בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסע אל שורשי הטרור האיסלאמי

בראיון ראשון לעיתון ישראלי מציג אל-עפיף אל-אחדר את מטרותיו האמיתיות של הטרור האיסלאמי, ולועג למומחים ולפרשנים שאינם מבחינים בינן לבין צעדים טקטיים. המהפכן, יליד תוניסיה, שפגש את צ'ה גווארה באלג'יריה והדריך לוחמים פלשתינאים בירדן, קורא כבר שנים לפשרה עם ישראל ולבניית חברה ערבית מודרנית, חילונית ודמוקרטית. בשנה האחרונה הוא חי בצל פתווה שהוציא נגדו שייח תוניסאי קיצוני

תגובות

למכריו ולתומכיו של אל-עפיף אל-אחדר אין ספק: סכנת מוות מאיימת על הלוחם הוותיק למען חילוניות ודמוקרטיה בעולם הערבי. התנועה האיסלאמית התוניסאית "א-נהדה", שנרדפת על ידי השלטון בארצה, הוקיעה אותו לפני שנה כמחברו של הספר השערורייתי "הבלתי ידוע בחיי הנביא". אל-אחדר, אף הוא אזרח תוניסאי, מנהל זה עשרות שנים מערכה עיקשת לחשיפת הסכנות שבפונדמנטליזם האיסלאמי, ובכלל זה עמדותיו של השייח ראשד א-ראנושי - מנהיגה של א-נהדה, הגולה בלונדון מאז 1991.

בגילוי דעת בלתי חתום שהתפרסם באתר האינטרנט שלה, זיהתה א-נהדה את אל-אחדר מבלי לנקוב בשמו. שנתיים לפני כן לקה אל-אחדר בשיתוק באצבעות יד ימינו, שהתפשט בהדרגה כמעט לכל גופו, ופירסם ברבים את פרטי מחלתו כדי להסביר מדוע חדל מכתיבת מאמריו. גילוי הדעת - אל-אחדר ותומכיו משוכנעים שהשייח א-ראנושי נתן גיבוי לפרסום, אם לא כתב אותו בעצמו - הצביע על השיתוק כעונש משמים שניחת על "המחבר האמיתי" של הספר המשמיץ את מוחמד.

בתגובה על גילוי הדעת, שהתפרש כ"פתווה" המתירה את דמו, פתח "הארגון הערבי להגנה על חופש הביטוי והעיתונות" בהחתמה על עצומה "נגד הקיצוניות הדתית החשוכה", ובקריאה להגן על חייו וחירותו של אל-אחדר. בתוך חודשיים חתמו עליה יותר מ-600 אינטלקטואלים ואקדמאים, רובם ערבים. אל-אחדר, שבינתיים החזירו לו טיפולים רפואיים את כושר התנועה (אם כי לא את כושר הכתיבה, אצבעותיו עדיין נוקשות מדי), פנה באחרונה אל עורך הדין הלונדוני דניאל מחובר, כדי לבדוק אפשרות לפתוח בהליכים משפטיים נגד השייח א-ראנושי.

הבחירה במחובר, מומחה למשפט בינלאומי שהתפרסם בשנה שעברה כשהגיש את התביעה לעצור את האלוף במילואים דורון אלמוג בחשד שביצע פשעי מלחמה, לא היתה מקרית. אל-אחדר מציע לנהוג בטרוריסטים איסלאמיים כפי שנוהגים בפושעים נגד האנושות, ובאוקטובר 2004 אף היה אחד משלושה אינטלקטואלים ערבים שביקשו ממזכ"ל האו"ם וממועצת הביטחון להקים טריבונל בינלאומי שישפוט טרוריסטים כאלה, ובכלל זה כוהני דת המוציאים פתוות (פסקי הלכה) לחיסול "כופרים". במכתבם הציגו השלושה כמה דוגמאות של פתוות כאלו, בהן אחת של השייח א-ראנושי, שב-1993 התיר הריגת כל אזרח בישראל. "בישראל אין כלל אזרחים", כתב א-ראנושי בפתווה שלו. "האוכלוסייה - גברים, נשים וילדים - היא צבא של חיילי מילואים, ולכן מותר להרוג אותה".

מחובר הוא גם בנו של פרופ' משה מחובר, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי "מצפן". בשנות ה-70 וה-80 היו אל-אחדר ומשה מחובר חברים בקולקטיב של מהפכנים ערבים וישראלים שהוציאו לאור בפאריס, ואחר כך בלונדון, את כתב העת "חמסין". אל-אחדר זיהה כבר אז את הסכנה שבפונדמנטליזם האיסלאמי, והסתייג מתמיכתם של אנשי שמאל רבים במהפכה האיסלאמית ה"אנטי אימפריאליסטית" באיראן. ב-1981 פורסם ב"חמסין" מאמר שלו, שכותרתו "למה החזרה אל איסלאם ארכאי?". אחרי הפיגועים של 11 בספטמבר, בחיפוש אחר ניתוח של מניעי הטרור האיסלאמי ומקורותיו, זכה מאמר זה לעדנה ופורסם שוב בכמה אתרי אינטרנט של אנרכיסטים וארגוני שמאל אחרים. על המאמר חתום לפיף לחדר, השם שבחר לעצמו כדי להקל על האירופים לבטאו.

שפינוזה ערבי

במקום לדבר עם הכובש [האירופי] בשפתו החילונית ובערכיו הליברליים, החלו הבורגנים הערבים לנער את האבק מהמונחים של לקסיקון פונדמנטליסטי ג'יהאדי עתיק, ופתחו במאבק נגד ההווה של העולם בשם עברם (אל-עפיף אל-אחדר, "מקור הבורגנות הערבית", הוצאת גלילאו, ירושלים 1977)

את מאבקיו מנהל אל-אחדר, בן 72, מדירה בשכונת עוני פאריסאית, שרבים מתושביה מהגרים. הוא חי לבדו, "אבל עם 4,000 הספרים שלי אני לא מרגיש לבד". עד 2002 כתב מאמר שבועי בעיתון הערבי "אל-חיאת" היוצא בלונדון, אך פוטר בעקבות ראיון טלוויזיוני באל-ג'זירה שבו גינה את הברבריות של העונשים הגופניים, כקטיעת איברים, הנהוגים בסעודיה.

מאז פתוחים בפניו רק אתרי אינטרנט ערביים ספורים, ואת מאמריו הוא מפרסם בעיקר בעיתון האינטרנט הליברלי "אילאף", שבעליו משלם לו שכר חודשי צנוע. אבל, אומר אל-אחדר - שפירוש שמו הפרטי הוא "הצנוע" - מצבו הכלכלי טוב עכשיו משהיה רוב חייו: רק לפני שנים ספורות הגיע עד פת לחם והיה נוסע בכל יום למרכז פאריס (גמלאים זכאים לנסוע בלי תשלום במטרו) כדי ליהנות מארוחות חינם ב"מסעדה לעניים".

תומכיו משוכנעים שהוא ראוי להרבה יותר. ד"ר שאכר א-נאבולסי, חוקר ירדני שפירסם לפני שלושה חודשים בביירות את הספר "פרקליט השטן" - מחקר מקיף ראשון על הגותו של אל-אחדר - כתב מאמר אירוני על החברה הערבית, הדואגת לרווחתם של כוכבי זמר מזדקנים שחלו, אך מותירה בעליבותו אינטלקטואל בעל שיעור קומה כאל-אחדר; א-נאבולסי השווה את אל-אחדר ל"נביא החירות" תומס פיין, הבריטי שנאבק למען זכויות האדם והחילוניות במלחמת העצמאות של ארצות הברית ובמהפכה הצרפתית. יגאל כרמון מירושלים, ראש מכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון שדאג לתרגום ולפרסום כמה ממאמריו של אל-אחדר, משווה אותו לשפינוזה, שכמוהו נרדף ונודה משום שהתעקש לבסס את הגותו - ובכלל זה ביקורת הדת - על ההיגיון האנושי.

"אילו היינו חיים בעולם נורמלי, כל השמאל העולמי היה מעלה אותו על נס", אומר כרמון. "הוא אדם מדהים, מעורה בתרבות הערבית ובתרבות הצרפתית, משכיל ובעל ידע רחב, מגוון ומעודכן, לא רק בפילוסופיה ובאיסלאם ובהיסטוריה, אלא גם בפסיכולוגיה - וכולו אנושיות. הצרפתים, או האירופים בכלל, שמתמודדים עם בעיות ההגירה, היו צריכים להעמיד אותו בראש מועצה מייעצת לאינטגרציה, שיסביר, ויחנך, ויהווה מודל לחיקוי".

אל-אחדר, המרוכז כל-כולו במאבקיו הנוכחיים, מסתייג מעיסוק בו ובחייו. "די להציג אותי לקוראים בישראל בשבע שורות", הוא אומר. "הרבה יותר חשוב להתמקד בהסברת הסכנות שבאיסלאם הג'יהאדי".

הוא נולד למשפחת פלאחים מוסלמית ענייה, שהתגוררה בכוך במרחק 13 ק"מ מהכפר הקרוב. משמונת אחיו ואחיותיו מתו שבעה בילדותם (האח היחיד ששרד הוא עורך דין, החי בתוניסיה). מלבד חצי שנה בבית ספר צרפתי, שנסגר במלחמת העולם השנייה, הוא לא קיבל חינוך מסודר, רק לימודי קוראן בכפר, ובחר באוניברסיטה דתית משום שהציעה לימודים חינם, כולל מקום לינה ומזון במשורה ("במשך שבועיים קראתי בשיעורים את ספרו של דרווין"). אחר כך למד משפטים ועבד שלוש שנים כעורך דין.

ב-1958 ייצג בבית המשפט מתנגד משטר, שהורשע והוצא להורג. בתגובה הוצא נגדו צו להגבלת תנועה. ב-61' ברח מארצו בעזרת לוחמי שחרור אלג'ירים ומאז נע ונד בעולם קרוב ל-20 שנה בדרכונים מזויפים. באלג'יריה הוא נעשה סוציאליסט ("קודם כל מהבטן, בגלל הרעב, לא הבנתי למה לאחרים יש ולי אין. אחר כך מצאתי למסר השוויוני הצדקה פילוסופית"), היה מקורב לנשיא אחמד בן-בלה ונכח בפגישת אבו ג'יהאד עם צ'ה גווארה. ב-65' נאלץ להימלט גם מאלג'יריה, לאחר שבן-בלה הודח בהפיכה צבאית ונאסר.

זמן מה שהה בצרפת ובגרמניה, המערבית והמזרחית, נסע למזרח התיכון והתרשם לרעה ממשטר הבעת' הסורי, בין השאר בגלל יחסו לקהילה היהודית. ב-68' התארח אצל הנהגת הפתח בעמאן, ששיכנה אותו בדירה אחת עם יאסר ערפאת, ולא במלון, כדי לגונן עליו מפני סוכני המודיעין האלג'ירי. במשך השנים קומם עליו בביקורתו כמעט כל משטר ערבי, כך שסכנת מוות אינה חידוש בשבילו. הוא לא חסך את ביקורתו גם מהתנועות הלאומיות ה"מתקדמות" ומהמפלגות הקומוניסטיות הערביות, שתמכו במשטרי דיכוי דיקטטוריים וחששו להתעמת עם כוהני הדת.

"הוא חלוץ לפני המחנה", אומר פרופ' עמנואל סיוון מהאוניברסיטה העברית, שמתכתב אתו ואף ביקר אותו בתקופת מחלתו. "קודם היה חלוץ לפני המחנה המרקסיסטי, ועכשיו, אחרי המהפך שעבר, לפני המחנה הליברלי הערבי. הוא לוקח פרות קדושות ומתמודד אתן. הוא היה הראשון שהעז ללקט ולפרסם בערבית את כל מה שכתב לנין על הדת, ועורר עליו את איבתן של המפלגות הקומוניסטיות הערביות. הוא גם מהראשונים שהכירו בצורך ללמוד בשיטתיות את החברה הישראלית, ובשנים האחרונות כותב הרבה על מה שאפשר ללמוד מן הדמוקרטיה הישראלית".

אל-אחדר התאכזב במהרה מראשי הפתח, שאחדים מהם הושפעו מרעיונות "האחים המוסלמים": "אבו-ג'יהאד אמר לי שאין סיכוי לגבור על ישראל בכוח הנשק, אבל 'אם ייהרגו מספיק פלשתינאים אולי העולם ישמע עלינו'". נאיף חוואתמה, שהקים כעבור זמן מה את החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, הרשים אותו הרבה יותר. "חוואתמה טען שיש הצדקה לגיבוש כוח לוחם רק כדי להפיל את המשטרים הערביים. הוא שיכנע אותי. חוואתמה תרם הרבה גם להשרשת הרעיון שיש להכיר בעם הישראלי ובזכויותיו, ובצורך להגיע אתו לפשרה, אבל ביחסו למאבק המזוין חלה מאז נסיגה גדולה".

את השנים הבאות העביר בין פאריס לביירות, עם גיחה לדרום תימן הסוציאליסטית וביקור אצל מורדי מחוז דופר שבעומאן. מלחמת האזרחים בלבנון הרחיקה אותו סופית לפאריס. בסוף שנות ה-70 הוא גם קיבל שוב דרכון תוניסאי ולראשונה אחרי שנים רבות יצא מהמחתרת. הוא תירגם מחדש את המניפסט הקומוניסטי לערבית, תוך השוואה למקור הגרמני ("התרגום הראשון הבלתי מזויף" התעקש שייכתב על הכריכה, ומצא לו מו"ל רק בשמאל הרדיקלי בישראל), וצירף אליו מאמר-המשך משלו על "מקור הבורגנות הערבית". קוראים אחדים זיהו בסגנון כתיבתו השפעות של הקוראן. הוא מודה באשמה: "אני משלב את הרוח הפואטית של החלקים המוקדמים בקוראן, שכולם שירה, עם המבנה ההגיוני, החסכני וחסר המלים הנרדפות של המשפט הצרפתי".

בתחילת שנות ה-70 הכיר בפאריס גם את הסופר שמעון בלס. ב-1984 הופיע רומן של בלס, "חורף אחרון", שבו עיצב על פיו את דמותו של אחד מגיבוריו. בספר הוא נקרא בשיר חלימי, מהפכן ממוצא מרוקאי.

הטרור מן האיסלאם

כבר בימים הראשונים למגוריו בדירתה של פלוראנס הספיק בשיר להשלים את המאמר על הרפורמה שהנהיג בורגיבה בתוניסיה, וניגש לכתיבת מסה על תנועת התחייה באיסלאם. את המסה הזאת התכונן לכתוב לפני חודשים אחדים, אבל כתיבתה נדחתה כאשר עלה הרעיון לעשיית סרט שישים ללעג את שלושת ראשי הדתות המונותיאיסטיות. הוא סיפר לפלוראנס על חיבור שנוי במחלוקת שנכתב מן הסתם במאה ה-16 ונשא את השם "איגרת על שלושת הרמאים", ובו הציג המחבר האלמוני את משה, ישו ומוחמד כנביאי שקר מאחזי עיניים (שמעון בלס, "חורף אחרון", הוצאת כתר 1984)

את הספר החושף "סודות" מחיי מוחמד, מאת אחד ד"ר אל-מקריזי, שתנועת א-נהדה האשימה את אל-אחדר בכתיבתו, אפשר לקרוא בערבית באתר אינטרנט נוצרי. מעיון בו ברור כי מטרתו "להוכיח" למאמינים המוסלמים שמוחמד אינו בדיוק הנביא המוצג בכתבי הקודש שלהם, ולשכנעם להצטרף אל "הדת האמיתית", כלומר הנוצרית. "כתב את הספר כנראה נוצרי מצרי, אנטי מוסלמי ולא חכם", אומר אל-אחדר. "זו תעמולה דתית נוצרית. איך אפשר להאשים אותי, שאומרים עלי שאני חילוני ואתאיסט וכופר, בחיבור ספר כזה? נוצרי טיפש - זה אני?"

והמחבר האמיתי, הוא ראוי שיוציאו עליו פתווה?

"לא. התרבות צריכה להיות חופשית, וכל אמן וכל חוקר צריך להיות חופשי לכתוב על כל הדתות, בלי הגבלה".

זה כולל את הקריקטוריסט הדני?

"כן. זה כולל גם הומור וסאטירה. בתולדות האיסלאם היה המשורר אבו נוואס, שהתלוצץ על הקוראן. הוא כתב, למשל: 'לא אמר ריבונך אוי למשתכרים / אלא אוי למתפללים'. וזה עיקרון חילוני: הפרדה בין הדת לפוליטיקה, ובין הדת ליצירה האמנותית והספרותית, ובין הדת למחקר המדעי, זה ההישג הגדול ביותר של המודרניות. אסור לתת לאנשי הדת להתערב בעניינים האלה.

"אשר לקריקטורה, צריך לראות מי הכוחות הערביים והאיסלאמיים שהביעו מחאה על הפגיעה במוחמד והשתמשו בה לצורכיהם. סוריה - המדינה הראשונה שהחזירה את שגרירה מדנמרק - זו אותה סוריה שהרגה ב-1982 באל-חאמה 30 אלף 'מוחמד'; היא מחתה כדי להשכיח את אחריותה לרצח אל-חרירי. איראן, זו אותה איראן שמונעת מהסונים בטהרן לבנות מסגד. היא מחתה כדי להסיט את תשומת הלב מתוכנית הגרעין שלה.

"סעודיה - זו אותה סעודיה שבמסגרת התוכנית להפוך את מכה לעיר מודרנית החליטה להרוס את הבית שבו נישאו מוחמד וחדיג'ה, אתר היסטורי נדיר, כדי לבנות במקומו בית שימוש ציבורי. היא מחתה כדי להשכיח (מהמוסלמים) את מלחמתה נגד אל-קאעדה. השייח יוסוף אל-קרדאווי - שהסעיר את העולם הערבי נגד הקריקטורה בתוכנית הטלוויזיה שלו ב'אל-ג'זירה', 'ההלכה והחיים', עשה מה שעשו כל התנועות האיסלאמיות: השתמש במחאה נגד הקריקטורה כדי להראות למוסלמים מדוע יש צורך לקטוע את היחסים עם ה'כופרים', וכדי לעורר מלחמה בין-דתית.

"צריך לראות מי משתמש בקריקטורה לצרכיו: הפועלים? הפלאחים? לא. אלה הם המשתמשים, הורסים את בית מוחמד ומוחים על קריקטורה".

מוסלמים רבים מוחים על הזיהוי של מוחמד, ומכאן גם של האיסלאם, עם טרור. האם הטרור אכן מצוי באיסלאם?

"את זה אומרים האיסלאמיסטים עצמם, כמו המורה הרוחני של איימן א-זוואהירי, שאינו השני בחשיבותו באל-קאעדה אלא הראשון מבחינה הלכתית, מבחינת התכנון והחשיבה. המורה שלו הוא השייח עבד אל-קאדר בן עבד אל-עזיז (ששמו האמיתי א-סייד אימאם עבד אל-עזיז א-שריף), שקבע ש'האירהאב מן האיסלאם, ומי שמכחיש זאת - כופר' (טרור, כלומר הטלת אימה ומורא, נקרא בערבית אירהאב). הוא ואחרים מסתמכים על כמה פסוקים מן הקוראן, ואתן לדוגמה רק אחד מהם, מפרשת המלקוח, המדברת על היחס המומלץ לכופרים (תרגום אורי רובין): 'הכינו כוח לקראתם ככל שתוכלו, וסוסים רתומים לקרב, אשר בהם תזרעו מורא בלב אויב אלוהים ואויבכם'".

אז על מה מסתמכים המוסלמים שמכחישים את הזיהוי של האיסלאם עם ג'יהאד וטרור?

"יש שני איסלאמים מתקופת מוחמד: ישנו האיסלאם המכי (מתקופת מכה), שהוא איסלאם 'נוצרי', כלומר בהשפעה נוצרית, והוא במהותו שוחר שלום. שימוש באלימות, אפילו להגנה עצמית, היה אסור. באיסלאם המכי, הג'יהאד היה אסור. על האיסלאם הזה נבנתה והתבססה התנועה הסופית, המיסטית.

"כשנאלץ מוחמד לעבור ממכה למדינה נולד איסלאם שני, האיסלאם הג'יהאדי. ואת האיסלאם הזה אימצו הטרוריסטים האיסלאמיים של זמננו. כדי להצדיק את המעבר מהשלום ה'פייסני' של מכה אל השלום הלוחמני של מדינה, אמר מוחמד למוסלמים שהג'יהאד הוא רק רשות, להגנה עצמית (פרשת העלייה לרגל, פסוק 39): '[למאמינים] אשר יוצאים עליהם למלחמה ניתנת בזאת רשות [להשיב מלחמה], כי נגרם להם עוול'. למוחמד נגרם עוול, הוא גורש ממכה, ומטרת הג'יהאד ההגנתי היא לאפשר את חזרתו.

"האיסלאם המדיני הוא איסלאם טרוריסטי. השייח יוסוף אל-קרדאווי אומר שהטרור באיסלאם הוא חיובי, ויש לברך עליו. בכך הוא מסתמך בין היתר על פסוק 12 בפרשת המלקוח: 'אני אטיל מורא בלב הכופרים, ואתם הכו על העורף והכו על כל איבר'. ואילו אוסמה בן לאדן, בנאום לרגל עיד אל-אדחא 2003, אמר שיש ללכת על פי הטרור המבורך שעליו מדבר אל-קרדאווי".

האם יש מה לעשות כדי שהאיסלאם המכי יתחזק ויתגבר על האיסלאם המדיני?

"תשובתי היא התוכנית שלי לרפורמה של האיסלאם, רפורמה של השיח האיסלאמי - החינוך הדתי, התקשורת הדתית, ההטפות במסגדים וכו'. התוכנית היא להוציא מספרי הלימוד את כל הפסוקים האלימים והג'יהאדיים, ולהשאירם רק במקור, בכתבי הקודש".

צנזורה?

"במידה מסוימת כן. בתוניסיה, זה מה שנעשה מאז 1999. התוכנית היא ללמד במקום הפסוקים האלימים את פסוקי השלום האוניוורסליים המצויים בתקופת מכה. למשל, פסוק 62 בפרשת הפרה אומר: 'המאמינים והיהודים והנוצרים והצאבאים, כל המאמינים באלוהים וביום האחרון ועושים את הטוב - שכרם שמור להם אצל ריבונם, ולא יפול עליהם פחד ולא יצטערו'. ויש עוד שני פסוקים כאלה. חכמי השריעה כולם אמרו שאלה פסוקים 'מבוטלים'. עלינו לבטל את הביטול של שלושת הפסוקים הללו, ולהכריז שהפסוקים נגד היהודים והנוצרים הם ה'מבוטלים'.

"התוכנית שהצעתי כוללת הכנסת מדעים מודרניים למוסדות החינוך הדתי, כמו היסטוריה השוואתית של הדתות, פסיכולוגיה וסוציולוגיה של הדתות, כדי שהתלמידים יוכלו להבין את הטקסט הדתי בהיגיון המודרני. וגם - הוראת הפילוסופיה וזכויות האדם, כדי להכניס ערכים מודרניים אל האיסלאם, שבו יש כעת רק ערכי מותר-אסור.

"משטרים ערביים אחדים כבר החלו ליישם תוכנית זו, או חלקים ממנה. במרוקו, למשל, מלמדים עכשיו פילוסופיה בבתי ספר תיכוניים. באלג'יריה - שנה אחרי ששלחתי מכתב פתוח אל הנשיא בוטפליקה, ובו קראתי לו לבטל את הוראת השריעה בחינוך התיכוני - התקבל באוקטובר האחרון חוק ברוח זו. וגם בלוב בוטלה באוקטובר 2005 הוראת האיסלאם הג'יהאדי והפסוקים המצדיקים אלימות".

מארב של ההיסטוריה

המלחמה המשטרתית ברעיון המטריאליסטי, ואפילו החילוני הבורגני, היא עדיין אחת ממטרותיה של "המדינה הקדושה". "אני אחזיר את הקומוניסטים אל בתי המעצר [והעינויים] בשני מקרים: אם יקימו מחדש את מפלגתם או אם ימתחו ביקורת על הדת". כך הצהיר עבד אל-נאצר לפני מועצת האומה ב-1964. ובקיצור, הבורגנות הביורוקרטית שלנו לא הגשימה ולו הישג חשוב אחד מאלה שהגשימה הבורגנות הליברלית [במערב] במאה ה-19 (אל-עפיף אל-אחדר, "מקור הבורגנות הערבית")

השיחה מתקיימת בערבית, במטבח דירתו, שכמו החדרים אף הוא עמוס ספרים, כתבי עת וקטעי עיתונות. זהו גם חדר העבודה שלו, הוא אומר, כאן הוא אוהב לכתוב, כשהוא מאזין למוסיקה קלאסית ברדיו ויכול לצפות מדי פעם בנוף הנשקף מהחלון.

רבים משוכנעים שהכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ועזה הוא אחת הסיבות העיקריות לטרור האיסלאמי. זה נכון?

"בכלל לא. אנשים שטוענים זאת, כולל מומחים שמקבלי ההחלטות במערב מסתמכים על דעותיהם, אינם מבינים באמת את תיאולוגיית הטרור האיסלאמית. מהן מטרות הטרור של אל-קאעדה? אל-זוואהירי הגדיר אותן בבירור בספרו 'פרשים תחת דגל הנביא', שאותו כתב למעשה כצוואתו זמן קצר לפני מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר (הוא היה בטוח שאחרי המתקפה ארצות הברית תחסל את כולם). וכך כתב, בעמודים 327-328:

"'על התנועה הג'יהאדית לחתור לכך שהאומה האיסלאמית תשתתף איתה בג'יהאד שלה, והאומה האיסלאמית לא תשתתף איתה כל עוד לא יבינו המוני האומה האיסלאמית את סיסמאות המוג'אהידין'. בסיסמאות המוג'אהידין הוא מתכוון לשלוש הסיסמאות: אל-חאכמייה, אל-ולאא ואל-בראא, שמשמעותן - שלטון דתי המבוסס על השריעה, ההלכה האיסלאמית; יצירת קשרים עם מאמינים בלבד; והתנתקות מוחלטת ומיידית מן הכופרים.

"מטרת הטרור האיסלאמי, אם כן, היא הקמת מדינה שתיישם את השריעה ותתנתק לגמרי מהכופרים - מדתותיהם, מנהגיהם, מלבושיהם, מוסדותיהם, מדעיהם וערכיהם. אבל אל-זוואהירי חכם, והוא מכיר במציאות, בקושי לנהל מערכה תחת שלוש הסיסמאות הללו בלבד. 'למרבה הצער', הוא כותב, 'הסיסמאות הללו אינן מובנות להמוני האומה, אשר אינם מוצאים בתוכם נכונות להקרבה למען סיסמאות בלתי מובנות להם, גם אם סיסמאות אלו נכונות במאה אחוז'".

מה הפתרון שהוא מציע?

"הוא יודע שנחוץ זמן רב עד שההמונים יבינו את הסיסמאות הללו. אבל, הוא כותב, 'ברור שאויבינו לא יתנו לנו את כל הזמן הזה שאנו זקוקים לו לחינוך האומה'. ומה עושים, אם כן? תשובתו: 'עלינו להוסיף על סיסמאותינו - אל-חאכמייה, אל-ולאא ואל-בראא - סיסמאות אחרות, מובנות להמוני האומה האיסלאמית. ובמקום שנראה בהן סיסמאות מדרגה שנייה בחשיבותן, עלינו לקדם אותן קדימה, כדי שיתפסו את מקומן בראש' - בדרגה אחת יחד עם שלוש הסיסמאות המקוריות".

מהן הסיסמאות הנוספות שהוא מקדם?

"'הסיסמה שמבינה האומה האיסלאמית היטב זה 50 שנה', הוא כותב, 'זו סיסמת הקריאה לג'יהאד נגד ישראל'. צריך להבין, בשבילו זו מטרה מדרגה שנייה, והשימוש בה הוא רק אמצעי מקיאווליסטי: אם נגיד להם שהמטרה היא מדינה מוסלמית שתקטע את ידי הגנבים - יגידו לא. אבל המטרה של שחרור פלשתין מהישראלים ברורה ופשוטה.

"סיסמה נוספת שמקדם אל-זוואהירי היא שחרור המקומות הקדושים האיסלאמיים בסעודיה מהנוכחות הצבאית האמריקאית בחצי האי ערב, ובירושלים - מנוכחות הצבא הישראלי. שחרור פלשתין אינו המטרה המרכזית של הטרור, אבל המאבק למענו מסייע לטרוריסטים לגייס את המוסלמים לג'יהאד נגד היהודים ונגד ה'צלבנים'. בניגוד לשמאל, הם לא שונאים, לא את האימפריאליזם האמריקאי ולא את הציונות. הם שונאים את הנוצרים ואת היהודים. לא בגלל מה שהיהודים והנוצרים עושים למוסלמים, אלא רק כי הם יהודים ונוצרים שלא קיבלו עליהם את הדת האמיתית, את האיסלאם".

וזה נכון גם ביחס לארגונים האיסלאמיים הפלשתיניים, החמאס למשל?

"כן. אמנת חמאס קובעת שמטרתה היא שחרור פלשתין עד רגב האדמה האחרון, והפיכתה לוואקף איסלאמי של כל המוסלמים בעולם. זוהי ללא ספק מטרה שאינה ניתנת למימוש, אבל תפקידה לגייס את הפלשתינאים ואת האומה האיסלאמית לג'יהאד נגד ישראל ונגד בעלות בריתה במערב.

"אגב, אל-חאכמייה, אל-ולאא ואל-בראא הם היסוד בתיאולוגיה של כל התנועות האיסלאמיות בתקופה המודרנית. לדוגמה אומר ראשד א-ראנושי, בספרו 'החרויות הכלליות במדינה המוסלמית', שאבן-תיימייה ראה בשנאת הכופרים מטרה בסיסית של השריעה האיסלאמית. ואבן-תיימייה זה, בן המאה ה-14, הוא השייח בה"א הידיעה של הטרוריסטים האיסלאמיים המודרניים. ומיהו כופר? לא רק המאמינים בדתות אחרות. אבן-תיימייה קבע שהשיעים כופרים, והוא הראשון שקבע שהסופים כופרים, והפילוסופים כופרים, ובקיצור כל מי שחורג במעט ממה שנראה בעיניו האיסלאם האמיתי, מוכרז כופר".

נחזור אל החמאס.

"ואל הטרור. בניגוד למטרה המוצהרת של חמאס, הקמת מדינה פלשתינית בגדה ובעזה ניתנת למימוש, אבל הקמתה תשמיט את הקרקע מתחת לתירוץ של הטרור (שחרור פלשתין) וחמאס תישאר רק עם הסיסמאות - אל-חאכמייה, אל-ולאא ואל-בראא - שאותן האומה האיסלאמית לא מבינה".

בהתחשב באמנת חמאס, האם יש סיכוי לכך שהתנועה תגיע להסדר עם ישראל?

"אמנת חמאס לקוחה מהתיאולוגיה של הג'יהאד האיסלאמי. כשהודיעה חמאס על האפשרות של הודנא ארוכת טווח עם ישראל, כתבו פרשנים מערביים, שאינם מכירים את התיאולוגיה הג'יהאדית, שחמאס התמתנה. זו הבחנה טיפשית. גם בן לאדן הציע לא מזמן לארצות הברית הודנא ארוכת טווח, אז מה, גם הוא התמתן?

"כמו בן לאדן, חמאס לקחה זאת הישר מתיאולוגיית הג'יהאד. מה אומרת התיאולוגיה הזאת? כשצבא המוסלמים חלש ונמצא במצב נחות, עליו לבקש הודנא למשך שלוש-ארבע שנים כדי לנצל אותן להתחזקות. זה 'הטווח הארוך' של הג'יהאד".

האם יש אפשרות לשכנע את הנהגת החמאס לנהל משא ומתן לשלום עם ישראל?

"זה קשה. במקרה כזה, תיאולוגיית הג'יהאד תראה במנהיגי החמאס כופרים, כי התיאולוגיה הזאת אוסרת לוותר לכופרים ולו על אינץ' אחד מאדמת המוסלמים. אחרי הסכם אוסלו, ראשד א-ראנושי הוציא פתווה שבה הכריז שערפאת והנהגת אש"ף כופרים, ואמר שכל חכמי האיסלאם רואים כפושע כל מי שמוותר על שיבר אחד מאדמת פלשתין. אבל המציאות חזקה מן הקוראן, ואין לי ספק שההגיוניים מבין מנהיגי החמאס יחרגו מן ההלכה וישלימו עם קיומה של ישראל".

אז אתה רואה גם צד חיובי בניצחון החמאס בבחירות?

"כן. ההיסטוריה עשתה מארב לחמאס. תנועת החמאס לא רצתה לנצח, היא רצתה להיות הכוח השני בחשיבותו אחרי הפתח ולעכב את מימוש 'מפת הדרכים'. אחרי הניצחון נקלעה התנועה למצב שבו עליה לבחור: או שתוותר על האמנה שלה, ועל הג'יהאד, כדי לשאת ולתת עם ישראל, או שהעם הפלשתיני יוותר עליה".

האם יש כאן גם לקח דמוקרטי? הנה, אין צורך לתפוס את השלטון בכוח, יש אפשרות לזכות בו בקלפי?

"האיסלאמים מתנגדים לדמוקרטיה. אצלם הלגיטימיות של השלטון נובעת מן ההלכה האיסלאמית, לא מבחירות. עלי בן-חאג', האיש השני בחשיבותו בהנהגת חזית ההצלה האיסלאמית באלג'יריה, אמר על השתתפות התנועה בבחירות ב-1991: 'אלו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות והאחרונות באלג'יריה'. מי שמגיע לשלטון בדרך דמוקרטית עלול גם להפסידו בדרך דמוקרטית, אבל ויתור על השלטון אסור באיסלאם. השליט שולט עד מותו".

ואם תנועת החמאס תפסיד בבחירות הבאות, אנשיה יוותרו על השלטון?

"חמאס לא תהיה מוכנה לחילופי שלטון כתוצאה מהפסד בבחירות, אבל בסופו של דבר זה ייקבע על ידי מאזן הכוחות באותו זמן: זה תלוי בכוח האמיתי שיהיה לצד הזוכה".

שני אויבים לאנושות

בשיר ישב זקוף והכתיב בקצב מהיר, נלהב יותר ויותר מניסוחיו. "עוד משפט", אמר ברוח קרבית. "שליטי הבעת' אינם אלא חבר מרצחים מקצועיים; רובם ככולם נטלו חלק פעיל במעצרים, בחטיפות, בעינויים וברצח של לוחמים ושל אזרחים שלא נשאו חן מלפניהם. זכותו של העם - יותר מזה: חובתו! - לנקוט אותה אלימות שננקטה נגדו!" (שמעון בלס, "חורף אחרון")

בעקבות הבחירות לפרלמנט בעיראק, ב-6 באפריל 2005, התפרסמה באתר "אילאף" שיחה עם אל-אחדר שבה הבהיר מדוע הוא רואה בחיוב את ההתפתחויות בעיראק, שהתאפשרו הודות להפלת שלטונו של סדאם חוסיין בהתערבות צבאית חיצונית. אחרי שפירט את פשעיו של השליט המודח, ובהם השימוש בגז רעיל נגד אזרחים כורדים ונגד חיילים איראניים, הביע את התפעלותו מן האיפוק הרב - "סבלנות-איוב ממש" - שגילתה ההנהגה השיעית לנוכח הטרור הסוני.

"השיעים בעיראק גילו בגרות פוליטית ופטריוטית שאני מודה שלא צפיתי אותה", אמר. "בגרות זו התגלתה גם כשראש הממשלה הודיע שהוא 'ישלוט בעיראק לא כשיעי, אלא כעיראקי' - הצהרה חסרת תקדים בתולדות האיסלאם הסוני והשיעי גם יחד. בעודי מכתיב את דברי אלה, מודיע הרדיו על מינוי ג'לאל טלבאני, סמל המאבק הלאומי הכורדי והמאבק הדמוקרטי העיראקי, לנשיא רפובליקת עיראק החדשה. ובפעם הראשונה מאז הכורדי סלאח א-דין (1138-1193) שולט בארץ ערבית נשיא כורדי עיראקי, בסיועם של שני סגנים, שאחד מהם סוני והאחר שיעי. ובפעם הראשונה בתולדות עיראק והעולם האיסלאמי כולו מקבל נשיא רפובליקה, ראזי אל-יאור, ברצון טוב את הוויתור על הנשיאות ומסתפק במשרת סגן הנשיא".

אל-אחדר העריך אז שלהתפתחויות הללו בעיראק תהיה השפעה מרחיקת לכת על העולם הערבי. ועכשיו, אחרי הפיצוץ של המסגד השיעי בסמרא, וגל החיסולים שבא בעקבותיו, האם שינה את דעתו? "תמכתי ואני עדיין תומך בהתערבות חיצונית להכנסת המודרניות לעולם האיסלאמי", הוא אומר. "כי העולם האיסלאמי אינו יכול, בכוחותיו שלו בלבד, לעשות זאת. והמעורבות החיצונית - בכל צורותיה, כולל הצבאית כמו בעיראק - הביאה להכנסת המודרניות. טורקיה, למשל, הודות להתערבות מצד האיחוד האירופי ביטלה את העונש על ניאוף ואת עונש המוות, ביטול שאסור על פי השריעה, והבטיחה לשמור על זכויות האדם ועל זכויות הכורדים. שינויים לטובה חלו בהשפעה חיצונית גם בלבנון ובאפגניסטן. ובעיראק - לולא ההתערבות החיצונית, האם היה סדאם נופל?"

האם הפלת סדאם הצדיקה את המחיר שגבתה, בסבל ובקורבנות? האם רוב העיראקים נמצאים היום במצב טוב יותר משהיו תחת שלטון סדאם?

"המצב טוב יותר. ההישג הראשון - בעיראק, המחולקת לעדות וללאומים, לא יכולה יותר לקום דיקטטורה בנוסח זו של סדאם. המצב לא יכול לחזור לקדמותו. למה? בזכות ההישג השני - הפדרליזם. במאזן הכוחות החדש שנוצר, אדם אחד לא יוכל לכפות את עצמו שוב על כולם.

"הפדרליזם בעיראק הוא לדעתי אות לבאות. המזרח התיכון הוא פסיפס של מיעוטים, ודמוקרטיה אינה יכולה להתקיים באזור כזה במדינה ריכוזית, כי אז המדינה תהיה בהכרח דיקטטורית. אני צופה שבעקבות עיראק יקומו בעתיד משטרים פדרליים גם באיראן ובסוריה. אשר ללבנון, כבר ב-99' הצעתי במאמר הקמת שלטון פדרלי בה.

"עידן המדינה הריכוזית בעולם נגמר. חלק מסמכויותיה צריך לעבור למחוזות, וחלק מהן ממילא כבר עבר למוסדות בינלאומיים, כמו קרן המטבע הבינלאומית, ארגון הסחר העולמי, האו"ם, ובאירופה - האיחוד האירופי. רשת האינטרנט פרושה על פני כל העולם, ואנשים יכולים לצפות ולהאזין לשידורי טלוויזיה ורדיו מעבר לגבול, גם אם ממשלתם אוסרת זאת. אני זוכר כשביקרתי בסוריה ב-1971, נכנסתי לחנות שבה הרדיו היה מכוון על קול ישראל. אחר כך הבחנתי שהוא לא היה היחיד. זה היה אסור על פי החוק, אבל אנשים האזינו בכל זאת".

וישראל? מה צריכים הערבים לעשות כדי לשכנע את הישראלים להיפתח אל הסביבה, ואולי אף להשתלב בתוך מזרח תיכון פדרלי כזה?

"קודם כל על העולם הערבי להשתנות, ולהכיר בזכויות הנשים כפי שישראל מתייחסת אל זכויות הנשים היהודיות, ולהתייחס אל הילדים בתוך המשפחה כפי שהמשפחה היהודית בישראל מתייחסת לילדיה, ולהתייחס אל הפועלים, שבארצות הערביות מנוצלים בלי מגבלות חוקיות, כפי שישראל מתייחסת אל הפועלים בתחומה - מנצלת אותם, אבל על פי החוק. אם הערבים יעשו זאת, ויזנחו את הטרור, נוכל לרכוש את לבם של הישראלים. זה, אגב, השיעור הראשון שלימדתי בבית הספר לקאדרים של החזית הדמוקרטית בירדן, כבר ב-1969: כיצד נזכה בלבו של העם הישראלי. והתלמידים, שישבו עם הקלצ'ניקובים שלהם, אמרו כולם: מסכימים".

נשיא ארצות הברית מציג את הטרור הג'יהאדי כאיום הגדול ביותר על שלום העולם. אתה מסכים אתו?

"הטרור האיסלאמי הוא אויב גדול של האנושות, אבל כמוהו גם הקפיטליזם המשתולל. העולם מנוהל בלי חוכמה, והאנושות נתונה בסכנה מתמדת של אסון אקולוגי, אסון גרעיני ואסון ביולוגי. הקפיטליזם הוא שלב היסטורי הכרחי. בתחילתו הוא היה פראי, והפיל קורבנות רבים. כתוצאה מכך קמה תנועה נגדית, שהצליחה 'לאלף' אותו בהדרגה, 'לתרבת' את הדחפים הברבריים שלו. עכשיו הוא שוב מתפרע, ועלינו להיאבק כדי לאלף אותו מחדש".

פעם האמנת שהפועלים ובעלי בריתם יצליחו להפילו במהפכה סוציאליסטית.

"היום אני חושב שזה לא אפשרי. מה שיקרה כנראה הוא שהקפיטליזם ישתנה בהדרגה, מעצמו ובלחץ מתנגדיו, ויהפוך למשהו אחר. הפועלים לא רוצים דיקטטורה של הפרולטריון, אבל הם רוצים לקבל שירותים ומוצרים חינם. אנחנו צריכים להיאבק למען בריאות חינם, לחם וחלב חינם (כל שנה זורקים עודפי חלב, למה לא לחלקם לילדים רעבים?), תרבות חינם, תחבורה ציבורית חינם".

בעיר הבלגית האסלט כבר הנהיגו תחבורה ציבורית חינם לפני כמה שנים.

"כן? זה מעניין מאוד. מישל ז'ובר, שהיה שר החוץ של פומפידו, סיפר לי שבשנת 1970 אמר שר התחבורה שאפשר להפעיל את המטרו בפאריס חינם, וזה יעלה לממשלה פחות. מה השיב לו הנשיא פומפידו? 'לא, אם ניתן להם את המטרו חינם הם ידרשו אחר כך לחם וחלב חינם.

"לזה יש להוסיף את השינוי בדמוקרטיה שמאפשרת המהפכה התקשורתית - מדמוקרטיה של נציגים נבחרים, שלבוחריהם אין פיקוח עליהם אחרי ההצבעה והם יכולים להפר את הבטחותיהם - לדמוקרטיה ישירה, שבה יתקבלו יותר ויותר החלטות במשאלי עם".

אז שינית את דעתך ביחס לסוציאליזם?

"בוודאי. בתרבות הערבית המוסלמית עליך להחזיק בדעות של שבטך ודתך, שנקבעו בדורות הקודמים, ואל לך לחשוב בעצמך, או לשנות את דעתך. אני קורא בכל יום 70 עמודים של כתבים פילוסופיים ומדעיים, ומשתנה בכל יום 70 פעם, בהשפעת עובדות ורעיונות שבהם אני נתקל. ואז שואלים אותי: 'למה לפני 20 שנה אמרת ככה, ועכשיו אחרת?'

"בעיני הערבים המוסלמים האינטלקטואל הוא מעין נביא, שדבריו הם אמת מוחלטת. אני לא נביא, אני חוקר חברה. והמדע, מהי האמת במדע? היא טעות שתוקנה, היא טעות שיש לתקנה. מחר אולי שוב אתקן".

כשנפגשנו בפאריס לפני 25 שנה אמרת לי שהיית רוצה לבוא לישראל, כדי להשתתף עם העובדים במאבקיהם. גם בספר של בלס מתכנן בן-דמותך לנסוע לישראל, אבל כדי ללמוד עברית. מה מונע ממך לבוא לביקור?

"עכשיו, המחלה. בגלל תמיכתי בפשרה עם ישראל שואלים אותי מדי פעם, 'אם ממשלת ישראל תזמין אותך לביקור, מה תעשה?' ואני עונה: ממשלה צריכה להזמין ראש ממשלה, שר או פוליטיקאי, לא אותי; אבל אם אקבל הזמנה מן החברה האזרחית, מארגונים לא ממשלתיים, לא אדחה אותה. בכל מקרה, אם תצליחו להגיע לשלום ולהקמת מדינה פלשתינית, אני אשתדל לבוא - גם אם אהיה חולה מאוד - כדי לחגוג אתכם ועם הפלשתינאים".*

על עבדים ונשים

"כבר לפני שנים דרשתי מן הערבים והמוסלמים להתנצל על חלקם בשעבוד מיליוני אפריקאים לעבדות", אומר אל-עפיף אל-אחדר. "ב-1964, כשהייתי באלג'יריה, תקפו הסעודים את הנשיא אחמד בן-בלה, ואמרו שהוא קומוניסט. יעצתי לו להגיב בביקורת פומבית של משטר העבדות בסעודיה. הוא הופתע לשמוע שבסעודיה עדיין היו עבדים, ונשא נאום שלם נגד העבדות. כעבור חודש שמענו שהמלך פייסל העביר חוק לביטול העבדות.

"בתיאולוגיית הג'יהאד יש יחס דומה לעבד ולאשה. בסעיף 12 של אמנת החמאס נאמר, למשל, שאשה אינה זקוקה לאישור מבעלה כדי להצטרף לג'יהאד, כפי שעבד אינו זקוק לאישור מאדונו לשם כך. ובאמת, כפי שעבד אינו נחשב באיסלאם אדם שלם, גם האשה לא. אשה על פי האיסלאם לוקה בשכלה ולוקה בדתה, וחלקה של האשה המוסלמית בירושה קטן בחצי מחלקו של הגבר - וזה המצב החוקי בכל הארצות הערביות להוציא תוניסיה.

"בעשר השנים הראשונות אחרי המהפכה האיסלאמית, רגמו באיראן למוות 1,200 נשים באשמת ניאוף. המוסלמים שונאים נשים, והערבים אף יותר. בירדן נרצחות בממוצע 30 צעירות בכל שנה על 'חילול כבוד המשפחה'. בשנת 2000, למשל, נמצא שרק אחת מהן לא היתה בתולה.

"האיסלאם, אגב, היה מהפכה אצל הערבים. מוחמד ביטל את 'פשע הכבוד'. לפני זמנו, אם התגלה זוג נואף, היו רוגמים את שניהם. בשנה הראשונה שלו במדינה מוחמד ביטל זאת כך: הוא קבע שכדי להרשיע זוג בניאוף נחוצים ארבעה עדי ראייה, וזה הרי כמעט בלתי אפשרי. גבר שמאשים את אשתו בניאוף ואינו מסוגל להסתמך על ארבעה עדי ראייה - יספוג מלקות. ואם יתגלה שהעדים שיקרו, גם הם ייענשו במלקות. אבל אחרי מותו של מוחמד גברה שנאת הנשים על הוראתו, והוחלט שהפסוקים הללו מבוטלים.

"כשהייתי בירדן בסוף שנות ה-60 נתקלתי בכמה נשים ששמן היה נהאיה - סוף. התעניינתי מה מקור השם, שבו לא נתקלתי קודם, ונאמר לי שהאב מבקש בצורה זו מאללה שזאת תהיה הבת האחרונה שלו, ומעתה ואילך ייוולדו לו בנים".



אל-עפיף אל-אחדר. הורסים את בית מוחמד ומוחים על קריקטורה


הפיגוע בניו יורק, ספטמבר 2001. בן לאדן דיבר על "הטרור המבורך"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו