בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השחר עולה והמלחמה עומדת לפרוץ. האם יש עתיד לעולם?

תגובות

שבת איאן מקיואן. תירגמה מאנגלית: סמדר מילוא. הוצאת עם עובד, 325 עמ', 84 שקלים

לחצו לביקורת של איריס לעאל

כאשר החל הסופר הבריטי איאן מקיואן לפרסם סיפורים קצרים, לפני שלושים וכמה שנים, הוא הואשם על ידי מבקריו ברדיפת סנסציות ובמשיכה אל החולני. העניין שלו בפדופיליה, בגילוי עריות, בסאדיזם וברצח, הרתיע ועדיין מרתיע קוראים אנינים. במרכז אחד מסיפוריו המחרידים ביותר, "פורנוגרפיה" (1972), עומד גבר ציני המתפרנס כסוחר פורנוגרפיה, מסתיר את מחלת המין שלו, ומנהל מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית עם שתי אחיות העובדות באותו בית חולים. לאחר שהן מגלות את התרמית, עושות השתיים יד אחת ומנצלות את הידע הכירורגי שרכשו בעבודתן כדי להרדים ולסרס אותו.

אני מזכיר את הסיפור המוקדם הזה מפני שכירורגיה עומדת גם במרכזו של הרומן החדש של מקיואן, "שבת". גיבורו של הרומן, הנרי פרון, הוא נוירוכירורג לונדוני מיומן ואחד משיאיו של הספר הוא תיאור מפורט של ניתוח סבוך שהוא נקרא לבצע. אלא שבין שני הניתוחים מפרידים לא רק 33 שנה, אלא גם הבדל תהומי: מה שהיה ב"פורנוגרפיה" רגע של נקמה אכזרית נהפך ב"שבת" לרגע של חמלה וסליחה, ומעיד על ההבשלה האותנטית של תפיסה מוסרית מורכבת בכתיבתו של מקיואן. תפיסה זו היא המאפשרת עכשיו למקיואן - אף שהוא מוסיף לחשוף בחריפות רבדים של אלימות ושל צביעות בחייהם של בני אדם - לתת לגיבוריו גם להתעלות על עצמם ולזכות ברגעים של חסד.

אם ברומן הגדול הקודם שלו, "כפרה", התמודד מקיואן במעוף עוצר נשימה עם תהפוכותיה של המאה ה-20, ב"שבת" הוא מביא אותנו, עם תקווה מהולה בחרדה, אל ראשיתה של המאה ה-21. יכולתו לכתוב בתוך ארבע שנים שתי יצירות מופת מפעימות שכאלה מבטאת את ההבשלה וההתגבשות של אחד מגדולי הסופרים של זמננו.

בניגוד ל"כפרה", שבו נפרס הסיפור על פני עשרות שנים, ושבו השתמש מקיואן בתפניות עלילתיות פוסט-מודרניות כדי לשבור את כללי המשחק הספרותי, "שבת" הוא רומן קלאסי, ריאליסטי ולינארי, המלווה את גיבוריו ברציפות במשך 24 שעות (היום שבו מתרחש "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, 16.6.1904, הפך ברבות השנים ליום חג בדבלין - "בלומסדיי" - ולא אופתע אם בתולדות הספרות האנגלית יצטרף אליו יום אחד גם "פרונסדיי", ב-15.2.2003, היום שבו מתרחשת בלונדון עלילת הרומן "שבת").

פרק הפתיחה של הרומן - יקיצתו של הגיבור הנרי פרון השכם בבוקרה של אותה שבת - מצליח לכבוש את הקורא בתיאוריו המפורטים, המדויקים והאמינים, ובשילוב בין השגרה הביתית הנינוחה למראהו עוכר השלווה של מטוס בוער החולף ביעף בשמי לונדון, כאילו היה כוכב שביט אימתני.

דימוי אפוקליפטי זה מכניסנו מיד לאווירת הבהלה שנוצרה בעקבות אירועי ה-11.9, המלווה את "שבת" לכל אורכו. נוסף על כך, באותו יום מתוכננת בלונדון הפגנת ענק נגד המלחמה הצפויה בעיראק, והיא ממלאת בהמשך הספר תפקיד מפתיע בהשתלשלות העלילה.

הדיון המורכב שמפתח מקיואן ברומן על המלחמה בעיראק מעיד על הבשלתו גם כאדם פוליטי. השקפותיו השמאליות הברורות (שהתבטאו למשל ברומן "הילדים שבזמן", שבו צייר תמונה מבהילה של אנגליה תחת שלטון תאצ'ר), אינן מוליכות אותו לעמדה אנטי-מערבית פשטנית כמו רבים מעמיתיו (הרולד פינטר, למשל). הספר מעלה בעוצמה רבה את הדילמה הקשה שמעוררת היציאה למלחמה בעיראק: מטופל של פרון, עיראקי שעבר שנות מאסר ועינויים תחת משטרו של סדאם, מביא לרומן את אימי המשטר העיראקי, ואילו עוולות המלחמה המתוכננת וסכנותיה נוכחות ברומן בקולה של בתו הרדיקלית והווכחנית של פרון, דייזי.

עמדה מוסרית עמוקה, כך משתמע מהספר, אינה יכולה להוליך לחלוקה פשוטה בין בני-אור לבני-חושך. מקיואן מודע לשסעים בתוך החברה הבריטית, ואחד הכוחות המניעים את העלילה הוא השסע בין הרעבים לשבעים, בין אלה שאין להם מה להפסיד לאלה שיש להם הרבה מה להפסיד. זחיחות הדעת המסתגרת והנהנתנית של הנרי פרון, כחלק ממעמד בורגני משכיל ומבוסס, עלולה להתגלות כהרת-אסון במשך היממה שבה מתרחש הרומן. רק הבנה של מחיר התנשאותו מאפשרת לו הסתכלות אחרת על מה שמתרחש סביבו - וגם עשייה אחרת.

העניין העמוק של מקיואן באנשים, במניעיהם, בעולמם הפנימי המסוכסך, מאפשר לו לצייר כאן סדרת דמויות חד-פעמיות מרתקות. במרכז הספר עומדת משפחת פרון: הנרי, מקצוען מצליח וגם בעל ואב מסור; אשתו הנבונה והאוהבת רוזלינד, שאותה הכיר בצעירותה בעת שעברה ניתוח להסרת גידול ממוחה ("בקושי השגיחה בו בעת ההיא. חלוק לבן שבא אל מיטתה להוציא את התפרים מפנים שפתה התחתונה. אחר כך עברו עוד שלושה חודשים עד שנשק לשפתיים הללו"); בנם תיאו, נגן בלוז מחונן שנשר מבית הספר התיכון וחי למען המוזיקה שלו; בתם המשוררת המבטיחה דייזי, המגיעה באותה שבת לביקור מפריס עם חדשות שלא קל לה לספר להוריה; לילי, אמו של הנרי, פעם אלופת שחייה והיום אשה זקנה שזיכרונה התפוגג; וגרמטיקוס, אביה של רוזלינד, משורר קשיש, נרקיסיסטי ואקסצנטרי, הנוטה להפריז בשתייה.

מול המשפחה הזאת מתייצבת דמותו של בקסטר, דמות מבהילה אך לא סטריאוטיפית המייצגת את "אנגליה השנייה", אנגליה מתוסכלת, פגועה וזועמת. במובנים מסוימים בקסטר (אנו פוגשים אותו לראשונה כשהוא יוצא עם חבריו ממועדון חשפנות) הוא גלגולו של אובריין, גיבור הסיפור "פורנוגרפיה". אלא שהפעם זוהי דמות מורכבת ומעניינת יותר, שגם היא מעידה על הבשלת מבטו של מקיואן על בני-אדם, המאפשרת לו הבנה אמפתית יותר, גם של ה"רעים".

כברוב ספריו של מקיואן, גם ב"שבת" נוכח רובד ארס-פואטי; האם נחוצה ספרות כדי לחיות? ואם כן, איזו ספרות? ומהם יחסי הגומלין בין היצירה לחיים? בהומור המושחז האופייני לו, מייחס מקיואן לגיבורו ביקורת קטלנית על ספרות פנטזיונרית, כמו זו שבה "איש חזון אחד ראה מבעד לחלון בפאב את הוריו כפי שהיו שבועות אחדים אחרי הורתו, בשעה ששוחחו על האפשרות להפיל אותו". זוהי כמובן סצינה מדהימה מתוך הספר "הילדים שבזמן", שכתב מקיואן עצמו.

לא במקרה, התפכחותו של הנרי מזחיחות-הדעת שלו מושגת בד בבד עם הבנתו את עוצמתה הרגשית של השירה, שרק כוחה המהפנט מאפשר תפנית בעלילה ומונע אסון. עד אז מזלזל הנרי - מדען פוזיטיביסט בנשמתו, ש"חלומות לא מעניינים אותו" - בערכן של הספרות והשירה, הממלאות תפקיד חיוני בעולמם של גרמטיקוס ושל דייזי. כפי שברומן "כפרה" מתברר שרק בכוחה של היצירה הספרותית אפשר לתקן במעט את עוולות העבר, ב"שבת" מוליך מקיואן את קוראיו למסקנה שרק השירה יכולה לאפשר את קיומו של העתיד.

פרופ' עמנואל ברמן מלמד באונ' חיפה ובמכון הישראלי לפסיכואנליזה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו