לכתוב על אף החשד כלפי הכתיבה - ספרים - הארץ

לכתוב על אף החשד כלפי הכתיבה

"תיירות פנים", ספרה החדש של עדי שורק, איננו רומן; הוא כתוב כמילון שבו כל ערך הוא סיפור קצרצר. עמליה רוזנבלום על ספר שקריאתו אינה פשוטה, אבל מצליח להחזיר לקוראיו את עצמם ואת זיכרונותיהם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תיירות פנים

עדי שורק. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 110 עמ', 78 שקלים

שם ספרה החדש של עדי שורק, "תיירות פנים", יעורר ודאי קנאה בכל סופר. נחמה מסוימת ניתן אולי למצוא בכך שהשם אינו מבוזבז - הוא מתאים באופן מושלם לספר, הלוקח את קוראיו למסע בעולמה הפנימי של הכותבת. "תיירות פנים" איננו רומן, אין בו עלילה אחת או גיבורים מובחנים, מלבד המספרת וזיכרונותיה. הספר כתוב כמילון המחולק לערכים, המובאים בסדר אלפביתי, ואורכו של כל קטע נע בין אורך שיר לסיפור קצרצר. עולמה הרגשי של שורק ממופה על פני רחובות תל אביב וחיפה ועל פני עשורים שונים. פסלי החוצות והאנדרטאות שלו הן תרבותיות ונפשיות, ציבוריות ופרטיות, והוא נע בחופשיות בין ערכים כמו "אלנבי" ו"בלפור"; "אומגה" ו"זכרון מרצפת ליד גן מניה שוחט-וילבושביץ"; "שדיים" ו"תחתונים".

סגנון הכתיבה הפרגמנטרי, ששורק בחרה בו, נראה בלתי-נמנע נוכח השימוש הזהיר שלה במלים. כאילו היתה כל מלה בפרוזה הסמי-ביוגרפית שלה שברירית, שורק בונה מהמלים מגדלים בזהירות מרבית, ומפסיקה להערים אותן רגע לפני שהיא צופה התמוטטות. כך, למשל, בערך האופייני "לואי מרשל": "דירתה של דודתי ברחוב לואי מרשל היתה מבחינות רבות תל אביב של ילדותי. היה זה מחוז שקט ומארח שאליו כינסתי את פליאותי מן העיר הגדולה כאשר הגעתי לביקור, החל ברעש המאיים של צופרי האמבולנסים וכלה בצורה שבה מגננים את עצי הכניסה לבניינים. זו לא פסקה מלהפתיע את חושי הילדותיים - כיצד עץ-שיחי ועוד עץ-שיחי נפגשים בראשם למעין שער של ממש, מעוצב בידי אדם. נהגתי להשקיף מן המרפסת על שיח השער בעודי משחקת בבובת קוף עשוית עץ, שהיתה מונחת בדרך כלל על המדף. פרקי ידיה ורגליה היו משוחררים, כך שניתן היה להזיזם מתוך עונג המשחק בחפץ שחציו צעצוע וחציו קישוט של מבוגרים. אינני זוכרת אם אותה בובה נפלה אי-פעם מידי אל הגג השטוח העשוי עלים, או שמא רק החשש מכך חרת את התחושה בזיכרוני" (עמ' 20-21).

סגנון הכתיבה הפרגמנטרי עצמו, כמעט בהכרח, מטיל ספק ביכולתן של מלים לייצג את המציאות, ואכן נדמה שהזהירות של שורק נובעת מחשד עמוק כלפי השפה. יחד עם זאת הכתיבה הפרגמנטרית היא בכל זאת בחירה בדיבור-בין-שתיקות ולא בשתיקה מוחלטת. ובחירה זו: לכתוב על אף החשד - דורשת מהכותבת לתת לפחות מעט אמון בשפה.

המתח הזה, שבין חשד לאמון, מסביר אולי מדוע נדמה שתחילתו של כל ערך נכתבת מתוך דחף גדול לומר משהו, ומסתיימת פעמים רבות בשקט, ולעתים אפילו בלי נקודה (בשני מובני המלה). כך למשל בערך "דובנוב": "בין שדרות שאול לדוד המלך מוריק רחוב דובנוב. הצמחייה תחת בנייניו הותיקים, המוגבהים על עמודים, קורצת, ישנונית, ל'עיר גנים'. ובמרכז הרחוב משתרע פארק שלו שידוע לתושבי האזור בלבד, כגן נעלם במכוון, שכבה דקיקה של קרח על אגם".

השתתקותו הרועמת של כל קטע, המקום שבו נגדע הכתוב ושבו שורק מוותרת שוב על שימוש בתנופת הפתיחה שלה, משרטטים את קו הגבול, את המקום שבו הופך חשדה לייאוש - כאילו ניסתה הכותבת לדבר אבל שוב מצאה את עצמה מאוכזבת מן המלים, ומהבטחתן השקרית להראות את נופה הפנימי לזולת כמות שהוא, לאפשר מגע אמיתי, זיהוי והכרה.

אך גם בלי רצף עלילתי אחד ובלי גיבורים דרמטיים מובחנים, החיים חוזרים ומבעבעים בפרוזה של שורק, כשבין הקטעים נקשרים קשרים העשויים חוטי זמן ורגש. כך תחת הערך "חיסין" אנחנו לומדים על "זמן שבו כלבתי המליטה עשרה גורים ועובר שהיה בבטני נפל", ושתי אותיות אחר כך, ב"יהודה הלוי" אנחנו נפגשים עם דירת הגירושין של הכותבת. את כל הקווים האפשריים המחברים ביו שני הרחובות/מאורעות הללו, עלינו לשרטט בדמיוננו, לצייר לפי מספרים שאינם עוקבים. כמו התבוננות בעבודת אמנות (טובה) מופשטת, שזרועים בה אלמנטים פיגורטיביים, מאמץ הקריאה אינו מבוטל אך בתמורה הוא מחזיר אותנו אל עצמנו. זאת, משום שהדרך היחידה להטעין את הבהוב החומרים האישיים של הכותבת ברגש מתגבר היא להשתמש בסיבתיות וברצף הרגשי הידועים לנו מחיינו-אנו.

שורק מצליחה להביע אמון במלים גם בדרך נוספת, ישירה יותר. מספר פעמים בספר היא מציבה פרגמנטים "שלמים", פסלים לא-שבורים עשויי מלים. כך למשל בקטע המדהים המופיע גם על גב הספר: "בבקרים דנה קמה ומתכוננת לבית הספר (...) חוטפת במהירות רגילה בתכלית את הילקוט וגם סנדביץ' שהוכן מבעוד מועד (...) מגיעה אל הכיתה הרגילה בתכלית, מתיישבת ליד השולחן שמעליו תלוי שלט רגיל בתכלית ועליו כתוב טוב למות בעד ארצנו רגיל בתכלית. לבקשת המורה, דנה קמה ומוציאה ספר רגיל בתכלית שמתוכו היא קוראת את המלים שמילאה בעצמה בשורות הריקות. שמי דנה ואני גרה ברחוב עולי הגרדום שליד רחוב הרוגי המלכות בשכונת רמת החייל" (עמ' 25). כוחו של הקטע הזה, המופיע תחת הערך "עולי הגרדום" מאפיין את שורק בפעמים שבהן היא אינה מטילה את כל חובת ההפשטה והקישור על הקוראים, אלא מעזה להתחייב למלים ולרעיון. בתמורה, המלים לא מתכחשות לה. היא מצליחה לגלף בכישרון רב את האוניברסלי והפוליטי מתוך האישי, ולהעניק לשרירותיות של החיים את ההיגיון הפנימי של האמנות.

ספרה של עמליה רוזנבלום, "ונדמה שהכל אפשרי", ראה אור בהוצאת כתר

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ