בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תנאים של חיבה

* הבמאיות של "קרוב לבית" הימרו - והצליחו. "עד היום הקולנוע סיפר את הסיפור הישראלי דרך גיבורים שהם גברים חזקים. אנחנו רצינו לספר אותו אחרת", אומרת וידי בילו על סרט הביכורים שלה ושל דליה הגר, העוסק בחיילות חיב"ה. הסרט, הזוכה להצלחה בעולם, עולה היום לאקרנים בישראל

תגובות

"חיב"ה קיימת והעולם שותק", אומרת הבמאית וידי בילו על יחידת חיילות בשירות המשטרה, שתפקידן לשוטט ברחובות ישראל ו"להטריד אנשים שנראים ערבים", כדבריה. חיילות היחידה הזאת הן גיבורות "קרוב לבית", סרט הביכורים שלה ושל הבמאית דליה הגר, שיעלה היום בבתי הקולנוע ברחבי הארץ.

הסרט הוצג לראשונה בפסטיבל ירושלים אשתקד וקטף את פרס התסריט הטוב ביותר, ולאחרונה הוא הוקרן בפסטיבל ברלין, שם זכה לביקורות מצוינות, ונמכר להפצה בכ-15 מדינות, ובהן ארצות הברית, קנדה, צרפת ואיטליה. לכאורה ההצלחה הבינלאומית הזאת מפתיעה: זהו סרט מקומי מאוד, המספר סיפור ישראלי, שבמרכזו חיילות. אבל אולי דווקא משום כך, בשל ייחודיותו, הוא מעורר עניין בעולם.

במרכז הסרט מירית וסמדר, האחת ביישנית והאחרת מוחצנת, המוצבות ביחידת חיילות שבודקות ערבים בגשרים ונשלחות יחד לפטרל ברחובות ירושלים. דרך שירותן הצבאי, הסכסוכים ביניהן וההבדלים באופיין מתגלה סיפור אנושי, הנע בין חדרי המיטות שלהן, שקרים רבים ומציאות ישראלית מוכרת.

את הרעיון לתסריט שאבו שתי היוצרות - שנפגשו לפני שבע שנים במטרה לכתוב תסריט אחר - משירותה הצבאי של בילו. כאשר הגר, ששירתה בצה"ל כפקידה, שמעה על עלילותיה של בילו בצבא, היא אמרה מיד: "חייבים לעשות מזה סרט".

"ידעתי שיש יחידה כזאת", מספרת הגר, "אבל לא ידעתי שהן מפטרלות ברחובות ומטרידות אנשים שנראים להן שחורים. זה היה נראה לי מטורף, וכשהיא סיפרה לי על זה, זה גם התאים מאוד לגיבוש הפוליטי שלי באותה תקופה".

מאחורי הפרגוד

"קרוב לבית" מעניין במיוחד בשל עושר הרבדים שבו. לכאורה הסרט מספר סיפור אחד, קטן ואינטימי, שבמרכזו חברות נשית, אבל מתחת לפני השטח הוא מספר סיפורים אחרים, על החיים במדינת ישראל. עם זאת, בניגוד לסרטים אחרים שנעשו על הכיבוש, "קרוב לבית" עדין בביקורת שלו ומאפשר לצופים לבחור מה שהם בוחרים לראות ולוותר על מה שהם מעדיפים להימנע ממנו.

"צריך מבט שני בסרט כדי לקבל את המסרים הפוליטיים שלו", אומרת בילו. "הסרט מתחיל בסצינה שהיא מבחינתי הפרולוג: הבנות עומדות מאחורי פרגודים, שם הן בודקות ערביות. התמונה הזאת מיד מעבירה את המסר של כובש ונכבש ומבהירה אצל מי נמצא הכוח. וכשאתה מציץ בפנים של החיילות ומבין שהכוח נמצא בידיהן של ילדות בנות 18, הסיטואציה נהפכת למגוחכת".

הגר מסכימה כי עשייה מסוג זה, הנמנעת מהטחת הדברים בפני הצופה, היא יצירה נשית. "לא רצינו להציג פמפלט פוליטי", היא אומרת, "בשביל זה מחלקים פליירים ברחובות וכותבים מאמרים בעיתונים. היה חשוב לנו לכתוב תסריט, ולספר סיפור שהפוליטי נמצא בו רק בסאב-טקסט. אם זה נשי בעיניך, אז אני מקבלת את זה".

מורכבותו של הסרט באה לידי ביטוי גם בסצינת הפיגוע שבו, המגלה לצופה כי אף שעבודת החיילות היא פעולה של כובש, בכל זאת יש לה מטרה - לשמור על האזרחים מפני פיגועים כאלה. "מבחינתי הסרט מלמד אותנו שהתרגלנו למציאות שבה אנחנו חיים ואנו מקבלים אותה כעובדה", אומרת בילו, "אבל עד היום הקולנוע סיפר את הסיפורים דרך גיבורים שהם גברים חזקים, ואנחנו רצינו לספר אותו סיפור, אבל בצורה אחרת. כזאת שתעורר את הצופה למחשבות בסופו".

סביר כי חלק מהעניין שיצר הסרט בקרב מפיצים בינלאומיים נובע מעיסוקו בשירות הצבאי הנשי וגם מכך שהוא מצולם בירושלים, עיר שלמרבה ההפתעה כמעט שאינה מצולמת בקולנוע הישראלי. בנוגע להבדלים תרבותיים בתפישה של השירות הצבאי מספרת הגר אנקדוטה: "באחת הסצינות בסרט אחת החיילות נכנסת לחנות בשעה שהיא אמורה לפטרל ברחובות, מתיישבת ומתחילה לסרוג. כשהצגנו את הסרט בפסטיבל ברלין,

הגרמנים היו המומים, אצלם הרי משמעת זה דבר עליון, ואנחנו יודעים את האמת, שאצלנו חיילים זה דמיקולו".

על הצילומים בירושלים אומרת בילו, כי בחירה זו נבעה לא רק מכך שכאשר שירתה ביחידה היא הוצבה בבירה. "רציתי לתת נקודת מבט אחרת ושונה ממה שרגילים לראות בקולנוע הישראלי", היא מסבירה. "כל הסרטים שלנו מצולמים מנקודת מבט תל-אביבית, בכל סצינה הצופה מיד מזהה באיזה רחוב זה צולם ואיזו פיצוצייה מופיעה שם".

בלי כלים גבריים

בשביל שתי הבמאיות "קרוב לבית" הוא סרט ביכורים. דליה הגר למדה קולנוע באוניברסיטת תל אביב וב-1991 ביימה את סרט הגמר שלה, "הקיץ של אריקה", שזכה לשבחים רבים. מאז עבדה בעבודות שונות; בין השאר, במערכת החדשות של עיתון "הארץ". בילו למדה קולנוע בבית צבי, ביימה לפני שנים את הסרט התיעודי "30 כפול 4", ומאז ביימה פרסומות.

העובדה שסוף סוף יוצא לאקרנים סרט של השתיים אמנם מעידה על שיפור במצבן של במאיות בקולנוע העלילתי - ושמן מצטרף לשמותיהן של קרן ידעיה ורונית אלקבץ שביימו גם הן סרט ראשון; אבל זה רק מבליט את המציאות שבה

הקולנוע העלילתי - בשונה מהקולנוע התיעודי - נשלט על ידי גברים, בישראל כמו בעולם. "המצב מתחיל להשתנות", אומרת הגר, "אבל נראה שקולנוע עלילתי דורש מחויבות שלנשים קשה לתת".

בילו מצדה נזכרת כי גם כשלמדה צילום נפקד מקומן של הנשים. "בכל כיתה שבה למדתי היו לפחות 50% נשים", היא אומרת, "אבל כשאתה מגיע לעולם האמיתי, הן נעלמות. לקח לי זמן להבין שגם הנשים אשמות בזה. לנשים נדמה שהן חייבות להשתמש בכלים שנחשבים גבריים - אגו, דומיננטיות - כדי להצליח. אנחנו לא הרגשנו שום צורך להשתמש בכלים האלה, ועשינו מה שאנחנו יודעות, בדרך שאנחנו בנויות. הרבה נשים גם מוותרות כי נדמה להן שזה לא יכול ללכת יד ביד עם גידול משפחה. הן טועות. כי אם זה עובד אצל גברים, אין סיבה שזה לא יצליח אצל נשים".

הגר מזכירה כי עד שקיבלו את תמיכת הקרן הן נדחו פעמיים. "נשים הפנימו את הקודים של קבוצות מיעוט", היא אומרת, "הן מאמינות שמראש המערכת לא בנויה בשבילן, כשבעצם הפעולות פשוטות מאוד. את צריכה להגיש תסריט ולהגיש בקשה. זהו".

הזדמנות לנשים אחרות

"קרוב לבית" צולם במשך 21 יום - והבמאיות אף סיימו אותו יום לפני הזמן המתוכנן. בשלב הליהוק הן עשו מבחני בד לכ-250 שחקניות, בנות 20 עד 25. לתפקידים הראשיים בחרו שתי צעירות אנונימיות - נעמה שנדר וסמדר סייר - שגם להן זהו סרט עלילתי ראשון. שנדר שיחקה בסרט סטודנטים ובהצגות תיאטרון; סייר היא רקדנית בלט לשעבר, סטודנטית לקולנוע ששיחקה ב"בת ים ניו יורק".

"מיד כשראינו אותן ידענו שזה הן", מספרת בילו. "לא היה בינינו ויכוח בעניין. גם בבחירה שלהן רצינו ללכת למקומות לא חרושים. לא רצינו שחקנית בעלת עבר מוכר לצופה. רצינו הכל נקי. ביקשו מאתנו לקחת שחקניות מוכרות, כאילו זה מה שיכול לעזור להביא צופים לבתי הקולנוע. אני לא ראיתי שהקולנוע הישראלי כל כך מצליח בזכות זה שאותם שחקנים משחקים תמיד בכל הסרטים". הגר מוסיפה שגם רצו לתת הזדמנות לפנים חדשות: "נתנו לנו צ'אנס, למה שלא ניתן לאחרות?" היא אומרת.

בכלל, מהשיחה עם הבמאיות עולה כי הן ניסו בכל כוחן לחתור נגד הכללים הקבועים - שלכאורה מקרבים יוצרים להצלחה בינלאומית - והצליחו בהימור. הן בחרו לעשות סרט קטן, לא קולנועי במיוחד מבחינת המראה שלו. הן העסיקו שחקניות לא ידועות, ואף על פי שצילמו בירושלים, לא השתמשו באתרים ההיסטוריים המוכרים בכל העולם. "הצופים הרבה יותר מתוחכמים ממה שחושבים", אומרת הגר, "אני בטוחה שהצופה שמח לקבל משהו טרי וחדש, שאינו מוכר לו משום דבר אחר". בילו מסכימה ואומרת: "אולי אכלנו אותה בגדול, בגלל ההימורים שעשינו, אבל יש פה משהו שעובד".

נראה כי לא רק לדעתה משהו בסרט עובד. די להציץ בביקורות שפורסמו אחרי פסטיבל ברלין ולהבין שבמפתיע, כבר עכשיו אפשר להכתיר את "קרוב לבית" כאחד הסרטים הישראלי ים המצליחים ב-2006. "סקרין", עיתון תעשיית הקולנוע מהחשובים בעולם, כתב כי הסרט הוא "אחת ההפתעות הגדולות ביותר" ו"ווראייטי" כינה אותו "סרט מרשים מאוד".



וידי בילו (מימין) ודליה הגר (למטה: מתוך "קרוב לבית"). הבמאיות ניסו בכל כוחן לחתור נגד הכללים הקובעים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו