בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

וואט דה פאק?

כשגיל וינברג מקיש על חיפושיות הקצב האלקטרוניות שפיתח, המתקשרות זו עם זו ברשת, די ברור שהרובוט היילי, שמאלתר על תוף אינדיאני, נהנה. ולמה לא. וינברג יודע לתת כבוד לתוכנה. אם אנסמבל היצורים החייזריים יעבור את הבידוק הביטחוני בנתב"ג, גם הקהל בארץ יוכל להרים גבה בהופעות ולהלחין עם מקלות אור

תגובות

ניו יורק גיל וינברג לחוץ בזמן. הוא יודע בדיוק איזה חידוש הוא היה רוצה להכניס בחיפושיות הקצב האלקטרוניות שלו לקראת הופעת הבכורה שלהן בישראל, אבל הוא לא בטוח שיספיק. אפשר להבין אותו. אחרי ככלות הכל, אף אחד עדיין לא הצליח להעביר צליל ממקום למקום באמצעות תנועת ידיים שמזכירה תנועה של הטלת חכה. לא ש"חיפושיות הקצב" (Beat Bugs) שווינברג פיתח לפני ארבע שנים במעבדת המדיה של המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) לא יודעות "להתמסר" עם צלילים; אבל היכולות הללו, שסיפקו אותו עד כה, כבר לא עושות לו את זה. הוא ראה מה ילדים עושים אתן וכרגע הוא מרגיש שהוא פשוט חייב שלכל חיפושית יהיו עוד כמה חיישנים. הוא חייב להעביר אותן לדור הבא.

נכון לעכשיו, כל שצריך לעשות אדם שאוחז באחת מחיפושיות הקצב ורוצה להעביר את הצלילים שהוא יצר באמצעותה אל חיפושית אחרת, הוא לכוון את חלקה הקדמי כלפי "חיפושית המטרה" ואז להקיש חזק על גבה. המנגינה שעד לאותו רגע בקעה מחיפושית אחת, עוברת תוך שבריר שנייה להתנגן מחיפושית שמחזיק נגן אחר. אותו נגן יכול להוסיף לאותה מלודיה אלמנטים משלו ואז להקיש חזק ולהעביר אותה הלאה.

הילדים שבחנו את חיפושיות הקצב לא הסתפקו בהקשה בלבד כדי להעביר צלילים זה לזה, מתאר וינברג כשעיני התכלת שלו נוצצות בהתרגשות, אלא הוסיפו להם תנועות ידיים דרמטיות, כאילו המוסיקה היתה כדור בלתי נראה שהם זורקים ולוכדים. "מראיונות שעשינו אתם גילינו שהילדים היו שמחים אם התנועות האלה שהם עשו היו מפיקות מוסיקה. הם פיתחו את זה לתקשורת בין-אישית, והמחשב לא ידע על כל התנועות האלה. זה היה כל כך מחוותי שאמרנו שחבל לא לחוש את זה".

המוסיקה, למד וינברג מהתבוננות משתאה בילדים, יכולה להיות אפילו יותר ממשית מכפי שהוא אי פעם דמיין. מבחינת הזאטוטים שהחזיקו בידיהם את חיפושיות הקצב שלו, המוסיקה היתה רחוקה מלהיות "אוסף של טונים, או שינויים בלחצי אוויר". כשהם כיוונו את החיפושיות ושיגרו מקצבים וקולות זה אל זה בהינף זרועות תיאטרלי, הם כמעט יכלו לראות את הצלילים ולמשש אותם. וזה הרי מה שווינברג תמיד רצה. לגעת במוסיקה.

אחד המוחות המבריקים באמריקה

בשלוש השנים האחרונות, דווקא לאחר שסיים את הפרק הסטודנטיאלי בחייו עם קבלת הדוקטורט ממעבדת המדיה שבמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), נהפך וינברג למעין אמן נודד. הוא אמנם הקים לאחר שעזב את קיימברידג' את המרכז למחקר מוסיקלי-טכנולוגי באוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שבאטלנטה ומאז הוא עומד בראשו, מלמד וחוקר, אולם בניגוד למדענים אחרים, את וינברג אפשר לראות לא רק בכיתה או במעבדה אלא גם על במות ברחבי העולם. במשך שבוע עמוס באירועים שיחל ב-19 במארס, וינברג יופיע ויארח סדנאות אמן במתחם "המעבדה" בירושלים.

למי שיגיע למקום כדי לצפות בדוקטור, בכלים המוסיקליים יוצאי הדופן שהמציא ושהוא מקווה להכניס לארץ מבלי לעורר חשד, ובקבוצת המוסיקאים היהודים והערבים שינגנו עמו בחלק מן הערבים, מובטחת חוויה ייחודית. אחרי הכל, איפה עוד אפשר להקשיב לקונצרט בהשתתפות כלי שנראה כמו גרב מגולגלת, לצפות ליצירה שבה מתקיים דיאלוג מהיר בין חיפושיות אלקטרוניות שמחוברות זו אל זו ברשת, ולהתבונן בעיניים קרועות בסדנת תיפוף שבה רובוט עץ גדול ומתופף אנושי מאלתרים יחד על תוף פאו-וואו אינדיאני ענק, כאילו היה מדובר בחיבור מובן מאליו של שני מוסיקאים ותיקים.

מבחינת וינברג, 39, מדובר בחלום בהתהוות, כזה שאף פעם לא מאפשר לו לשבת בשילוב ידיים, בשקט. שקט זה לא מה שהוא מחפש, בטח לא כשהוא תמיד במרחק של חיישן או לחיצה מהצליל המפתיע הבא שיכול להפציע בכל רגע מהתזמורת ההזויה שהולכת אתו לכל מקום. לא ברור מי מוביל את מי, וככה וינברג רוצה שיהיה. "בכל פעם שאתה עובד עם נגנים או ילדים אתה מבין שאפשר להוסיף עוד משהו כדי שזה יהיה עוד יותר טוב. זה העניין עם טכנולוגיה, אף פעם אתה לא מסיים לפתח, תמיד יש משהו להוסיף", הוא אומר. הבמה עדיין קצת זרה לו, אם כי פחות ופחות, ככל שהוא והאנסמבל שלו ממלאים אולמות ברחבי העולם.

קשה לומר שוינברג והרובוטריקים שלו לא מתקבלים בהרמת גבה. בשדות תעופה הם גורמים לפעמים לזמזומים, עיכובים ותחקורים. "אני אוהב להיות על הציר הזה של 'וואט דה פאק איז הי דואינג", מחייך וינברג. אבל התגובות תמיד אוהדות. ה"וול סטריט ג'ורנל" תיאר את היצירה "Nerve" שבה שישה ילדים מתמסרים על הבמה עם צלילים כ"אינטראקטיווית וסוחפת", ובכתבה בחדשות סי-בי-אס שבה הוצג בפריים-טיים כלי הנגינה הלחיץ של וינברג - ה"שייפר" (Shaper) - הוא תואר כ"אחד המוחות המבריקים באמריקה".

"אני יותר אוהב לפתח. אני אוהב להופיע, אבל אני לחוץ מזה", אומר וינברג ונזכר בכלי הנגינה שלו ששרועים כרגע במעבדה בדרום היבשת עם הקרביים בחוץ. "כשאתה מתעסק בטכנולוגיה חדשה שגמרת לפתח יום לפני הקונצרט והסנסור עוד לא עובד סופית - ואפילו אם כן - כל כך הרבה דברים יכולים להשתבש תוך כדי. אני מפחד שנגיע לשם והמתח לא יעבוד, וישרוף לי את הרובוט ואז הכל הלך", הוא אומר. אבל הוא רחוק מלהביע אי אמון בכלים. "אני סומך עליהם אחרי תקופה של חודש, חודשיים, ארבעה".

כבר בתור מתבגר, וינברג ידע שהוא רוצה ליצור מוסיקה בצורה אחרת, אם כי את היצורים הספציפיים שהוא יצר מאז הוא עדיין לא יכול היה לדמיין. "יש שני דברים שאתה יודע על עצמך: שאתה חי ושאתה מת. באמצע, אתה צריך לעשות משהו עם עצמך. יש אנשים שמתעסקים בלשרוד. יש אנשים שמנסים להשיג יותר כסף וכוח. יש אנשים שמנסים למצוא משמעות בדת. אני החלטתי שאני אמציא משהו משלי, שאני רוצה ליצור משהו, להשאיר משהו מאחורי, ומוסיקה זו האמנות הכי מופשטת שיש".

וינברג רוצה לפשט את תהליך לימוד המוסיקה בגיל צעיר, ולהפוך את הכניסה לעולם הצלילים לנגישה יותר עבור ילדים, לעומת מה שהוא חווה כילד ירושלמי בן שבע שנשלח ללמוד פסנתר אצל מורים נוקשים. "בזכות טכנולוגיה ומחשבים אפשר לעשות את זה. אני יכול להמציא את הכלים האלה, את המחוות החדשות האלה, לתכנת את המחשב לעזור לילדים להתמודד עם דברים כמו טכניקה ותיאוריה", הוא אומר. "כולם חשים מה זה מתח והרפיה במוסיקה - זו חלק מהסיבה שאנחנו אוהבים מוסיקה. אבל בכלים שלי לא צריך לדעת מה ההבדל בין טוניקה לדומיננטה. בכלים שלי ככל שאתה לוחץ יותר אתה גורם להתקדמות ההרמונית להיות יותר מתוחה. הטכנולוגיה מאפשרת לך להתחבר ישר לצד היצירתי של המוסיקה, האקספרסיווי. מאוחר יותר הם ירצו לדעת מה זה טוניקה ודומיננטה, ואז הם יוכלו ללמוד".

קבלו את לול התינוקות החכם

ב-1991 הקים וינברג עם שותפו יגאל ברקת את חברת Sense Multimedia שלקחה על עצמה מגוון אקלקטי למדי של משימות בעולם המולטימדיה הישראלי שהיה באותה תקופה בחיתוליו. אבל המטרה של וינברג לא היתה להמציא תוכנה או רובוט צייתן. מה שהניע אותו אז ומניע אותו היום הוא חיפוש אינסופי אחר חוויה מוסיקלית שונה באמת. "הרבה מאוד מוסיקאים יגידו שמחשבים זה דבר מצוין, כי זה כלי מצוין. כלומר, יש לי רעיון בראש והמחשב יכול לעזור לי לבטא אותו או לערוך אותו", הוא אומר. "אני לא מזלזל בזה, אבל לדעתי, זה פשוט בזבוז להתייחס למחשב בתור כלי. לא יפה ככה להגיד למחשב. למה שיהיה רק כלי או משרת? אם אתה יודע איך לעבוד אתו, הוא יכול להיות מוסיקאי, שותף מלא ואינטגרלי, מעורר השראה, מלא הבעה, יצירתי. הוא יכול לזרוק אותך לכיוונים שלא חשבת שתגיע אליהם אף פעם. אז בטח שהוא לא רק כלי. אני מנסה שהוא ינגן בי כמו שאני מנגן בו, ושמשהו חדש יקרה באינטראקציה בין אדם למחשב. חשוב לי לא להשתמש במחשבים לחקות, אלא כדי ליצור דברים חדשים".

החממה המושלמת להפיכת רעיונות מהזיה למציאות, יודע כל מי שמתהלך באזור הדמדומים היצירתי שבין הטכנולוגיה לאמנות, היא מעבדת המדיה של MIT, שם נחת וינברג בסוף 1997. במהלך שש השנים שהעביר בקיימברידג', החלה התזמורת של צורות וצלילים חייזריים ותקדימיים למראה לקרום חיישנים וחוטים. ואז התבקש וינברג להציג למנחיו את חזונו. מה בעצם הוא רוצה לעשות? "הרגשתי שמה שחסר לי זה משהו לחיץ, כמו ג'לי", הוא מתאר את המחשבות שחלפו בראשו בתקופה שקדמה לתחילת תהליך פיתוח הכלי שבסופו של דבר קיבל את השם Shaper. "רציתי משהו ממש עשיר בצורה שבה אתה יכול לגעת בו, למשוך אותו, לחוש, ללחוץ עמוק, והוא מגיב בחזרה".

בעצם רצית חתול.

"משהו כזה", מגחך וינברג, שלרגע לא נראה כמו מישהו שפוסל את הרעיון על הסף. "בכל מקרה, ניסינו כל מיני חומרים - מכדורים לשחרור עצבים, ועד ג'ל וספוגים. עברנו בין כל מיני חנויות ובתי מרקחת וקנינו חומרים קיימים שאותם ניסינו, אבל בסופו של דבר אנשים מהקבוצה שלי העלו את הרעיון של שימוש בבד מוליך".

המעבר לחומר הייחודי פרץ את הדרך להגשת החלום של וינברג. כלי הנגינה המהפכני נראה כמו כדור בד בגודל כף יד שמכוסה רקמה צבעונית יפה, ומזכיר מאוד את הכדורים שנערי תיכון אמריקאים נוהגים להקפיץ על הרגל בהפסקות. יש לו מרקם דחוס, אבל לא דחוס מדי, ומתחת לשכבת הבד ההיי-טקית שלו מסתתרים חיישנים מתוחכמים. מתוך כדור הבד משתרך כבל נתונים ארוך שמתחבר למחשב ומוליך אליו את המידע, שלאחר עיבודו הופך לצלילים. "אחרי שהחלטנו שנשתמש בבד המוליך ניסינו כל מיני חומרים וכל מיני חיישנים שהכנסנו לתוכו", מתאר וינברג. "שמתי סנסורים, ניסיתי לראות כמה ה-Shaper רגיש למה שאתה עושה לו ותוך כדי כתבתי תוכנה. אם הכלי הזה עושה 'דו-רה-מי' אז לא עשית הרבה. אז ניסינו לפתח אלגוריתמים שגם דוחפים את התוכנה ומאפשרים לשלוט במתח ובהרפיה ולגרום גם למישהו שאין לו הרבה תיאוריה וטכניקה להיות אקספרסיווי ויצירתי".

לאחר שהרגיש שמיצה את העבודה עם ה-Shapers התנסה וינברג עם כלי נגינה לא אורתודוקסיים אחרים. הוא יצר למשל כלי נגינה שמבוסס על לול תינוקות חכם. בכל אחת מארבע פינות הלול שמולא בצפיפות בכדורי פלסטיק צבעוניים מיקם וינברג חיישנים רגישים לתנועה שחוברו למחשב. כשווינברג הכניס ללול ילדים קטנים (לעתים את בנו הבכור, יונתן) הם נעו מצד לצד וניסו להבין מה גורם למוסיקה לבקוע מכל אחת מפינות הלול. אחרי זמן קצר מאוד הבינו הזאטוטים באופן אינטואיטיווי שהם שולטים במוסיקה, ולא להיפך, ושקיימת סיבתיות בין רמת האנרגיה שהם מפעילים לבין עוצמת הצליל שבוקע מהרמקולים. ב-1999, בתום תהליך פיתוח הלול המוסיקלי, הוא הוצב כמוצג במוזיאון הילדים בבוסטון.

וינברג המשיך הלאה במסע הקסם המוסיקלי שלו והחל בפיתוח חיפושיות הקצב האינטראקטיוויות שלו, שהפכו למיזם התקשורתי ביותר שלו עד כה. לדבריו, הוא היה מעוניין ליצור תזמורת שבה יש תלות הדדית בין הכלים, שנגן אחד יכול להשפיע על "צבע" הצלילים שיוצרים הנגנים האחרים, באופן שלא ניתן לעשות בכלים רגילים. וינברג הופיע אתן בבתי ספר, במעבדות ובאולמות קונצרטים ביפאן, באמריקה, באירופה ובאוסטרליה - לעתים עם תזמורות נחשבות כמו הסינפונית של ברלין והתזמורת הלאומית האירית - והיה קרוב למכירת הזכויות על ה-Beatbugs לענקית הצעצועים "מטאל", אך העסקה בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל.

ספק אדם ספק חייזר

לפני שלוש שנים, לאחר השלמת הדוקטורט ב-MIT, עזב וינברג עם אשתו ושני ילדיו את ניו אינגלנד ועבר לבירת הדרום המודרני של אמריקה. הפרויקטים המרכזיים שהוא עבד עליהם מאז הקים את המרכז למחקר טכנולוגי-מוסיקלי באוניברסיטת ג'ורג'יה-טק שבאטלנטה היו BrainWaves, שבו הצטרף לאמן הביולוגי אורון כץ ובת זוגו יונת צור כדי לתרגם לגלי קול את תנועת הנוירונים בתאי מוח של דגים, מתוך ניסיון ליצור חלופה לחיווי החזותי המקובל בתחום; ו"אילתור" - מערכת להלחנה שיתופית באמצעות אלגוריתמים.

אבל וינברג עדיין לא היה מרוצה. "מה שביאס אותי לאללה בשנתיים האחרונות אחרי שמאוד התלהבתי, זה שהסאונד שיוצא מהפיתוחים שלי על ידי רמקולים, עדיין מוגבל אלקטרונית. הוא עדיין לא עשיר כמו..." - ובנקודה זו מתחיל וינברג להקיש במהירות על שולחן הקפה שמולו, על הספה שהוא יושב עליה ועל מסעד העץ שלה - "כמו משהו אקוסטי שאתה שומע. יותר מזה, כשאתה מנגן עם מחשב אתה לא רואה אותו עונה לך. אתה לא יכול לקפוץ אתו בסוף השיר כמו גיטריסט ומתופף ולגמור אותו".

כל החסכים הללו ניווטו את וינברג במהלך 2004 ליצירת "היילי": רובוט תיפוף שמגיב להקשות תוף של נגן אנושי שיושב מולו ושמסוגל לאלתר אתו. "הייתי צריך משהו שהוא אמיתי, משהו שמביא את היתרונות של הסאונד העשיר של כלים אמיתיים", מסביר וינברג. "שאלתי את עצמי מה יהיה הדבר שיגרום לי ליהנות משני העולמות - ליהנות מהסאונד העשיר ומהאינטראקציה החזותית ומהחוכמה ומהכוח החישובי. והתשובה היתה, מה לעשות, רובוטים".

רובוט התיפוף "היילי" החל את דרכו כזרוע מכנית שמחוברת למנוע, למחשב ולמיקרופון, אולם לאחר שלב מסוים בתהליך הפיתוח החליט וינברג ש"היילי" זקוק לאישיות שאותה יוכל לקבל רק אם יקבל גוף שיסתיר את קרביו החשופים. בשיתוף פעולה עם בית הספר לארכיטקטורה בג'ורג'יה-טק נברא "היילי" מחדש כדמות עץ - ספק אדם, ספק חייזר - שגוחנת מעל תוף אינדיאני מסורתי.

וינברג יגיע לארץ עם שני סטודנטים - סקוט דריסקול שבנה את "היילי" וטראוויס תאצ'ר - ועם המרצה ג'ייסון פרימן שיפעיל את הקהל ב"מעבדה" כך שזה יהיה שותף ליצירה שתנוגן באמצעות שליטה במוסיקה על ידי נפנוף במקלות אור.

הקהל גם בוודאי ישים לב שכשווינברג ו"היילי" מתופפים בסשן עצבני שהולך וצובר קצב ועוצמה, באמת קשה לדעת מי שולט במי. מה שברור הוא שווינברג נהנה. ולרגעים נדמה שגם "היילי".*



וינברג וחיפושית. אני החלטתי שאני רוצה ליצור משהו, להשאיר משהו מאחורי


וינברג והיילי. הרובוט החל את דרכו כזרוע מכנית אבל בסוף קיבל אישיות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו