיקבל תעודת זהות ישראלית... אמרתי לו שאבדוק אם אני יכול להמליץ. בהזדמנות, פניתי בשאלה לראש שירותי הביטחון, בעל פה, כשהוא היה אצלי בפגישה. אולי גם פניתי בכתב, אני לא זוכר... הוא השיב לי, לאחר זמן מה, שמבחינת שירותי הביטחון אין מניעה... לאחר מכן פניתי למשרד הפנים במכתב המלצה".

אולמרט נשאל מה היה המניע שלו להמלצה והשיב כי "זה היה דבר שבשגרה, שראש עיריית ירושלים פנה בנושאים מהסוג הזה". אבל בהמשך החקירה אמר "לא זכור לי שפעלתי באופן אישי והמלצתי להעניק תעודת זהות לאדם נוסף". אולמרט הסביר בחקירתו ש"גם לי היה עניין, בתוקף תפקידי כראש עירייה, לשמור על מגע עם אנשים כמוהו, כלומר ערבים שאינם תושבי ישראל".

בתום החקירה, הוחלט שלא להאשים את אולמרט מחוסר ראיות.

אחת ההזדמנויות האחרונות לראות את אולמרט על דוכן העדים היתה דווקא בבית הדין האזורי לעבודה, במשפט שלא זכה לכותרות. מי שזימן אותו להעיד היה ישראל טויטו, חרדי שסייע לו במסע הבחירות שלו לראשות עיריית ירושלים ב-93'. טויטו תבע את העירייה לאחר שפרש מעבודתו שם, בסוף שנות ה-90, על הפרשי כספים שלטענתו חייבים לו. בכתב התביעה שהגיש באמצעות עו"ד יוסי ארנון, טען טויטו כי אולמרט הבטיח לו ג'וב בעירייה אחרי הבחירות, אבל לעתים שולמו רק מקדמות על שכרו ולעתים לא שולמה לו משכורת כלל.

אולמרט, בעדותו, ניער חוצנו מטויטו, למרות שמבקר העירייה קבע כבר בשנת 94'-95', כי "ראש העירייה אחראי לקבלת העובד לעבודה בניגוד לחוק". אולמרט לא זכר שטויטו עבד בשבילו בבחירות, לא זכר שהוא הועסק אצל סגנו, ואפילו לא שהוא עצמו הודה לו בפומבי במסיבת הניצחון שלו אחרי הבחירות לעירייה. "אני יכול לומר רק שטרחתי להודות לעשרות אנשים", העיד. "יכול להיות שביניהם הזכרתי את שמו".

עו"ד יוסי ארנון: "זכורה לך הבטחה שניתנה בנושא של ישראל (טויטו) למישהו?"

אולמרט: "לא היה ולא נברא. זה חלק מהדמיון של התובע... מעולם לא ניתנה שום התחייבות".

בשלב זה מציג עו"ד ארנון לאולמרט את דו"ח מבקר העירייה, המזכיר את הדיון שהתנהל בלשכתו של אולמרט בנושא טויטו.

"זכור לך האירוע הזה שבו הורית על מינויו?"

"אני לא מכחיש מה שנאמר כאן. אבל אני לא זוכר. זה היה לפני 10 שנים".

בחקירה הנגדית נשאל אולמרט האם נכון שהוא אמר לתובע שיקבל משכורת כמו של ח"כ.

אולמרט: "זה לא רציני. לא היה ולא נברא. התובע הוא אדם שיש לו נטייה להזות הזיות. אני לא אומר את זה סתם, אני אומר את זה כטענה".

בחקירה החוזרת של עו"ד ארנון נשאל אולמרט כיצד הוא יודע שלתובע יש דמיון, אם הנו אחד מעובדים רבים בעירייה. תשובת אולמרט: "שאלת אותי לתקופה שהוא עבד במטה הבחירות. לימים הוא עבד בעירייה ואחת הסיבות שהוא היה מוכר לי יותר מאחרים זה בגלל שהוא היה בעייתי. בדרך כלל הבעייתיים מוכרים".

לחצו להמשך הכתבה >>>>



אהוד אולמרט. מה כבר עמרי שרון עשה? הוא לא לקח שוחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו