בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע קסום של משורר וחמור

דווקא אנו המבוגרים, אולי יותר מהילדים, זקוקים לעתים לציורים בין דפיו של ספר, לצבעים, לא כדי להקל על כוחות הדמיון שלנו, אלא כדי לקרוא להם דרור. נעמה גרשי על "פלטרו ואני", ספרו הקלאסי של המשורר הספרדי חואן רמון חימנס, שמזמין את הקוראים לשוטט בעולם שאינו מורכב מסיפורים אלא מתמונות

תגובות

פלטרו ואני חואן רמון חימנס. תירגם מספרדית: רמי סערי.
איירה: זהבית כרמל. הוצאת כרמל, 14 עמ', 88 שקלים

"יורד גשם. היום לא נצא לשדה. זה יום שנועד להתבוננות. ראה איך זורמים המים במרזבי הגגות. ראה איך מתנקים עצי השיטה, אף שכבר השחירו עודם זהובים קמעה; איך סירת הילדים מפליגה שוב בתעלת הניקוז, אחרי שאתמול נעצרה בין העשבים. הסתכל עכשיו, באור השמש הרגעית והקלושה, כמה יפה הקשת שיוצאת מהכנסייה וגוועת בנצנוץ מטושטש לצידנו" (החורף, עמ' 117).

"פלטרו ואני" ניתן לי, כמו מתנה, באמצע החורף התל אביבי האפור הזה. הקריאה בו הזכירה לי חוויות קריאה שכבר שכחתי, שפסקו אולי במעבר המהיר בין הילדות לבגרות. בין הגיל, שבו חוויית הקריאה היא תמיד גם חוויה חושית של צבע, של ריח, של קולות, לבין הגיל שבו הדף נשאר רק המצע שעליו נכתבות המלים, והמלים מפעילות את החשיבה, מפעילות את הרגש אך אינן מכוונות כמעט אף פעם אל החושים.

חואן רמון חימנס כותב אל החושים. בהוצאת כרמל הרגישו זאת ואיפשרו לספר ולדפיו להיות חלק חשוב מחוויית הקריאה. הספר גדול, האותיות מנוקדות ומאירות עיניים, הכריכה קשה, הציורים צבעוניים. המחבר כותב בפתיחתו הערה למבוגרים שיקראו את הספר לילדים: "הספר הקצר הזה, ששמחה ועצבות הן תאומות בו, ממש כמו אוזניו של פלטרו, נכתב ל... מאין לי לדעת למי?! למי שאנו כותבים, אנחנו המשוררים הליריים... עכשיו, שהוא מיועד לילדים, איני מוסיף לו ואיני גורע ממנו אף פסיק. כמה טוב!"

אני מוצאת את ההערה מכוונת גם אלי. הילדים אינם זקוקים להנמכת השפה ולהתאמת התכנים אליהם כדי להבין. אנו המבוגרים, לעומת זאת, זקוקים פעמים רבות, ממש כמו הילדים, לציורים בין דפיו של הספר, לצבעים, לא כדי להקל על כוחות הדמיון שלנו, אלא דווקא כדי לקרוא להם דרור. אנו זקוקים לעתים אף יותר מן הילדים לאותו אישור משחרר, לצבוע בצבעים חיים, לדמיין, לצייר לעצמנו את מה שאנו קוראים. חימנס דורש ממני להניח לחלוקה הנוקשה שאליה הורגלתי מגיל צעיר בין ילדות לבגרות, להניח לצורך האינטלקטואלי, הבוגר, למצוא קישורים, לנתח, לייחס משמעויות. לגשת לספר עם חושים חדים ובידיים ריקות.

חימנס מוליך אותי אחריו. תחילה הוא מכיר לי את פלטרו. "פלטרו קטן, שעיר ורך, כה ענוג מבחוץ, שנדמה כי כולו מצמר גפן, בלי עצמות. רק מראות הפחמים של עיניו נוקשות כמו שתי חיפושיות מבדולח שחור" (עמ' 10). חמור. הערת השוליים מסבירה כי אין זה שם ייחודי. פלטרו הוא שם כולל לסוג מסוים של חמורים שצבעם כסוף. חמורו המיוחד, הפרטי, של המשורר, ובה בעת שם כולל. אחד החמורים. פלטרו הוא בן לווייתו של המשורר בשיטוטיו בכפר מוגר באנדלוסיה שבדרום ספרד. המשורר מוליך אותי בעקבותיו ובעקבות החמור אל רחובות הכפר שבו נולד ושבו הוא מתגורר, אל השדות המקיפים אותו, אל הטבע הפראי שמעבר להם, אל עונות השנה המתחלפות ואל האנשים החיים בו. הוא מכניס אותי אל תוך עולמו, עולם שאינו מורכב מסיפורים אלא מתמונות. מעין אלבום תמונות שבו כל תמונה מתארת רגע אחר, מתמקדת בזווית אחרת של המציאות. יש תמונות של אנשים, של חיות, של טבע פראי, של שדות, של עונות, תמונות חדשות ותמונות ישנות. לכל תמונה חיות משלה. כל תמונה מקפלת בתוכה עולם קטן של מראות של רגש ושל מחשבות. כל תמונה מוצגת באותה מידה של בהירות ושל רגישות. העץ, הדרך, המעיין, הכלבה שהמליטה והשור הנמלט מקבלים את מרכזה של התמונה ואת ההקשבה הכרוכה בכך כמו רופא הכפר, ראש העיר, הילדים ואף המשורר עצמו.

אין דבר בכפר שאינו ראוי להתבוננות ולהקשבה. אין ציר אחד שסביבו מתרחשת ההתבוננות ודרכו מסופרים הדברים. העצב, היופי, האושר והכאב בלולים זה בזה, מונחים בסמיכות על הדף באופן הפשוט והטבעי ביותר. בלי לבטל זה את זה, בלי להקהות את עוצמותיהם. עמדת המשורר כמו פעורה כלפי המראות וההתרחשויות, מסרבת לייצר היררכיה ביניהם או לספרם תחת תמונה שלמה אחת או תחת אותו הנרטיב. הכפר, סביבתו, החיים בתוכו הופכים מוחשיים מאוד וחיוניים אולי דווקא בשל הניסיון להראות לי אותו בתמונות ולא לספר אותו. לא לנסות לייצר ללא הרף סדר בתוך הרשמים. לארגנם, לדחוס אותם לתוך מבנים של משמעות. אני תוהה כיצד מתאפשרת התבוננות כזאת? מדוע דווקא הפשטות והישירות שלה מפתיעות אותי כל כך? מה יש למשורר שמאפשר לו לראות את הדברים כך?

"אני מתייחס לפלטרו כאילו הוא ילד. אם הדרך משתבשת ומכבידה עליו, אני יורד מגבו כדי להקל עליו. אני מנשק אותו, מהתל בו, גורם לו לזעום... הוא מבין היטב שאני אוהב אותו ואינו נוטר לי טינה. הוא דומה לי כל כך, שונה כל כך מאחרים, שאני מאמין אפילו שהוא חולם את חלומותיי" (חברות, עמ' 49). המשורר אינו דומה למשוררים או לכותבים רומנטיים אחרים היוצאים אל הטבע, אל הכפרים, מתבוננים בהם וכותבים על ייחודם ועל יופיים. הוא שונה מהם לא משום שתיאוריו אינם רומנטיים מאוד ויפים, הוא שונה בגלל שיש לו חמור. והחמור אינו חמור רגיל המלווה את בעליו ומסייע לו, החמור הוא הדמות שאליה מופנים כל המראות וכל הסיפורים.

נוכחותו המודגשת של פלטרו בתיאורים, התחושה שהסיפורים מסופרים קודם כל לאוזניו ולעיניו, מעלה את המחשבה כי לא יפי הטבע ולא עיניו הרגישות של המשורר הם המקור לתיאורים. מי שמאפשר למשורר לכתוב כך הוא דווקא החמור. יכולת ההתבוננות הדקה והרגישה של המשורר בסביבתו מתאפשרת רבות בשל נוכחותו של החמור לצדו, בשל עיניו המתבוננות יחד איתו בכל המראות, בשל התנהלותו החמורית השונה כל כך לצדו. פלטרו אינו בן לוויה רגיל. הוא מקבל על עצמו הכל. קולט כל מה שמסופר ונאמר לו מפי המשורר. לעולם אינו משתעמם מהמראות סביבו, לעולם אינו מנסה לכפות על המשורר את עמדתו. עיניו החמוריות מביטות באותו האופן ביפה ובמכוער, בעשיר ובעני, נטולות שיפוט כלפי הדברים שהוא רואה.

חימנס מזכיר לנו כי בעולם המבוגרים שלנו אנו זקוקים לפלטרו כדי להצליח להתבונן באופן שונה במציאות שבה אנו חיים. העובדה שנמצא לצדנו מישהו המביט בעולמנו בעיניים פעורות, נרגשות, משנה בהכרח גם את הראייה שלנו וגורמת לנו להתבונן אחרת - גם דרך עינינו וגם דרך עיניו. לכן עיניו המתבוננות של פלטרו הן אלה הפותחות למשורר מרחב התבוננות חדש שלא היה לו בלעדיו.

אני חושבת שההליכה בכפר, בשדות עם פלטרו, דומה במידה רבה להליכה עם ילד שחושיו חדים מאוד עדיין, עיניו פעורות למתרחש ועירנותו גבוהה בהרבה מזו של המבוגר שלצדו. הליכתו של הילד, מבטו, משנים בהכרח גם את הליכתו ומבטו של המבוגר שלצדו. הדברים שאליהם ישים לב המבוגר, האופן שבו יספר לילד על המקום שבו הם הולכים, האופן שבו יביט בו הוא עצמו יהיה בהכרח שונה. אני חושבת כי עבור העיירה מוגר, שבה חי חימנס ועליה הוא מספר, מהווה אף הוא מעין ילד (או חמור). מבט עיניו המשתהה, הנרגש, הפתוח כלפי ההתרחשויות מואצל בהכרח גם על מבטם של תושבי הכפר. הופך אותו לעירני יותר, למוקסם, הופך את האפרוריות היומיומית לאלבום תמונות צבעוני ומרהיב.

חואן רמון חימנס

המשורר והסופר הספרדי חואן רמון חימנס (1881-1958) הוא זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1956. יצירתו הקלאסית "פלטרו ואני" כבר תורגמה לעברית בשנת 1963 (עמנואל אולסבנגר), וכעת היא מתורגמת מחדש בידי רמי סערי ומאוירת בידי זהבית כרמל

שירים ומאמרים מאת נעמה גרשי התפרסמו בכתבי העת "מטעם" ו"מעיין"




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו