בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבעד לחלונות ארדון נשקפת הספרייה הלאומית החדשה

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים עומד להפוך לספרייה הלאומית של ישראל, לעבור לבניין חדש ולהתנתק מהאוניברסיטה העברית. אבל בינתיים לא נחקק עוד "חוק הספרייה הלאומית", שבלעדיו עלולה הספרייה להיקלע לקשיים חומריים עוד יותר מבהווה

תגובות

בית עקד ספרים לאומי: בירושלים עיר קדשנו יבנה בית גדול, רם ונשא, ובו ייאצר כל פרי רוח ישראל מיום היותו לגוי, ואל הבית הזה ינהרו רבנינו, חכמינו וכל משכילי עמנו. תר"ס, 1899 יוסף חזנוביץ'

החזון הזה חקוק באבן באולם הכניסה הרחב לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בגבעת רם שבירושלים, בין חלונות הוויטראז' הנהדרים של מרדכי ארדון, המתארים את חזון אחרית הימים של ישעיהו לספרי התנ"ך הנדירים, המוצגים בוויטרינות. ואכן, מאז הקמתו ב-1892 ועד היום מנסה בית הספרים להניח ידו על כל ספר יהודי ועברי, ונוהרים אליו רבנים ומשכילים לרוב. "זה מקום מפגש, אולי היחיד במדינה, בין ישן לחדש, בין חסידים לחוקרים מגולי ראש", אומר אחד הקוראים הוותיקים של הספרייה, שהכיר אותה לפני כשבעים שנה, במשכנה בהר הצופים. "זה היכל תרבותי צנוע", מוסיף חוקר צעיר, "שמתרחש בו מפגש דורות והעברת ידע".

צניעות היא הגדרה מצוינת לאופן שבו שומר בית הספרים הלאומי על הזהב הרוחני של ישראל. אכן, "הבית גדול, רם ונישא" - אבל אין הוא צעקני כמו בנק ישראל הסמוך, אלא מסתפק בבטון ואבן, כמבני ציבור אחרים בני דורו. "בית ליידי דיוויס" פתוח לכל, אבל דומה שהציבור הרחב אינו יודע מה אוצר הבית. במרתפי הספרייה שמורים כחמישה מיליון ספרים, וביניהם ספרים וכתבי יד נדירים ביותר, ארכיוני סופרים ואנשי רוח (ביניהם עגנון, אצ"ג, אלברט איינשטיין ואחרים), עיתונים עבריים מראשיתם, כתבי עת, אוצרות אמנות, תקליטים והקלטות.

על פי תקנה מנדטורית, שהתגלגלה לחוק ישראלי, חייב כל מו"ל ובעל עיתון לשלוח לספרייה שני עותקים מכל פריט, ונוסף לכך מתאמץ בית הספרים לקנות ספרים מחו"ל שעניינם ישראל, יהדות ועברית, אבל גם ספרים במדעי המזרח ובמדעי הרוח בכלל. כל הפריטים מקוטלגים, ורובם כבר הועברו לקטלוג הממוחשב, שאפשר להעלותו גם באינטרנט. אתר הספרייה ברשת מתעשר בכל חודש בספרים נדירים שנסרקו, בעיתונים כמו "חבצלת", "הצבי", "הצפירה", ואפשר לשמוע בו הקלטות מרגשות מאוספי הפונותיקה הלאומית, כמו שירים ביידיש ובלאדינו ופיוטים לפורים מיוון ומתימן. נוסף לכל אלה מציגה הספרייה תערוכות - למשל חיבורי הרמב"ם - ומקיימת הרצאות וקונצרטים.

"כל מה שעשינו מאז 1892", אומרת ממלאת המקום של מנהל בית הספרים הלאומי והספרנית הראשית, רוזלינד דיוק, "הוא הבסיס להגדרה של בית הספרים כספרייה לאומית למעשה. החוק אמנם נוגע בחובת המו"ל לשלוח שני עותקים לספרייה, אבל אנחנו צריכים לטפל בספר, לשמר ולקטלג ולהעמיד אותו לרשות הציבור. כל זה נעשה מתוך שליחות, באופן וולונטרי, אבל חייב להיות מעוגן בחוק, כדי שיבטיח לנו לעמוד בכל המשימות הללו".

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי אכן השתייך עד עתה לאוניברסיטה העברית. ב-1925, לאחר הקמתה בהר הצופים, הועברה אליה ספריית "מדרש אברבנאל", שהוכרה בקונגרס הציוני השביעי כתשתית ל"בית ספרים לאומי". הספרייה בהר הצופים, מספר המורה הוותיק, היתה "גן עדן לקוראים. מנהל הספרייה היה שמואל הוגו ברגמן והספרנים היו ביבליוגרפים בזכות עצמם". לאחר מלחמת העצמאות נותקה הספרייה, יחד עם האוניברסיטה, והועתקה תחילה לבניין טרה סנטה ואחר כך לגבעת רם. כל אותה עת מקיימת אותה האוניברסיטה העברית בתקציביה - בסיוע ממשלתי, בעיקר של הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת).

אבל לפני כעשר שנים החל המהלך לשינוי מעמדו של בית הספרים הלאומי. משפחת רוטשילד, באמצעות קרן "יד הנדיב", שהקימה בין השאר את בית המשפט העליון, הציעה למדינת ישראל להקים בית חדש ומודרני לספרייה. התנאי היה שלא יהיה עוד "בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי" - כלומר בבעלות האוניברסיטה - אלא "ספרייה לאומית" בבעלות ממלכתית. לשם כך הוקמה ועדה בינלאומית, שמסקנותיה התפרסמו ב-1998. "הספרייה הצליחה להגשים את חזון המייסדים", קבעה הוועדה. "היא אמנם קיבצה וצברה את האוספים הגדולים ביותר בתחום ההבראיקה והיודאיקה, אבל בשנים האחרונות חלה ירידה בתפקודה של הספרייה. תקציבי רכישה הצטמקו במידה מסוכנת. קיצוצים נרחבים בכוח האדם נתנו את אותותיהם בקיטלוג, בשימור ובתחומים אחרים".

גם קוראים רגילים, שלא השתתפו בדיוני הוועדה, יכולים להיווכח במו עיניהם בשקיעת בית הספרים הלאומי. בזמן האחרון נפרשת לפעמים על הרצפה, באולם הכניסה, לפני חלונות ארדון, יריעת ניילון ועליה שני דליים - לקלוט את הדליפה מהגג. הדליים הללו מסמלים היטב את הקשיים הפיסיים של הבית, שנחנך ב-1960 ומשווע לשיפוץ. בראש וראשונה הם מזכירים את בעיות האינסטלציה ואת השיטפונות שפקדו באחרונה את האולמות השונים. אבל עוד זה מדבר ומיד ונזכרים גם בבעיית התולעים שהתגלתה לפני כשנתיים במחסני הספרים, בליקויים ההנדסיים בתקרה, במצב המעליות, חדרי השירותים וכל השאר. בית הספרים צר מלהכיל את הקוראים ואת הספרים שהתרבו מאוד בעשרות השנים של קיומה, והיא שוכרת מחסנים מחוצה לה. "התנאים האלה פועלים כמסננת, שמשאירה בחוץ את מי שצריך אינפורמציה מהירה ומכניסה את מי שמוכן לשאת בקשיים", אומר החוקר הצעיר. "כל זה יוצר תחושה נזירית, שיש בה גם חן, מין סירוב להישבות בקסמי החזית הנוצצת, אבל לעתים תכופות מדי מרגישים במובן השלילי של דלות החומר. הלב נחמץ לראות אוצר לאומי כזה סובל מהזנחה".

הבעיות הללו מקורן בעיקר בתקציב דחוק, המתבטא גם בפעילותו השוטפת של בית הספרים. סימני המאה ה-21 ניכרים לא רק במאמצים החיוביים למחשב את הקטלוג, לסרוק ספרים ולהעלותם לרשת, אלא גם ב"מהפיכת התרבות, או מהפיכת הבורות" שעוברת הספרייה, כפי שקורא לה המורה הוותיק. רובם של אותם ספרנים-ביבליוגרפים מומחים פורשים מהספרייה בהדרגה, ולפעמים לא באים במקומם ספרנים אחרים. "בגלל חוסר האמצעים פרשו אנשים בעלי ידע, ולא היה אפילו למי להעביר את הידע", אומרת רוזלינד דיוק. בירושלים נסגר בית הספר לספרנות, ו"הספרנים החדשים, כמו בכל תחום בדור שלנו, אינם משכילים כמו שהיו פעם". אך לא רק הדור גרם, אלא גם השכר; רבים מהספרנים החדשים הם סטודנטים או משתכרים על פי שעות.

כיצד אפשר איפוא לחלום על הקמת בית חדש לספרייה הלאומית בשעת הדחק הנוכחית, במציאות שהאמצעים מספיקים בה בקושי לקיום הבית הישן? בבית הספרים משוכנעים ש"חוק הספרייה הלאומית", שקיים ברוב מדינות העולם המתוקנות, יפתור את הבעיה. חוק כזה יקבע את תוקפה של הספרייה הלאומית ואת תקציביה הממלכתיים. אלא שקבלת החוק, אשר יעניק ספרייה לאומית לעם הספר, אינה עומדת בראש מעייניהם של חברי הכנסת והמפלגות השונות. כך קרה שהצעת החוק, שהגיש ח"כ אריה אלדד מ"האיחוד הלאומי" ב-2005, עברה בינתיים רק בקריאה טרומית, וגם היא מחכה לאחרי הבחירות.

אף על פי כן ממשיך בית הספרים לתכנן את השינוי במעמדו, ולשם כך הוקמה ועדה נוספת, בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר, יצחק זמיר. הוועדה הזאת קבעה ב-2004 שבית הספרים יתנתק מהאוניברסיטה העברית, גם אם לא יתקבל בינתיים החוק, ויהפוך - בתוך כמה שלבים - לחברה מעורבת, שתקציבה יהיה: מחצית מהמדינה, רבע מהאוניברסיטה, ורבע מהכנסה עצמית, שעיקרה גיוס תרומות. בסך הכל אמור התקציב השנתי להגיע לבסוף ל-90 מיליון שקל. אבל ההחלטה הזאת עלולה לעשות את בית הספרים הלאומי קירח מכאן ומכאן, אם תתנתק ממנו האוניברסיטה ותקציבו לא יובטח בחוק. תקדימים של מוסדות חשובים, כמו "יד ושם", שעמד בסכנת סגירה עד שהוקם המוזיאון החדש, או "בית התפוצות" ו"מוזיאון הרצל", שמצבם עדיין עגום יותר, מעוררים חשש של ממש בספרייה. שהרי מי יערוב לכך שהכנסת הבאה לא תעדיף לקדם אינטרסים מיידיים יותר מהקמת ספרייה לאומית, על אחת כמה וכמה בתקופה שכל ילד שלישי בישראל רעב?

אבל רוזלינד דיוק מאמינה שבית הספרים יוכל להקים מנגנון עצמאי לגיוס תרומות, ו"יש מי שיתרמו דווקא מפני שאנחנו לא חלק האוניברסיטה העברית. אחרי שייתנו לנו חופש פעולה, הדברים אמורים להשתפר. בתקופה הנוכחית, כמו בממשלה ובכנסת, אנחנו נופלים בין הכיסאות; המצב התקציבי קשה, ואנחנו מתקשים לבצע את המטלות, אבל חשוב להעמיד לפנינו מטרה ברורה - מהי ספרייה לאומית בעידן המודרני.

הדרך לשרוד ולשמור על הקיים היא לא לעמוד על המקום, אלא להתקדם. כי אם אנחנו מרחיבים את הפעילות, תתרחב ההתעניינות בנו. התהליך יוסיף וירחיב את הפעילויות והאיכויות, וכתוצאה מכך - גם את ההשקעות. תמיד אני מתפלאת שלמרות כל המאמצים שלנו, אנשים לא מודעים לקיומה של הספרייה הלאומית. לכן אנחנו מתכננים להיות ידידותיים יותר ופתוחים לקהל".

ברוח זו ממליצה ועדת זמיר, בין השאר, להקים בספרייה הלאומית העתידית מוזיאון לספר (בכלל, ולספר העברי בפרט), חנות מיוחדת וסדנאות לבני נוער, ולעשות שימוש נרחב באמצעים טכנולוגיים מתקדמים. "בספרייה הקלאסית הדגש היה על ההיבט הארכיוני, על השימור, העומד בניגוד לחשיפה", אומרת דיוק. אבל היום החשיפה נחוצה יותר מבעבר, בימים שבית הספרים הוגדר "אוניברסיטאי", ושירת בעיקר תלמידים וחוקרים, שהתמצאו בכרטסת הקטלוגים וידעו אילו ספרים להזמין. עתה צריכה הספרייה להיות "לאומית" יותר, משמע ידידותית יותר לציבור הרחב וייצוגית יותר למדינה. את הצורך הזה ממלאת באופן חלקי המהפיכה הטכנולוגית: מיחשוב הקטלוגים, סריקת ספרים והעלאתם באינטרנט, הזמנת ספרים ברשת וכיו"ב.

"הטכנולוגיה, ובעיקר הדיגיטציה, מאפשרות נגישות שלא היתה בעבר", אומרת דיוק. אלא שלא די בהן כמובן, והספרייה החדשה צריכה לשמור, יותר מתמיד, על האיזון שבין הצורך בשימור לרצון בחשיפה. לשאלה האם תימשך השאלה חלקית של ספרים גם בספרייה הלאומית, למרות חשיפתם לסכנת גניבה והדבקה במזיקים, משיבה דיוק שההשאלה תימשך, מפני שהספרייה ממלאת חלל חיוני. דילמה נוספת שמעוררת הטכנולוגיה היא שאלת האופן שבו יש לשמר כתבי יד וספרים. עד היום ממשיכה הספרייה להעביר אותם למיקרופילם, בשיטה מיושנת המשמשת זה עשרות שנים, במקום לסרוק אותם ולהציגם ברשת. "אמנם קשה להשתמש בו ואי אפשר לדפדף ואין צבעים", אומרת דיוק, "אבל לשימור במיקרופילם אין תחליף. המחשב מתפתח כל הזמן, אך מיקרופילם אפשר יהיה לקרוא גם בעוד מאתיים שנה".

הן לסריקות הן לצילום ממיקרופילם יש מחיר, גבוה לעתים. תמורת שירותים מתקדמים משלמים הקוראים מחירים מתקדמים, עשרות שקלים תמורת "דמי טיפול" בלבד בצילום מכתב יד נדיר. האם מתכוונת חברת הספרייה לאומית לגבות תשלומים חדשים גם בתחומים אחרים? "השירותים הבסיסיים - כניסה לספרייה ועזרה בשירותי יעץ", משיבה דיוק, "יהיו חופשיים, כי השירות הזה מגיע לציבור. אבל אנחנו חייבים לגבות כסף תמורת שירותי צילום שונים, אחרת אפשר כבר לסגור את העסק".

צומת הדרכים שבית הספרים הלאומי עומד לפניו מסוכן מאוד, ועליו לחצות אותו בזהירות. המעבר לבניין החדש צריך להיות תלוי בהתקדמות חוק הספרייה הלאומית, שהרי הספרייה אינה יכולה להיות עסק שיתבסס על שירותיו לקוראים. גם אם תקים "קרן יד הנדיב" את בניין הספרייה החדש, מי יתקע לידיה את עשרות מיליוני השקלים הנחוצים מדי שנה בשנה לפעילותה השוטפת? אין תחליף איפוא לתמיכה ממלכתית במחצית מתקציב הספרייה, אבל עליה לשמור על עצמאות ולהישמר מהתערבות ממשלתית בתכנים. ודאי גם שהספרייה צריכה להתעדכן ולהתחדש, אבל תהליך הדיגיטציה עלול לאיים בסופו של דבר על מוסד הספרייה גופא. גם מבחינה אדריכלית רובצות סכנות לפתחה של הספרייה הלאומית. האם יצליחו מתכנני הבניין להימנע מן המגלומניה של מבני הציבור החדשים, ללמוד מעט מן המבנה הנוכחי של בית הספרים ולא להעמידו בצל? האם מובטח שימורו של "בית ליידי דיוויס"? קשה יותר ליהנות משני העולמות האלה מאשר לפסוח על שתי הסעיפים, ובכל זאת אומרת רוזלינד דיוק שהיא אופטימית: "אני לא יודעת איך נגיע מהיום למחר, אבל מחרתיים יהיה טוב, והדרך שאנחנו מתנהלים בה היא הדרך הנכונה".

בינתיים נמצא בית הספרים בראשית השלב השני של תוכנית המעבר לעצמאות, ובימים אלה אמור להיבחר מנהל חדש לספרייה. בעבר, קבעה ועדת זמיר, נבחרו מנהלים שעיקר עיסוקם היה באקדמיה, ועתה יש לבחור בעל ניסיון בניהול שיתמסר לעבודת הספרייה. אין ספק: האתגרים העומדים לפניו מורכבים והקשיים הכלכליים ממשיים, אבל התוכנית חייבת להיות, כדבריו של המורה הוותיק, "גם רוחנית, ולא רק הנדסית. בראש וראשונה חייבת להיות הזדהות עם הרעיון".



חלונות ארדון באולם הכניסה לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי


רוזלינד דיוק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו