בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואותו (את חזקיהו) כלאתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר מלכותו

על כמה כתובות עבריות קדומות וחשיבותן

תגובות

הכתב והמכתב, אסופת כתובות מארץ-ישראל ומממלכות עבר הירדן מימי בית-ראשון", מאת שמואל אחיטוב, ספריית האנציקלופדיה המקראית, כרך כא, מוסד ביאליק, 2005

המחבר, שמואל אחיטוב, פרופסור אמריטוס למקרא באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, הוא עורך סדרת המחקרים "ספריית האנציקלופדיה המקראית". הספר שלפנינו, שנתפרסם בסדרה שבעריכתו, הוא מהדורה מעודכנת ומורחבת של הספר "אסופת כתובות עבריות מימי בית ראשון וראשית ימי בית שני", שנדפס בשנת 1992.

הספר החדש נפתח בהקדמה קצרה, שבה מסביר המחבר, בין השאר, מדוע לא הובאו במהדורה זו חותמות וטביעות חותם. לאחר ההקדמה בא מבוא, שבו המחבר דן בתולדות האלפבית, הכתב והכתיב, בשאלת זיופי תעודות, שעלתה לסדר היום באחרונה, ולבסוף ניתנת ביבליוגרפיה נבחרת. מכאן ואילך באים שבעת פרקי הספר בהתאם לארצות שבהן נמצאו הכתובות: יהודה, ישראל, פלשת, אדום, עמון, מואב, וספר בלעם בר בעור.

רובן המכריע של הכתובות כתובות עברית, אך נדונות בספר גם כתובות הכתובות בשפות אחיות: מואבית, עמונית, אדומית, ארמית (או ניב מקומי לאזור סוכות) ופיניקית. כל כתובת מתפרסמת בארבע צורות: תצלום של המקור, ציורי העתקה בכתב העתיק ("כתב דעץ" או "רעץ"), תעתיק באלף בית העברי הנוכחי, ולבסוף תעתיק מנוקד, בניקוד "מקראי", המקל על הבנת הכתובת (אף כי המחבר מודע לעובדה שהניקוד המקראי אינו משקף בהכרח את ההגייה המקורית). לכל תעודה מצורף פירוש קצר ומאיר עיניים וביבליוגרפיה נבחרת.

לדעתי כדאי, שבמהדורות הבאות תצוין, במקרים שהדבר אפשרי, בכל התעודות, ולא רק בחלק מהן, השנה שבה נתגלה הממצא, וכן יצוינו שם הארכיאולוג שגילהו, ושם המפענח הראשון של הכתובת. כן רצוי לצרף לספר מפה המראה את המקומות שבהן נתגלו הכתובות, וכן את המקומות הנזכרים בכתובות שזיהויים בטוח.

הכתובות מתייחסות לתחומים רבים של החיים בתקופת המקרא, והן תורמות תרומות חשובות ביותר לחקר המקרא על כל היבטיו, החל בנוסח המקרא וכלה בדת המקרא. בסקירה זו בחרתי להתרכז בדוגמאות אחדות מתוך האוצר הבלום המצוי בספר, שיש בהן כדי ללמד על תרומתן של הכתובות לחקר המקרא הביקורתי.

א. ברכת כוהנים

המחקר הפילולוגי-היסטורי של המקרא, ביקורת המקרא הקלאסית, הוא בן מאתיים וחמישים שנה, שתחילתן בהופעת חיבורו של "אבי תורת התעודות", הצרפתי ז'אן אסטרוק בשנת 1753, הנושא את השם "השערות על הרשימות (או: הזיכרונות) המקוריים, שכפי הנראה השתמש בהן משה בכדי לחבר את ספר בראשית". גיבושה הבהיר והמשכנע של השיטה הביקורתית בחקר המקרא נעשה על-ידי החוקר הגרמני יוליוס ולהאוזן. במחקר שנתפרסם תחילה, בשנת 1878, בשם "ההיסטוריה של ישראל" ואחר-כך, בשנת 1883, בשם "אקדמות (Prolegomena) להיסטוריה של ישראל", הוא דן בריבוד התורה לארבעת מקורותיה המשוערים: המקורות העממיים (J, E) בני המאות התשיעית והשמינית לפסה"נ לערך, המקור המשנה-תורתי (D) מן המחצית השנייה של המאה השביעית לפסה"נ לערך והמקור הכוהני (P) המאוחר לחורבן בית ראשון.

יש להדגיש בכל לשון של הדגשה, שהמחקר הזה מבוסס כל כולו על בחינה פנימית מדוקדקת של הטקסט המקראי כפי שהוא מצוי בידינו ובתרגומים העתיקים, בלי שהיתה לחוקרים האפשרות להיעזר בתעודות מתקופת המקרא המשקפות שלבים הקודמים לנוסח הטקסט שבידינו (בניגוד, למשל, למצב בספרות הבבלית-אשורית). המקורות הקדומים האלה לא נשתמרו, מפני שהם נכתבו על מגילות עור ופפירוס, שהם חומרים מתבלים. משום כך כל המבנה המפואר הזה שהקים המחקר הפילולוגי-היסטורי אינו יוצא מגדר "השערות" - בלשונו של אסטרוק - שאי-אפשר כמעט להוכיח אותן בהוכחות חותכות לחלוטין.

אולם עתה, יש בידינו לראשונה טקסט, אמנם קצרצר, של שתי פיסקאות מן המקרא מתקופת המקרא. המדובר בשני קמיעות כסף שנתגלו בירושלים בשנת 1979 על-ידי הארכיאולוג ג' ברקאי, ושיש לתארכן או למחצית השנייה של המאה השביעית לפסה"נ (כדעת ברקאי) או לסוף המאה השביעית - תחילת המאה השישית לפסה"נ (כדעת אחיטוב). פיסקה אחת הנמצאת על שני הקמיעות היא נוסח מקוצר במשהו של "ברכת כוהנים" (ההבדלים בסוגריים מרובעים): "יבר(כ)ך ה', (ו)ישמרך. יאר ה' פניו אליך, (ויחנך. ישא ה' פניו אליך,) וישם לך שלום" (במדבר ו, כד-כו). והנה מסתבר, ששני קמיעות הכסף האלה, מאשרים את דעת החוקרים הביקורתיים, ש"ברכת כוהנים" חוברה לא יאוחר מתחילת המאה השישית לפסה"נ, ולפיכך היא קודמת למקור הכוהני, שבו שיבצו אותה סופרי המקור הכוהני.

אכן אין זו אלא דוגמה זעירה, אך אפשר לראות בה בכל זאת מעין "בדיקה מדגמית" לנכונותה של השיטה הפילולוגית-היסטורית בחקר המקרא הביקורתי, שהצליחה לבודד את הטקסט מסביבתו שבה הוא מצוי עתה, ולתארכו תיארוך יחסי לסביבתו הטקסטואלית. זאת ועוד. הפיסקה השנייה הנמצאת רק על אחד משני הקמיעות זהה כמעט לחלוטין לפסוקית מספר דברים: "[האל ה(גד)ל שמר (הברית ו)ה(חסד לאהב)... (ושמרי) מצותו מהעלם ועד העלם", ובמקרא "האל הנאמן שמר הברית והחסד לאהביו ולשמרי מצותו לאלף דור" (דב' ז, ט). לדעתי, דוגמה זו, כמו הדוגמה שבכתובת השילוח שתובא להלן, מהוות ראיות חוץ מקראיות, אמנם זעירות, לתיארוך התהוותו של המקור המשנה-תורתי במאה השביעית לפנה"ס.

ב. כתובת השילוח

כתובת השילוח נתגלתה ופוענחה בשנת 1880. הכתובת היתה חקוקה בסלע בקצה המערבי של הניקבה, שמחברת את מי הגיחון עם בריכת השילוח מתחת לרכס הדרומי-מערבי של עיר דוד. אמנם לא נאמר בכתובת מי המלך שיזם את כריית המנהרה, אך קרוב לוודאי שמדובר בחזקיהו, מלך יהודה (687-716 לפסה"נ). על חזקיהו אומר הכתוב, בין השאר, את הדברים הבאים: " בה' אלהי-ישראל בטח ואחריו לא-היה כמהו בכל מלכי יהודה ואשר היו לפניו והיה ה' עמו בכל אשר-יצא ישכיל; וימרד במלך-אשור ולא עבדו" (מל"ב יח, ה, ז). במקרא אין עוד דוגמה כה בולטת לפער שקיים בין דברי השבח שהכתוב מרעיף על המלך על שום דבקותו בה', לבין התנהלותו המדינית הכושלת וקצרת הראות, שהביאה כמעט לחורבנה הגמור של ממלכת יהודה.

התגובה האשורית להתמרדותו של הוואסאל חזקיהו לא איחרה לבוא: "ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה (היא שנת 701 לפסה"נ) עלה סנחריב מלך-אשור על כל-ערי יהודה הבצרות ויתפשם" (מל"ב יח, יג). התיאור המקראי עולה בקנה אחד עם תיאור הדברים בכתובת המנסרה של סנחריב: "וחזקיהו היהודי (=מיהודה), אשר לא נכנע לעולי, צרתי וכבשתי את ארבעים ושש עריו החזקות, ערים בצורות, וערים קטנות ללא מספר, אשר סביבותיהן,... ואותו (את חזקיהו) כלאתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר מלכותו".

ואכן בתלים רבים ברחבי יהודה יש עדויות לחורבן שהסב הצבא האשורי לערי יהודה, ויש אף תבליט אשורי המתאר את המצור האשורי על אחת הערים, לכיש.

לעדויות האלה נוספת גם עדות ארכיאולוגית ואפיגראפית על ההכנות בירושלים שקדמו להתקפה האשורית, התומכות במה שמספר המקרא: "והוא יחזקיהו סתם את-מוצא מימי גיחון העליון, ויישרם למטה מערבה לעיר דויד" (דה"ב לב, ל וכן מל"ב כ, כ). כתובת השילוח מתארת בצורה מרגשת את הרגע שבו שתי קבוצות החוצבים, המזרחית והמערבית, נפגשות במעמקי האדמה עם השלמת מלאכת הכרייה. זהו רגע הפגישה כפי שתיעתקתי בכתיב מלא:

"וביום הנקיבה הכו החוצבים איש לקראת רעהו גרזן על גרזן וילכו המים...".

ראוי גם להעיר, שלכתובת השילוח יש חשיבות גם מצד תרומתה לתיארוך המקור המשנה-תורתי (המצטרפת לתרומת הקמיע שלעיל). כוונתי לנוסחה, שמופיעה מיד בראשית הכתובת, אחרי המלה "נקבה", שלפניה באה מלה שלא נשתמרה, אולי "דבר". כך נאמר שם: "וזה היה דבר הנקבה", והנה מסתבר שנוסחה כמעט זהה (בלי "היה") מצויה רק בספרות המשנה-תורתית: "וזה דבר השמטה", דב' טו, ב; וכן דב' יט, ד; מל"א ט, טו. שוב, זו רק דוגמה אחת, קטנה, אך גם היא מלמדת לדעתנו על נוסחה לשונית, שבה עשו שימוש הסופרים בתקופה שבה התחילה לפעול האסכולה המשנה-תורתית.

ג. כתובת מישע

יש בידינו עדות היסטורית למנהג החרם, ההשמדה הטוטלית, אך לא בקרב בני-ישראל, כי אם בקרב המואבים שהוציאו אותו לפועל דווקא בבני ישראל, יושבי עבר הירדן. המדובר בכתובת מישע בן כמושית מלך מואב, שנתגלתה בדיבון שבעבר הירדן המזרחי בשנת 1868, ושיש לתארכה לאמצע המאה התשיעית לפנה"ס. הכתובת מלמדת שמנהג החרם התקיים בזמנו של מישע, לפחות במואב. וכך הוא מספר (בתרגום לעברית) בכתובת שהציב והמתארת את הכיבוש האכזרי של העיר הישראלית נבו שבעבר הירדן: "ויאמר לי כמוש, לך כבוש את נבו מידי ישראל. ואלך בלילה ואלחם בה מעלות השחר עד הצהריים, ואכבשה ואהרוג את כולם, שבעת אלפים גברים וילדים וגברות וילדות ובתולות, כי לעשתר כמוש החרמתיה (את נבו). ואקח משם (ממקדש ה') את כלי יהוה ואביאם לפני כמוש".

כתובת מישע מכילה גם מידע רב חשיבות על קורות עבר הירדן המזרחי באותה תקופה ועל יחסי מואב, ישראל ויהודה ("בית דוד"). אזכיר כאן שני עניינים בלבד: 1. בכתובת מישע נאמר (בתרגום לעברית): "וירש עמרי את כ(ל אר)ץ מהדבא וישב בה ימיו וחצי ימי בנו ארבעים שנה". לפי נתוני הכתובת, תקופת עמרי ומחצית תקופת בנו אחאב נמשכו אפוא ארבעים שנה, בעוד שלפי עדות המקרא הם נמשכו עשרים ושלוש שנים בלבד. לדעת אחיטוב יש ליישב את הסתירה בהנחה שהמספר ארבעים הוא מספר סכימטי, או בהנחה שהמספר ארבעים מתייחס גם לימי צאצאיו של אחאב.

2. לפי המקרא (מל"ב א, א), בימי אחאב היתה מואב משועבדת לישראל בעוד שלפי הכתובת שלו (בתרגום לעברית) מישע ניצח את אחאב: "ואראה במפלתו ובמפלת ביתו וישראל אבוד אבד לעולם". נשאלת השאלה איזו גירסה יש להעדיף, האם את זו של המקרא או את זו של הכתובת? אני נוטה להעדיף את גירסת כתובת מישע, מפני שזו עדות בת הזמן. אני מניח שאין מדובר בתעמולה שבאה לפאר את מעשי המלך, וזאת מן הטעם הפשוט שיודעי קרוא וכתוב שהיו עדים לאירועים ההיסטוריים היו יכולים לקרוא את הכתובת שהוצבה בבמה בדיבון (כדוגמת מה שאנחנו מוצאים באפילוג לחוקי חמורבי, שבו מי שנעשק מוזמן לקרוא בעצמו את החוק הנוגע לעניינו הרשום באסטלה שהמלך הציב ברשות הרבים). אילו לא היו הדברים שנאמרו בכתובת נכונים, היה הדבר מתגלה מיד.

ד. הכתובת מעקרון

במקרא נזכר אכיש בן מעוך (או: מעכה) מלך גת, אשר אצלו מצאו מקלט הן דוד והן שני עבדים של שמעי בן גרא (שמ"א כא, יא-טז; כז-כט; מל"א ב, לט-מ). והנה בשנת 1996 נמצאה בשרידי מקדש בתל מקנה, היא עקרון העתיקה, כתובת הקדשה הכתובה פיניקית של "אכיש בן פדי... שר עקרן (=מלך עקרון)". את הכתובת אפשר לתארך בוודאות לשליש הראשון של המאה השביעית לפסה"נ, כלומר כשלוש מאות שנה לאחר תקופת הממלכה המאוחדת. אפשר להניח שהסופר המקראי השתמש בשם מלך פלשתי בן תקופתו בשעה שבא לתאר מאורעות מהעבר הרחוק. אך הנחה זו מעוררת שני קשיים: האחד - שאביו של אכיש נקרא במקרא מעוך (או: מעכה) ולא פדי, והשני, שבסיפור המקראי אכיש היה מלך גת ולא מלך עקרון. אפשר גם לנסות להסביר את התופעה של הזהות בשם המלך בהנחה שהיו שני מלכים פלשתים, בני תקופות, שונות ששמם היה "אכיש", שם שפירושו "האכאי".

ה. כתובת בלעם

התורה (במדבר כב-כד) מספרת, שכאשר הגיעו בני ישראל במסעותיהם לערבות מואב, התיירא בלק בן צפור מלך מואב מפני בני ישראל, ולכן שלח להביא את בלעם בן בעור, שישב בפתור אשר על נהר פרת, שיבוא לקלל את בני ישראל. בלעם לא נענה מיד לשליחי בלק, אלא המתין להתגלות לילית, שבמהלכה הורה לו אלהים את אשר עליו לעשות. והנה בשנת 1976 נמצאו בחפירות תל דיר-עלא שבעמק סוכות, בעברה המזרחי של בקעת הירדן, שברי טיח קיר ועליהן רשומים קטעים של כתובת בארמית (או בניב מקומי) שיש לתארכה לרבע השני של המאה השמינית לפסה"נ. הכתובת מספרת על "בלעם ברבער (=בן בעור)" שהיה "אש חזה אלהן (=איש חוזה אלהים)". לילה אחד התגלו אליו אלהים (=אלים) ובישרו לו על אסון הממשמש ובא. אין כל ספק, שבלעם בן בעור שבמקרא הוא הוא "בלעם ברבער" שבכתובת מעבר הירדן.

כיצד הגיע אותו חוזה אל הסיפור המקראי, שאין לו, אגב, כל בסיס היסטורי? לדעתי, ההסבר הפשוט ביותר הוא שהסופר המקראי הכיר את המסורת על בלעם בן בעור, שפעל בעבר הירדן המזרחי, והוא שילבו בסיפור שלו על כיבוש עבר הירדן המזרחי על-ידי בני ישראל.

ו. המכתב מיבנה-ים

בחוק המקראי מתועד הנוהג של לקיחת בגד לווה כעירבון להלוואה: "אם-כסף תלוה את-עמי, את-העני עמך, לא-תהיה לו כנשה; לא-תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לערו; במה ישכב והיה כי-יצעק אלי, ושמעתי כי-חנון אני" (שמות כב, כד-כו וכן דברים כד, י-יג).

לקיחת בגד כעירבון מתועדת גם במכתב מיבנה-ים שנתגלה בשנת 1960, ושיש לתארכו לרבע האחרון של המאה השביעית לפסה"נ. במכתב תלונה כותב קוצר אחד לשר, שהוא מילא את מכסת הקציר שלו, ואף-על-פי-כן לקח ממנו מנהל העבודה הושעיהו את בגדו כעירבון. את הרקע למכתב אפשר להבין מהשוואה לתעודות מארי, ששכנה על הפרת התיכון במאה השמונה עשרה לפנה"ס. המדובר באדמות המלך שהיו מעובדות על-ידי קבוצות עובדים חקלאיים המכונים "אחים", שבראש כל אחת מהן עמד מנהל עבודה (השווה רות ב, ו: "הנער הנצב על-הקוצרים"). שמו של מנהל העבודה היה הושעיהו, שהיה כפוף למושל ("השר") מטעם המלכות. לכל קבוצת קוצרים היתה מכסה (השווה: "מתכנת הלבנים", שמות ה, ח) שנקבעה מראש על-ידי פקידי הארמון, ושאותה היה עליה למלא. אם אחד מהקוצרים לא היה ממלא את מכסתו האישית, היה מנהל העבודה רשאי לקחת את בגדו כעירבון עד שימלא את המכסה המוטלת עליו. הקוצר מתלונן לפני המושל שהוא מילא את המכסה שהיתה מוטלת עליו ולמרות זאת לקח מנהל העבודה את בגדו.

לסיכום: הספר "הכתב והמכתב" הוא בבחינת ספר לימוד המיועד לחוקרים, לסטודנטים, לתלמידים ולקהל הרחב המתעניין במקרא ובתולדות עם ישראל וארץ ישראל בתקופת המקרא. לא למותר לציין שלימודי המקרא מצויים היום במשבר עמוק. נראה לי, שהדרך לעורר את התעניינותם של התלמידים בלימוד המקרא היא על-ידי אימוץ ביקורת המקרא הקלאסית כדרך המלך בהוראת המקרא, וזאת בזיקה להיסטוריה ולארכיאולוגיה של תקופת המקרא ובשילוב נכון של תעודות מהמזרח הקדמון, כדוגמת הספר שלפנינו.



כתובת השילוח, הכתובת מעקרון. ראיות חוץ מקראיות זעירות לתיארוך התהוותו של המקור המשנה-תורתי במאה השביעית לפנה"ס


מצבת מישע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו