בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאשר הפרא האציל פולש לתוך הבית

"עבודות וחיים", ספרו של האנתרופולוג האמריקאי החשוב קליפורד גירץ ראה אור ב-1988 ומתורגם עכשיו לראשונה לעברית. הוא מספר את סיפורו של המשבר שעבר על המחלקות לאנתרופולוגיה כאשר הגבולות בין ה"כאן" ל"שם" התערערו

תגובות

עבודות וחיים: האנתרופולוג כמחבר קליפורד גירץ. תירגם מאנגלית: אהד זהבי. עריכה מדעית: אנדרה לוי. הוצאת רסלינג, 189 עמ', 79 שקלים

שתי דיסציפלינות התקוטטו על הבכורה בממלכת מדעי-הרוח של ארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. האחת, המחלקה לספרות (אנגלית ואמריקאית), עסקה ב"כאן", בתרבות הגבוהה, במימטיקה ובאסתטיקה של עולם הקרוא-וכתוב שצעד בבטחה לינארית לעבר הקדמה, שכללה בין השאר אפשרות של שואה אטומית. השנייה, המחלקה לאנתרופולוגיה, עסקה בקופים, בסוציוביולוגיה, בשלדים, בארכיאולוגיה, בבלשנות ובתרבויות שהתרחשו "שם". עולם ה"שם" היה בליל תרבויות שחיו תחת ניצול קולוניאלי ושיוועו להתפענח בצורה מדעית בידי האתרופולוג טוב הלב שבא מה"כאן".

עד שלהי מלחמת העולם השנייה הסתמכו האנתרופולוגים הבריטים והקונטיננטלים על צפייה ותיעוד של אובייקטים אנושיים כהים באסיה-אפריקה - כה רחוק מלונדון ופריז שם הם לימדו, קיבלו משכורות ופירסמו ספרים. המחלקות לאנתרופולוגיה בארה"ב, לעומת זאת, התמקדו ברובן בשחזור קורות החיים, הטקסים, השפות וחיי החומר של שבטי האינדיאנים בשמורות הסגורות. זה היה "שם" שאפשר היה להגיע אליו לסופשבוע מהבית. אבל האמריקאים מ"כאן" גרו בעצם ב"שם" הכבושה, וניסו להציל כטקסט מדעי מרוחק את אלה ששרדו "שם" את השואה הפיזית והתרבותית שהמיט עליהם האדם הלבן.

גם פלסטינים-בדווים-דרוזים-מזרחים-קווקזים-אתיופים-חרדים מהכפר-מושב-עולים-צ'כונה-עיירת-פיתוח-מחנה-פליטים מכירים ת'תופעה.

לאחר מלחמת העולם השנייה נפתחו לפני האמריקאים אזורי הגבול של המלחמה הקרה בדרום-מזרח אסיה ובדרום אמריקה. כעת, כמו האירופים, יכלו גם הם לחקור את ה"שם" הרחוק: קמבודיה, קולומביה, אינדונזיה. וכמובן שרובם ניסו לשמור על שוויון-נפש מול האימפריאליזם הכלכלי שהחליף בהדרגה את המסורת המכובדת של הקולוניאליזם הישן והטוב. שהרי האמינו אז שהמחקר הוא אובייקטיבי. עד מלחמת וייטנאם.

תקצר היריעה מלמנות את השבחים לקליפורד גירץ. בהקדמה לספר מפאר אותו אנדרה לוי כ"אחד מאותם יחידי הסגולה אשר זכו להכרה שחרגה הרבה מעבר לגבולות האנתרופולוגיה (...) ולהשפעה עצומה על דיסציפלינות כמו היסטוריה, ספרות, ואף כלכלה". צודק לוי. גירץ התבסס כאחד מגדולי החוקרים של דרום-מזרח אסיה בעקבות מחקריו על ההינדואיזם-בודהיזם באינדונזיה. האתנוגרפיות שלו מתארות מיתולוגיות, ריטואלים וסמלים של חברה עגלגלה - מנדלה המשורטטת על ידי קרבות תרנגולים, הלוויות, רוכלים, נסיכים ומדינות עתיקות הנחוות דרך הצגות תיאטרון - הרמוניה העומדת בסתירה מוחלטת לקריאה-קריעה שלו ב"עבודות וחיים" את הקאנון האנתרופולוגי שכתבו קודמיו.

"עבודות וחיים" כתוב ליודעי ח"ן. הוא מנתח את השזירה הביוגרפית בכתיבה האתנוגרפית של ארבעה ממכונני השיח בתחום: אוואנס פריצ'רד (אי-פי בקיצור), קלוד לוי-שטראוס, ברוניסלב מלינובסקי ורות בנדיקט. על הארבעה הללו גירץ מספר לנו אמת חלקית מאוד.

בפרק הראשון של "עבודות וחיים" טוען גירץ שהמעשה האנתרופולוגי אינו אלא אקט של כתיבה ספרותית, הנובעת מ"חוסר היכולת לשחזר את הבלתי-אמצעיות של עבודת השדה" - ה'סתלבט' של "אי אילו שנים של התכתשות עם רועי בקר, או מגדלי בטטות" (עמ' 158) - "כדי להעמידה לבחינה אמפירית" (עמ' 36). לא בכדי הוא מקדיש את הספר לקנת' בורק מאסכולת "הביקורת החדשה", שהובילה את חקר הספרות בארה"ב בשנים 1930-1960. הן בורק והן הפילוסופית האמריקאית סוזאן לאנגר, אמה של "הפילוסופיה במפתח חדש", איפשרו לגירץ את הבסיס התיאורטי שעליו כונן את אסכולת האנתרופולוגיה הסימבולית. דווקא בימים החשוכים של ראשית המלחמה הקרה עסקו ה"חדשים", בניגוד לבני דורם באירופה, בטקסט הספרותי כאובייקט אסתטי שאינו תלוי-הקשר היסטורי, כלכלי או פוליטי.

שלושת הפרקים הבאים עוסקים באנתרופולוגיה אירופית, שגירץ קורא אותה לעומק וברגישות למרות שהוא מצהיר על "עוינות מוחלטת" אליה "בתור פילוסופיה של הדעת" (עמ' 56). רק הפרק הלפני-אחרון דן בסוג מסוים, על פי גירץ חייזרי להחריד, של אנתרופולוגיה אמריקאית. מדובר ברות בנדיקט. הוא טוען שהיא ייצרה עבור קוראיה האמריקאים "אירוניה תרבותית" על עצמם דרך הניסיון להבין את תרבות האויב, וזו איפשרה להם את הביקורת המוסרית על המלחמה הקרה תוך כדי דבקות בביצועה (עמ' 170).

ראויה לציון פרשנותו המבדחת של גירץ את "הקול של מועדון הסגל הבכיר של אוקסברידג'" (עמ' 79), כשהוא עוסק בעבודתו פורצת הדרך של אוואנס פריצ'רד על המבנה הפוליטי של השבט. הוא מקיש ממאמר שפריצ'רד כתב על פעולותיו הצבאיות כקצין בריטי בסודאן, במלחמת העולם השנייה, אל התיאוריה שדרכה הסביר את ההבדלים בין הצורה המבנית לתוכן הארגוני של השבטים בדרום הנילוס. מתברר שכדי להתקבל למועדון הסגל נדרש שירות צבאי מסור - רצוי ביחידת עילית, כי הרי האנתרופולוג, כברירת מחדל, שייך לאליטה. חוויות קרב, שבהן תוקע האנתרופולוג המגויס את הדגל בלב המאפליה, כוללות גם התבדחות עם החבר'ה של סיירת הסגל על השובניזם של התקיעה, הנאמרת "בבירור, בביטחון, ובלי לעשות מזה עניין" (עמ' 91). ובלאו הכי גייסו אותו לצבא כי בשבילו "דע את האויב" היה הרבה מעבר לסתם ססמה. בשדה הקרב מוליך האנתרופולוג כיתת רובאים ילידים, שאותם גייס כמשת"פים למען יירו בילידים אחרים. ואחר-כך, כמובן, כל זה הופך לטקסט שמנסח בסארקזם המרוחק, האופייני לאובייקטיביזם המדעי, את חברת הלוחמים השבטית - מגננון הקידום בסיירת הסגל.

מה שנותר לקוראי העברית זהו לקחת את מעופו העוקצני של גירץ ולטוס על כנפיו הישר אל קלושמרל שלנו (ולהוסיף, כמובן, גם שירות במילואים). בהקדמה לספר כותב לוי שגירץ ביקר כאן פעם אחת, נלקח לאתר התיירות האנתרופולוגי הייצוגי של ישראל, הילולת ל"ג בעומר שבהר מירון, אך משום מה "התעניין דווקא בדומיננטיות הגדולה של ש"ס באחד מיישובי הדרוזים בגליל" (עמ' 10). ולא חזר.

גירץ כותב את "עבודות וחיים" מתוך תחושה של אובדן. הוא מבין, אך מסרב להודות ש"הביקורת החדשה" - שהתאימה לפרברי המגורים המטופחים ולאוטופיה האמריקאית של שנות ה-50 של המאה ה-20, שעוף יתבשל בכל סיר ומכונית תחנה מתחת לכל בית - מסווה למעשה לא רק את הכוחנות שבחדירה האנתרופולוגית הניאו-קולוניאלית ל"שדה", אלא גם את הכוחנות הגלומה במעשה הכתיבה. "קצו של הקולוניאליזם שינה באורח רדיקלי את טיבם של היחסים החברתיים (...) העניינים נעשו פחות פשוטים בשני צדי המשוואה (של) ?להיות שם' ו'להיות כאן'" (עמ' 159). "כניסתם של עמים שהיו פעם תחת שלטון קולוניאלי (...) אל במת הכלכלה הגלובלית, הפוליטיקה הבינלאומית והתרבות העולמית הפכה למוקשית את טענת האנתרופולוגים (...) שהם מהווים שופר לבלתי נשמעים" (עמ' 161).

מלחמת וייטנאם, התבערה של 1968, התנועות לעצמאות לאומית בעולם השלישי, התגבשות המחלקות ללימודים אתניים במערב והרדיקליזציה שהתחילה לבצבץ במחלקות לספרות בעקבות הפוסט-סטרוקטורליזם - כל אלה הוליכו את האנתרופולוגיה למשבר אמון ביכולתה לייצג את הפרא האציל מ"שם" במטרופוליס של ה"כאן".

הספר שהתחיל את התהליך, "אנתרופולוגיה והמפגש הקולוניאלי", נערך בידי טלאל אסד ב-1973, והתמקד בין השאר בהגדרת מחקרי הכפר הערבי של האקדמיה הישראלית כשיח משת"פי-קולוניאלי. אסד הוא גדול מבקריו של גירץ, ומאז ועד היום חווה האנתרופולוגיה מצב חירום מתמשך. אבל האמת היא שמצב החירום הזה עושה לה רק טוב, כשהיא מובילה כבר שני עשורים את האינתיפאדות הרב-תחומיות של לימודי התרבות והטרנס-לאומיות. וכמובן, גם על זה היא ממשיכה להתקוטט עם הספרות.

אבל לגירץ נופל האסימון שהדיסציפלינה במשבר רק ב-1983. זו השנה שבה הוא נושא את ההרצאות היוצאות לאור ב-1988 כ"עבודות וחיים". הספר רואה אור בעברית ב-2005, כאשר האנתרופולוגיה הישראלית מתמודדת עם הקמפיין הפלסטיני-מזרחי, המשתמש בה כטסט-קייס למאבק באפרטהייד התקנים והתכנים של האקדמיה הישראלית.

מדוע עוברות 15 שנים מאז הופעת ספרו של אסד ועד הוצאתו לאור של "עבודות וחיים"? מדוע עוברות 17 שנים תמימות עד שהספר מתורגם לעברית? הרי מאמצע שנות ה-70 של המאה ה-20 היתה האנתרופולוגיה כמרקחה עקב סירובו של הפרא האציל להמשיך ולהשקות את הגינה בחצר האחורית של הדיסציפלינה. הוא פלש לתוך הבית, ובתהליך הפלישה סדק את הקירות. אלה היו השנים שבהן הוגזע מועדון הסגל, ועל ידי ההגזעה נחשף הקשר האינטימי שלו עם הקולוניאליזם כפרקטיקה נוספת של הומוגניות לבנה, הדורשת פירוק.

הגולה הפוליטי-אקדמי, חוקר מדעי המדינה סמי שלום שטרית, משרטט את מודל הפוליטיקה המזרחית על ציר הרדיקליות. לדבריו, "האפקט הרדיקלי החיובי (...) מעורר את הדיון (...) בשאלת אי השוויון (...) אותו ההגמוניה מבקש(ת) להשתיק ולהרדים. תנועות ומנהיגים אשר מפעילים אפקטים רדיקליים (...) מקריבים את עצמם כפורצי דרך, ואין להם סיכוי להמשיך באותה דרך שפרצו בעצמם (...) בכל מקרה, האפקט פועל על כל השחקנים על הציר וגורם לתזוזה לכיוון הרדיקלי (...) את פירות האפקטים על המערכת קוטפים (אלה הנמצאים) בצד המתון של הציר" ("המאבק המזרחי", הוצאת עם עובד, 2000).

"עבודות וחיים" קוטף את פירות המאבק על ניתוק האנתרופולוגיה מהקולוניאליזם, כי קל יותר לקטוף אותם ממרומי קתדרה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון מאשר כאיש שטח. האנתרופולוג קווין דוואייר, אחד מאנשי השטח של המאבק, הלך בעקבותיו לתעד עבור אמנסטי-אינטרנשיונל את הסיפורים על עינויים בכלא שמספרים עצירים פוליטיים במזרח התיכון. הוא כתב על דלות המלים שמותר לשים בטופס המדווח על שיסוע הנשמה והגוף, למרות שמי שהמציא את הטופס ומי שממלא אותו שייכים לארגוני זכויות אדם. בכך סדק אף יותר את גבולות הדיסציפלינה.

גירץ משתלח דווקא בדוואייר, "העמוס במצפון" (עמ' 125). הוא מתרעם על תיאורו של דוואייר את האנתרופולוגיה הקולוניאלית, כשהוא מדבר, כאילו מגרונו של דוואייר, על היותה "רקמה של קרייריזם, הונאה, מניפולציה ומיקרו אימפריאליזם" (עמ' 124), ועל היות שפתה "דימויים של ניכור, צביעות, חוסר אונים, אדנות" (עמ' 126). אך ב-1983 גירץ כבר אינו יכול להרשות לעצמו להתעלם מהתיקון הרדיקלי שדוואייר, אסד ואחרים עורכים במעשה האתנוגרפי. לכן, ב"עבודות וחיים" הוא מנכס את מעשה התיקון לעצמו. תיאורטיקן התרבות עמיאל אלקלעי מצביע על ניכוס שכזה, של השוליים האקדמיים-אקטיביסטיים פורצי הדרך בידי ההיכלים המבודדים של ליגת הקיסוס, כ"פוליטיזציה-לכאורה של המחקר, שלמעשה מעקרת את הקונטקסט מכל פוליטיקה שהיא שעלתה מן הוויכוחים על הדה-קולוניזציה, הזהות והאחרות".

האנתרופולוגים באוניברסיטאות בישראל מצטטים בציניות מחושבת את האנתרופולוגיה האמריקאית של 1968 ואילך, המתמקדת במאבקי השחרור של נשים, מיעוטים, מהגרים, הומואים, לסביות, ושאר הסובייקטים החיים תחת פוסט-קולוניאליזם. ציטוט זה עקר כל עוד הם שומרים בקנאות על טוהר השורות של מועדון הסגל (קרי, צמד מזרחי-מחמד והיעדר מוחלט של פלסטינים). הפוליטיזציה-לכאורה מסייעת בהמשך ניצול האוכלוסיות המנוחשלות בישראל למטרות של רווח כספי (קרי, משכורת פרופסוריאלית) וחברתי (קרי, אליטה), תוך כדי ניכוס זכויות הקניין התרבותי, החומרי והאינטלקטואלי של המנוחשלים על עברם. לכלוך הידיים במאבק השטח נגד הגזענות - מא-פיש. אבל רצוי וכדאי לטוס לפרינסטון ולהרצות שם על עבודת ה"שדה" העוסקת ב"פמיניזם ודי לכיבוש" או בוויקי קנפו, ולדאוג כמובן להטליאה עם התיאוריות הכי רדיקליות מאמריקה.

ולמרות הכל, כמו אנדרה לוי גם אני דבקה בסנטימנטליות שלי לגירץ. בשנות לימודי בברקלי, כשהתמחיתי בתיאוריה הסימבולית, עשיתי ימים כלילות כדי לנסות ולגשר בינו לבין הפוסט-סטרוקטורליזם, הדקונסטרוקציה והתיאוריה הפמיניסטית הכהה, שלהם הוא כה התנגד בזמנו. לרוב הפרופסורים שלי בברקלי, "הביקורת החדשה" נטולת הפוליטיות הביאה את החלסטרה. אבל לי היתה נוסטלגיה לתקופת לימודי בירושלים של סוף שנות ה-70, כשגירץ היה מוקצה שם מחמת מיאוס, הס מלצטט, משום שנתפס כמהפכן מתודולוגי. במבט לאחור היו אלה גם גירץ וגם האנתרופולוגים האנטי-קולוניאלים שאותם ניכס, שאיפשרו לי את "ניסויי הכפירה" שלי בכתיבה אנתרופולוגית (עמ' 51), שלימים הפכו ל"טקסטים מכונני שיח" (עמ' 51), הכתובים, בחלקם העמוס מקפים, בשפת ה"תיאור העבה" של גירץ.

קליפורד גירץ

קליפורד גירץ, יליד 1926, הוא מחשובי האנתרופולוגים בעולם ומשמש כיום פרופסור אמריטוס במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת פרינסטון. "עבודות וחיים" הוא ספרו השני בעברית, לאחר "פרשנות של תרבויות" (כתר 1990)

סמדר לביא היא אנתרופולוגית. המאמר מוקדש לעילוי נשמתה של ד"ר טניה פורטה, אנתרופולוגית שהלכה מעולמנו בטרם עת



קליפורד גירץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו