בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה

ניכר כי יוסף דן חש היטב בזעקתו של רשב"י, הקרוע בין הצורך להסתיר לבין הצורך לספר. אבל בחירתו שלא להתמודד עם שאלות הזהות, מי הוא ומדוע הוא כותב על תורת הסוד, אינה מאפשרת לו להגדיר במדויק את מניעיו ואת מטרותיו

תגובות

יוסף דן, הלב והמעיין, הוצאת כתר, 2005

ספרו האחרון של יוסף דן הוא אנתולוגיה של "חוויות מיסטיות, חזיונות וחלומות" למן ספרות ההיכלות ועד לשירי ביאליק. במהדורה האנגלית של הספר נכלל פרק נוסף ובו שירים משל דן פגיס, אגי משעול ובנימין שבילי; הפרק הושמט במהדורה העברית וחסרונו מורגש. רוחב היריעה ההיסטורי נפרש כבר בספרו הקודם ("אפוקליפסה אז ועכשיו", הוצאת ידיעות אחרונות, 2000), על תולדות הנבואות האפוקליפטיות מסוף ימי המקרא (ספר דניאל) ועד לימינו ולעתיד. יציאתו המודעת של דן מן ההקשר האקדמי, יש בה שכר ומחיר. שכרה בחשיפה למקורות שלא היו נגישים לציבור הרחב, דוגמת ספרות ההיכלות וספרי חסידי אשכנז למיניהם. מחירה הוא הצורך בהסתגלות לשדה חדש וזר. בשדה הפופולרי שורר מתח אחר מן המתח השורר באקדמיה, והניכור איננו מחויב המציאות.

המבקש לחבר ספר פופולרי העוסק בתורת הסוד אינו יכול להתעלם מן המתרחש בשטח זה כיום. תרבות הניו-אייג' העולה ופורחת היא אחת התנועות הרוחניות הרחבות ביותר שידע העולם, ומצד שני, ככל תופעה רחבת היקף, רובה עיסוק בשטחי ובנוצץ ולא בתורה הפנימית ורבת הרבדים. במקרה של תורת הסוד מתבטא הדבר במבול ספרי מאגיה, נומרולוגיה ואלכימיה בעלי כריכות מסנוורות, השוטף את חנויות הספרים. דן מתייחס לתופעה זו בביקורתיות ובקצרה ומבטל אותה בטענה כי שורשיה בקבלה הנוצרית דווקא, ולעוסקים בה אין קשר למקורות הקבלה העבריים ולשפה העברית בכלל. אך התופעה המבוטלת תוקפת אותו מכיוון לא צפוי. דומה כי הוצאת הספרים לא ידעה כיצד להכיל ספר פופולרי על תורת הסוד שאינו ספר ניו-אייג', ומתוך כך עיצבה את קנקנו. צבעיו הבוהקים של צילום העטיפה, לוגו הסדרה ושמה האלים ("מסה קריטית"), וכן העיצוב הגראפי של תוכן הספר עצמו, משדרים צעקנות זולה שאין לה דבר עם מושגי הסוד וההסתרה. הקליפה הניו-אייג'ית, שניכר שאינה אורגנית לגוף הספר, מקשה לנהוג בספר בכובד הראש הראוי לחיבור אקדמי.

האקדמיה ותורת הסוד הן זוג הפכים. האקדמיה עניינה בידע, בנגלה, ביש. מבחינת האקדמיה, כל שידוע - קיים, והיא מבקשת לחתור אל משוואה הפוכה, שבה יהיה כל הקיים - ידוע. תורת הסוד עניינה בלא-ידוע, בנסתר, באין. בלשון הזוהר "לית עלמא מתקיימא אלא ברזא" (אין העולם מתקיים אלא בסוד). אין משמעות לידע, ליש, אם אין הוא מוקף בתחום לא-ידוע. דומה הדבר לאובייקט ציור שתלת ממדיותו, המעניק לו את תחושת החיים, מתגלה כתוצאה מהצל הסובב אותו.

לכל חוקר, אפילו המנוכר ביותר למושא מחקרו, יש מוטיווציה לחקור ולהעמיק בנושא שבחר. ויליאם ג'יימס טען שאין לו חלק ברגש הדתי (אף שיודעי דבר דיווחו על תפילות ארוכות ונסערות שלו). נגדו טען הלל צייטלין כי מי שיכולים לחקור את הדת הם "אנשים, אשר לפנים בערה בהם השלהבת, ועתה - כאילו כבתה הלהבה, אבל עוד 'גחלת לוחשת בערימת הדשן'... באופן זה הרי הם עדים ודיינים, נשפטים ושופטים, בעלי אמת סובייקטיווית ובעלי אמת אובייקטיווית גם יחד". גרשם שלום ביקש לחקור את הדת מפרספקטיווה אובייקטיווית לחלוטין, דווקא מאחר ש"רק אמונה שבאה עד משבר יכלה לגלות אם נשארו בה גרעינים של חיוניות". בדורנו נזקק לשאלה זו ביתר עוז יהודה ליבס, המתאר במחקריו מהות מיתית חיה של תורת הסוד, בניסיון "לסלול דרכים מהכא להתם", כלשונו.

הפרספקטיווה ההיסטורית הרחבה שמציע דן יוצרת אמירה ברורה וחדה, המנוסחת במבוא לספר: "יש בקובץ ביטוי לתפיסתי בדבר רציפותה של ההבעה הלשונית של חוויה דתית נסתרת ביהדות בכל הדורות, לרבות בדורנו שלנו" (עמ' 10). בתפישתו כי החוויה המיסטית היא תופעה היסטורית הממשיכה לפעם עד ימינו מסתתרת ההנחה כי יש קשר בין חוויות מיסטיות של אנשים שונים ואפשר למקמן על רצף אחד. על הנחה זו שואל דן עצמו: "מנין אנו יודעים שהתחום המיסטי הנסתר קיים בכלל? על סמך מה אנו יכולים להסיק שיש לו משמעות כלשהי?" (עמ' 17). התשובה על השאלה הזאת, מסביר דן, היא הנקודה המדויקת שבה על ההיסטוריון להפסיק לתאר כדי שלא להעמיד עצמו "כמי שיודע טוב יותר מן המיסטיקנים עצמם מה הם חוו" (עמ' 16).

דן נוהג איפוא במידת הענווה ועובר לתאר את השפעת הטקסטים על קוראיהם לאורך הדורות. מסיכת ההיסטוריון מאפשרת לו לחמוק ממתן תשובה לשאלה, אך היא חשודה להיות נכונה באופן חלקי בלבד. להיסטוריון קלאסי לא יהיה עניין בהמשכיותו העתידית של מושא מחקרו. העתיד אינו תחום עיסוקו של איש האקדמיה, וגם דן מציין בפתח ספרו הקודם כי "ההיסטוריונים הם הגרועים בנביאים". ושוב מתעוררת שאלת זהותו של דן כחוקר ביתר שאת.

גוף האנתולוגיה מתחלק לשני סוגים של "חוויה". חלק מן הקטעים הם קטעי יומן המתעדים חוויות דתיות של מיסטיקנים (כגון ספרי היכלות והיכלות רבתי, "ספר האות" לר' אברהם אבולעפיה, הפתיחה ל"אידרא רבא", "ספר החזיונות" לר' חיים ויטאל ו"שבחי הבעש"ט"), וחלקם מורים את הדרך להגיע אל החוויה הדתית (ספר "חובות הלבבות", "ספר השם" לר' אלעזר מוורמס, "גילוי הסודות" לר' יוסף טאיטצק, ספר "תומר דבורה" לרמ"ק וספר "מסילת ישרים" לרמח"ל). ערבוב זה יכול אולי לשקף משהו ממחול התודעות והפרספקטיבות של עורך האנתולוגיה.

ההיסטוריון יביא את זווית הראייה של מי שאין במנעד החוויות המוכר לו חוויה מיסטית, ויבחן בעניין אך בתמיהה קלה את דיווחי החוויות של מיסטיקנים מימים עברו. האדם התר אחר החוויה - הווה אומר, המאמין - יבחן את הפרקטיקות שאיפשרו למיסטיקנים להעפיל למרומי החזיונות שבהם חזו. זו אבחנה גסה, וודאי שיש למאמין עניין בחוויות היסטוריות ולחוקר עניין בפרקטיסיזם המיסטי, אך כך נוכל להבחין בבירור כי ההיסטוריון עניינו בעבר והמאמין, אף שהוא שואב את כוחו מן העבר, עניינו בהווה ובעתיד. ערבוב זה בין שתי מגמות סותרות יכול ליצור אחת משתיים: או עולם עשיר בתנועות נפש רבגוניות והתמודדויות מרתקות או ניסיון למיצוע מרדד הנובע מחוסר התמודדות עם התאומים המתרוצצים בנפש הכותב. ניכר שדן עומד בין שני עולמות אלו. כיצד, אם כן, הוא מתמודד עם הסתירה?

מבין דפיו של הספר צפות שאלות חשובות ביותר. מה היא החוויה? מי הוא החווה את החוויה? מדוע בחרו מי שבחרו לדווח עליה? מה עושה המעבר של החוויה לשפה הכתובה? מי הוא הבוחר לחקור את החוויה ומדוע הוא עושה זאת? במבוא האנתולוגיה ניכר כי דן חש היטב את זעקתו של רשב"י בפתיחת מעמד האידרא בזוהר "ויי אי גלינא, ויי אי לא גלינא" (אוי אם אגלה, אוי אם לא אגלה). זעקה המתארת במדויק את הלוך נפשו של איש תורת הסוד, הקרוע בין הצורך להסתיר לבין הצורך לספר. פער שכזה הוא פער מפרה בין הידע לסוד. בניגוד למבוא העדין, בחירת הקטעים שבאנתולוגיה השלמה והצגתם זה לצד זה בלי לעמוד על השוני המהותי שבאופים לוקות בטשטוש גבולות וברידוד ההבדלים שבין החוויות. חוסר ההתמודדות הגלוי של דן עם שאלות הזהות, מי הוא ומדוע הוא כותב, איננו מאפשר לו להגדיר במדויק לא את מניעיו וממילא גם לא את מטרותיו. טשטוש זה עומד בסופו של דבר בעוכריו.

למרות החסרונות הללו אפשר לקרוא באנתולוגיה באופן מעניין נוסף. העיסוק האינטנסיווי בסוד, הפנייה אל הציבור הרחב והפרספקטיווה ההיסטורית המצביעה קדימה, מרמזים אולי כי ניתן לראות בספר, אף שדן לא אומר זאת במפורש, מעין קריאה להמון העם לגלות את ממד הסוד שבחייהם, להפוך את החוויה הדתית לאופציה רלוונטית גם היום, גם לאנשים שאינם מצויים בתחום זה.

הקריאה המוסתרת הזאת מנכיחה ממד נוסף החשוב לחקר החוויה ונעדר מן הספר. גם הכותבים המדווחים על חוויותיהם שלהם וגם הכותבים המורים את הדרך אל החוויה, אינם מעוניינים בחוויה לעצמה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו אנשים מאמינים שהחוויה היתה להם אמצעי ליצירת קשר עם הנשגב. הניסיון להצביע על החוויה עצמה כעל העיקר מחטיא את המטרה ומזכיר דווקא את תרבות הניו-אייג', המקדשת את החוויה. בין שנכונה קריאה זו ובין שלאו מציע דן פרספקטיווה מעניינת המעודדת לבחון מחדש את מקומנו לנוכח ההיסטוריה, לא מנקודת המבט הפוליטית או המדינית שאנו רגילים בה, אלא מבחינה אישית ואינטימית של החוויה הדתית. האפשרות לראות בחוויה האישית צינור אל היסטוריה ארוכה ומכובדת היא אפשרות חשובה כשלעצמה, ובזה דיינו.



יוסף דן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו