בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחריות האדם (הגרמני) כלפי האנושות

כהוגה, עמד הפילוסוף הגרמני קרל יאספרס בצלם של פילוסופים אחרים, למשל מרטין היידגר. אך כאדם, הוכיח עצמו מחבר "שאלת האשמה" כבעל מוסר נעלה. נתן שניידר על חיבור היסטורי חשוב מאין-כמוהו בשאלות אשמה וכפרה, ועל האתגר שהוא מציב למחשבה הרדיקלית בימינו

תגובות

שאלת האשמה קרל יאספרס. תירגמו מגרמנית: יעקב גוטשלק, דפנה עמית.
ערכו: דוד בנקיר ויעקב גולומב.
הוצאת מאגנס ויד ושם, 185 עמ', 79 שקלים

כשהובסה גרמניה הנאצית לבסוף, בשנת 1945, אחת המשימות העיקריות שנכללו במסגרת המאמצים לבנותה מחדש היתה צירופה למערב, או במלים אחרות יצירת קרבה אידיאולוגית בינה לבין ארה"ב. קרל יאספרס, שתמך בשלטונות הכיבוש ובחלוקת גרמניה, כתב את "שאלת האשמה" כדי לסייע במשימה זו. תרגום הספר לעברית יאפשר לקוראים הישראלים לבחון את הדיון הגרמני הפנימי שהתקיים מיד עם תום המלחמה ובו-בזמן לתהות עליו ביחס לתקופתנו. ההקשר הרחב שבו נכתב - האישי, הפוליטי והפילוסופי - הופך את "שאלת האשמה" ליותר ממסמך מרתק על גרמניה שאחרי המלחמה. זהו ספר רלוונטי וחשוב מאין כמוהו לכל העוסקים בשאלות של אשמה וכפרה.

כהוגה עמד יאספרס תמיד בצלם של אחרים, אך כאדם הוא הוכיח עצמו כבעל מוסר נעלה מהם. כשעלו הנאצים לשלטון כבר היה יאספרס מוכר למדי בזכות הגותו האקזיסטנציאליסטית. יחד עם זאת הוא נחשב לפילוסוף שולי בהשוואה למרטין היידגר, גדול הפילוסופים הגרמנים של תקופתו. אולם בזמן שחוסר הנחת מהמודרניות הוליך את היידגר הישר לזרועותיו של היטלר, נותר יאספרס אויב מושבע של הנאציזם: אם לא די בכך שהגותו היתה נטועה עמוק בהומניזם ובליברליזם המערבי, הרי גם רעייתו, גרטרוד, היתה יהודייה.

סירובו להיפרד ממנה הוביל לפיטוריו מהאוניברסיטה ב-1937, וגרם לאיסור על פרסום ספריו. שניהם תיכננו התאבדות משותפת במקרה שהנאצים יחליטו ללכוד אותם. הם חיו חיי בידוד ופחד, והכיבוש האמריקאי היה להם הצלה. לאחר המלחמה פרע יאספרס את חובו לאמריקאים במלואו, הן בסיועו בשיקום האוניברסיטאות הגרמניות והן בכתיבת "שאלת האשמה". בעיני רבים נחשב הספר ל"פרו אמריקאי" מדי, והתגובות היו עוינות עד כדי כך שב-1948 החליט הזוג יאספרס להגר לשוויץ. ב-1965 נתן יאספרס ראיון בגרמניה, שבו ניסח את עמדתו נגד חוק התיישנות על פשעי הנאצים שנדון בגרמניה באותה עת (הראיון נכלל במהדורה העברית הנוכחית). ב-1967, שנתיים לפני מותו, ויתר יאספרס על אזרחותו הגרמנית.

כדי להבין את הרלוונטיות של ספרו לימינו יש להבין את ההקשר הפוליטי שבו נכתב. "שאלת האשמה" הוא חלק מפרויקט כינון הליברליזם בגרמניה שלאחר הנאציזם, פרויקט שהצליח עד כדי כך שכמעט נשכח. למרות שהנאציזם נתפס בעיני הוגים מסוימים כביטוי קיצוני של המודרניות, המסגרת התרבותית שבתוכה הוא התפתח התאפיינה יותר מכל בביקורת רדיקלית על המודרניות בכלל והליברליזם בפרט. הדיונים הציבוריים בגרמניה המובסת בשנים 1945-1947 היו נקודת-מוצא בתהליך של שינוי תרבותי ופוליטי שעיקרו התנתקות ממסגרת זו. דיונים אלה, שנקשרו בעיקר במשפטי נירנברג, עסקו במתח שבין אשמה אינדיבידואלית לאחריות קולקטיבית, נושא שהפך מאז לסוגיית יסוד במחשבה הגרמנית. כמו כן, זו היתה חוליה חשובה בניסיון לבסס אתוס של דיבור חופשי ואחריות ציבורית בגרמניה. גרמניה הסובלנית, הליברלית והאנטי-מלחמתית היא במידה רבה תוצאה של הניסיון הזה.

במישור הפילוסופי ניסה יאספרס להיאבק בו-בזמן בשתי טענות מנוגדות: האחת, שהגרמנים אשמים באופן קולקטיבי בפשעים שנעשו בשמם בזמן המשטר הנאצי, ומנגד: הטענה שהגרמנים אינם אשמים כלל, ושמקור צרותיו של העם הגרמני הוא ההפסד במלחמה. המשותף לטענות אלה הוא צמצום האשמה להיבט הקולקטיבי, ושלילת התפיסה ההומניסטית-ליברלית שאותה שאף לטפח. במרכז טענותיו של יאספרס עומדת ההבחנה בין סוגים שונים של אשמה: פלילית, פוליטית, מוסרית ומטפיזית. אשמה פלילית מתייחסת לאחריותו של אדם ביחס לחוק, ובאה על עונשה בבית המשפט. אשמה פוליטית מתייחסת לאחריותו של הפרט ביחס למדינה שאליה הוא משתייך, ובאה על עונשה כאשר מדינה זו נוחלת תבוסה. במקרים מסוג זה, בהעדר סמכות אחרת לאכיפת הצדק בתחום זה, "צדק של מנצחים" הוא הפתרון הראוי היחיד.

בעוד אשמה פלילית ופוליטית הן פומביות והכפרה עליהן מתרחשת במרחב הציבורי, אשמה מוסרית ומטפיזית הן פרטיות, והכפרה עליהן מתרחשת במישור המצפוני. במקרה של אשמה מוסרית, על הפרט להתמודד לאחר מעשה עם כישלונו המוסרי; כישלונות מן הסוג הזה ניתנים לשיפוט רק בידי המצפון הפרטי. ההקשר המיידי שבו מנסח יאספרס את רעיון האשמה המוסרית הוא בחירתם של גרמנים להכפיף את מצפונם הפרטי לתביעותיה של המדינה, ולציית לה.

בניגוד לגרסתם המקובלת של פושעי המלחמה, טוען יאספרס כי העובדה שהם מילאו פקודות אין בה כדי לפטור אותם מאשמה מוסרית - הגם שלא ניתן לשפוט אותם בבית המשפט. אשמה מטפיזית מתייחסת לאחריותו של אדם כלפי האנושות, שבאה לידי ביטוי במקרים שהוא עומד מנגד ומניח לזוועות להתרחש. בכל הנוגע לאשמה מטפיזית, האדם נותן את הדין רק בפני אלוהיו. מיקומן של אשמה מוסרית ומטפיזית מחוץ לתחום הענישה של מערכת המשפט מייצר היבט אינדיבידואלי לפשעים שנעשו בשם הקולקטיב. במקרה זה, האשמה המוסרית רובצת כצל אפל על מצפונם של האשמים ורודפת את זיכרונם - כך לפחות קיווה יאספרס מיד לאחר התבוסה הגרמנית. לפיכך הוא דחה את הרעיון של "אשמה קולקטיבית", אולם תבע מהגרמנים חשבון נפש נוקב. העדרם הכמעט מוחלט של קורבנות יהודים בספרו אינו מקרי אם כן. מטרתו היתה ליצור מרחב ציבורי חופשי, שבו גרמנים שלא התכחשו לזהותם יוכלו לבוא חשבון עם העבר באופן שישמר הן את ממדיה האינדיבידואליים והן את ממדיה הלאומיים של האשמה.

ספר זה הוא יותר מכל דבר אחר קריאה לגרמנים ליצור לעצמם גרמניה חדשה וליברלית. מכאן נובעת הדרישה לדיאלוג פתוח ביחס לאשמתם של אינדיבידואלים ספציפיים, שאותו ראה יאספרס כתהליך הכרחי וקונסטרוקטיבי גם אם בטווח הקצר הוא עלול לגרום לקונפליקט. האמצעי העיקרי המאפשר דיאלוג זה הוא משפטי נירנברג, שאותם הציע לראות כחלק מתהליך בנייה של אירופה חדשה וקוסמופוליטית. יאספרס המשיג את הקוסמופוליטיות האירופית כתגובת נגד לחוויה הטראומטית של חילול הערכים האירופיים, אולם בפועל היא נהגתה על ידו כאנטיתזה פוליטית לאירופה הלאומנית ולחורבן אשר צמח ממנה. העקרונות החוקיים הנלווים לתפיסה הקוסמופוליטית לא נועדו להגן על אוכלוסייה אזרחית מפני אלימות מידי מדינות אחרות, אלא מפני אלימות שהמדינה מפעילה נגד אזרחיה-שלה - או חשוב יותר, נגד מי שאינו אזרח, נגד אנשים שהושמו מחוץ לגבולות החוק בעודם נמצאים בתוך גבולותיה הפיזיים של המדינה.

חשיבותם של משפטי נירנברג בהקשר הזה נובעת מכך, שכדי ללכוד במושגים משפטיים את המפלצתיות של מעשי הנאצים, היה עליהם ליצור קטגוריות חוקיות ופרוצדורות משפטיות המתעלות מעל לריבונותה של מדינת הלאום. יאספרס ראה בכך בסיס לחוק קוסמופוליטי חדש המטיל אחריות אינדיבידואלית על כל המבצעים מעשי זוועה, וממוקם מחוץ להקשר החוקי הלאומי. מכיוון שמדינות פושעות אינן מכירות בחוק העולה על רצון השלטון - לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים - משפחת העמים, מטעמי הגנה עצמית, אינה יכולה להרשות להן להתקיים, וזו לטענתו ההצדקה של משפטי נירנברג ושל אשמתם הפוליטית של הגרמנים. על הפרט המשרת מדינה פושעת להביא בחשבון שבבוא היום הוא עתיד להישפט על מעשיו בפני בית משפט בינלאומי.

התרכזותו של יאספרס בשיח הפנים-גרמני והקוסמופוליטי עוררה עליו את ביקורתה של חנה ארנדט, ידידתו הקרובה ובת טיפוחיו. חליפת המכתבים ביניהם התנהלה למעלה מ-40 שנה, וטוב עשו עורכי הספר שבחרו לכלול שלושה מהמכתבים הללו בתרגום לעברית. המכתבים, כולם משנת 1946, מאפשרים לקוראים הצצה מרתקת אל הדיאלוג האינטלקטואלי בין השניים, שהיה ניסיון לבסס מחדש דיאלוג רחב יותר בין גרמנים ליהודים לאחר 1945. במקרים רבים ארנדט מתרעמת על התעלמותו מ"העמדה היהודית" ביחס לסוגיות שבהן עסק. ביחס ל"שאלת האשמה", ארנדט התנגדה לרעיון של תהליך גישור פנים-גרמני המתעלם מן הקורבנות. בעיניה, הבנה אוניברסלית של פשעי הנאצים, הרואה בהם "פשעים נגד האנושות" ומתעלמת מכך שהם היו "פשעים נגד העם היהודי" היא פסולה, מכיוון שאינה תובעת מהגרמנים לגלות אחריות כלפי הניצולים - בהווה ובעתיד.

בעוד ארנדט איתגרה את יאספרס בנוגע ליחסו לקורבנות, הוא נאלץ לרוב להתמודד עם ביקורת בנוגע להטלת האשמה. היידגר, למשל, טען שלא ניתן לתבוע מהגרמנים לקבל על עצמם אשמה בשם ההומניזם מכיוון שההומניזם עצמו פסול מוסרית. קרל שמידט טען שהפעולות של הנאצים היו פעולות כיבוש רגילות וכי הטלת אשמה עליהם מצד בעלות הברית אינה אלא צדק של מנצחים. ספרו כוון בראש ובראשונה נגד הוגים מסוג זה, שהתנגדו לזיקה המערבית המתפתחת בגרמניה.

קיים דמיון רב בין הטיעונים שהועלו לצורך הדיפת ההאשמות כלפי הגרמנים לבין הביקורת הרדיקלית העכשווית על המחשבה הליברלית וההומניסטית. ביקורת המודרניות העכשווית, שבדומה למיטב המסורת של הפסימיזם האירופי אינה מציעה לה כל אלטרנטיבה, מנרמלת את כל הפשעים הנעשים במסגרתה ומסרבת להבחין בין מדינות המבצעות פשעים למדינות פושעות. יאספרס רואה את תפקידו של הוגה הדעות אחרי 1945 ביצירת הבחנות ברורות שאולי אין להן תוקף מוחלט, אך הן עשויות לשמש כמצפן מוסרי בעידן של בנייה מחדש.

החזון של יאספרס מצייר את אירופה, במסורת הנאורות, כאתר של ביקורת פנימית ממוסדת. בעיניו, זה מה שמאפשר לאירופה לשמור על המשכיות היסטורית בעצם הנקודה בה היא מתנתקת מעברה. בנקודה שבה מוכנע הפסימיזם הרדיקלי נולדת אירופה החדשה של יאספרס. למרות שאינה חסרה בעיות (ולו רק בכך שהיא אירופה-ללא-יהודים) היא נושאת עמה - עד היום - תקווה לקיומו של עתיד שבו השתייכות לאומית אינה תנאי לקיום, ואשמה קולקטיבית היא דבר שמוטל עלינו לחיות אתו, לא למות עבורו. ולו רק בגלל תקווה זו - זהו ספר זה מומלץ ביותר.

קרל יאספרס

הספר "שאלת האשמה", מאת הפילוסוף והפסיכיאטר הגרמני קרל יאספרס (יליד אולדנבורג, 1883), כולל בין היתר את הטקסט "שאלת האשמה" שנכתב לאחר מלחמת העולם השנייה, מכתבים שהחליפו ביניהם יאספרס וחנה ארנדט וכן מבואות מאת דוד הנקיר, ברל לנג והנס זנר

פרופ' נתן שניידר מלמד סוציולוגיה במכללה האקדמית ת"א-יפו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו