בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הבלש המקטר

תגובות

האשה השנייה, מאת יאיר לפיד, הוצאת קשת, 2006, 288 עמודים

הבלש הקבוע של יאיר לפיד, ג'וש שירמן, מכה שנית. הפעם נשכרו שירותיו כדי לשמור על חמודותיה של סופי: היא דוגמנית לשעבר ואשתו של דוביק קליינמן, מאפיונר השוהה בכלא. במקום לשמור עליהם טועם שירמן ממנה, והמחיר לא מאחר לבוא. שירמן יוצא לדרך כדי לברר מי התנקש בחייה של סופי היפה ופוגש את משפחת הפשע המתחרה לקליינמן, שהם, כמובן, החשודים העיקריים במעשה. זה לא הכל: בניסיונותיו להתפרנס הוא מבצע גם תחקיר שמטרתו למצוא את אחותה התאומה של אלה, גברת שפנתה אליו מפני שחשדה בהימצאותה של אחות כזאת, שהופרדה ממנה בלידתה.

שתי העלילות המקבילות הללו אינן נפגשות לעולם כדי לקדם את העלילה באמת והפגישה המשותפת שלהן מתקיימת רק בנוכחות הגיבור, המספר, שירמן, שהוא מין "כלאדם" של המציאות הישראלית: הוא מתקשה להתפרנס, סובל מעודף משקל, מחפש ריגושים, נגוע בשוביניזם קיצוני ובתאוותנות, אבל גם ביכולת חמלה. והוא לא מפסיק לקטר: הוא מקטר על הלקוחה שלו שמחכה לו מחוץ לבית, על הבלגן בבית, על המכות מבריונים שעובדים למען אנשי העולם התחתון, על החבר שלו מהמשטרה ועל המשטרה שזרקה אותו משורותיה לפני שנים רבות מכיוון שהכה חשוד. לקיטורים הללו, מעבר לעובדה שהם בונים דמות נגישה מאוד, כמעט מוכרת, יש ערך מסוים, משום שהם, ועוד כמה אמצעים ספרותיים, רומזים לאפשרות שאולי בכל זאת נכתב הספר הזה בהומור.

התעלומה הגדולה של "האשה השנייה" אינה מי רצח את מי, כי זאת התעלומה שנפתרת בסופו של הספר, אלא מה הטון שבו נכתב הספר. התעלומה הזאת קשה מאוד, אם לא בלתי אפשרית, לפתרון: שוב ושוב אומר לעצמו הקורא, ש"האשה השנייה" אינו אלא פארודיה על ספרי בלשים וג'וש שירמן אינו אלא בדיחה על דמויות מהספרים הללו. המחשבה הזאת צפה ועולה בעיקר בדיאלוגים שבהם מנסה לפיד להיזכר בהמינגוויי או אולי להזכיר אותו לקוראים, ניסיון שלא עולה יפה בדרך כלל. שהרי העברית, בניגוד לאנגלית, אינה שפה דיסקרטית, ולכן ברור מאוד מי אומר מה למי בדרך כלל, מה שמאוד לא ברור אצל המינגוויי - ולא רק בגלל השפה.

גם אמיתות החיים והאסתטיקה שמפזר שירמן בשפע יוצרות את הרושם הזה: "השיער שלה רטוב והיא לובשת ג'ינס ישן וחולצת טריקו לבנה, בלי חזייה. אם נשים היו יודעות שמאה מתוך כל מאה גברים בעולם מעדיפים אותן בדיוק ככה, הן היו חונקות את כל מעצבי האופנה בקולבים שלהם" (עמ' 57), אומר שירמן בקול שנשמע מבעד לדפי הספר בבאס חרוך ניסיון. הרי לא ייתכן, אומר לעצמו הקורא, שמישהו בעולם אומר את הקלישאות השחוקות האלה ברצינות, אם הוא לא מתכוון אליהן לגמרי בצחוק.

שלא לדבר על דמויות הנשים: הן נעות בין דמויות כמו סופי, אשתו של קליינמן שנעה בין אתרי הקניות השונים לניסיונות פיתוי, לבין אלה, הלקוחה של שירמן שהיא זונה לעת מצוא או סוכנת פרסום באינטרנט, שזאת אפילו דרגה נמוכה יותר של תעסוקה, לפחות על פי שירמן. כשהוא משאיר אותה לבד בבית שלו, היא צריכה לנקות לו את הבית (כי מה כבר יכולה אשה לעשות בבית?), וגם אחותה התאומה של אלה מתבררת כאשה מוכה. בקיצור מותק, אומר לפיד לגיבורותיו, בואי אני אקנה לך משהו יפה, אני אשים אותך בבית גדול עם שומרי ראש, רק תני לי איזה סיבוב קטן על התחת שלך, ותעשי לי טובה, תשתקי וגם תדעי מתי להיעלם.

לפיד שואב את החומרים שלו מהיומיום הישראלי, ומאפשר לקורא למשש את דמותו כמחבר מבעד לדמות המספר, אפילו בחן מסוים. גם דמותו של שירמן, בוגר יחידת משטרה מובחרת שעוסק בתחום הצללים שנקרא "אבטחת אישים", היא דמות ריאלית, אם לשפוט על פי כתבות המתפרסמות בעיתוני סוף השבוע במטרה לפאר את גיבורי התרבות הישראלית החדשה. הרעיון המובע בספר, ועל פיו לא ירחק היום שבו יוצגו פיגועי העולם התחתון כפיגועי טרור, הוא הבשורה הנבואית של הספר הזה, ואולי הרעיון המעניין ביותר שמובע בו. ייתכן שהרעיון הזה היה ראוי לטיפול רציני יותר מאשר ספר מתח עתיר יפהפיות שגילן לא עולה על 31.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו