בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומנו של גבר גבר

* "פעם היה קל להיות גבר", אומר ניר קיפניס. היום, לנוכח הקשיים, צומחת ספרות גברים. ספרו החדש של העיתונאי מ"בלייזר", "תשליך", מבשר על הצטרפותה של ישראל לז'אנר המשגשג בחו"ל, כעין תחליף להוויית המילואים הנעלמת

תגובות

בבריטניה ובארצות הברית הז'אנר הזה משגשג כבר יותר מעשר שנים, אולי מאז שניק הורנבי פירסם את ספרו הראשון "אהבה על הדשא" ב-92', שבו תיאר את אהבתו האובססיווית לקבוצת הכדורגל ארסנל. ספרות הגברים - התשובה לספרות הנשים נוסח "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" - היא מגמה אופנתית בשנים האחרונות, לצד המטרוסקסואליות והדיונים האין-סופיים על הגבריות החדשה.

הורנבי נחשב למבשרו של הז'אנר. ספריו ("אהבה על הדשא", "נאמנות גבוהה", "על הילד", "איך להיות טובים") זוכים להצלחה רבה ומעובדים לקולנוע. גם טוני פרסונס ("גבר וילד") מצליח בבריטניה וכך גם סטיוון פריי ("היפופוטם"). בארצות הברית מתמסרים הקוראים הגברים לספרים של תומס בלר, מתיו קלאם וסם ליפסייט.

המכנה המשותף בדרך כלל לסופרים האלה הוא שהם אינם מהססים לעסוק בנושאים שנחשבו "נשיים" עד לא מזמן: הם כותבים על רגשות, על יחסים, על הציפיות שלהם מהחיים, הם מודעים לעצמם, רפלקסיוויים, מחפשים את האושר, שואלים עליו שאלות, רוצים להגשים את עצמם, ובאופן כללי הם עדיין מתבגרים נצחיים.

לעומת הספרות האנגלו-סקסית, נראה שהספרות הישראלית השאירה מעט מאוד מקום לסוג הזה של כתיבה גברית. אולי בגלל המאצ'ואיזם שהשתרש מזמן בתרבות המקומית, ואולי בגלל החלוקה המסורתית (שגם נפרצה בינתיים) בין גברים שכותבים על נושאים לאומיים הרי גורל ובין נשים שכותבות על החוויה האישית והתא הזוגי והמשפחתי.

יהיה ההסבר אשר יהיה, עובדה היא שכמעט לא נכתבה כאן ספרות גברים מהסוג שמייצגים הורנבי ופרסונס. אפשר מפעם לפעם לזהות עקבות של כתיבה גברית בספרים של יאיר לפיד (הבלש ג'וש שירמן הוא מין גבר ישן-חדש כזה), של אהוד אשרי ואפילו של אורי אדלמן - כולם, אגב, סופרי מתח. גם כותבים צעירים יותר החלו בשנים האחרונות לעסוק בנושאים הקשורים לגבריות - יזהר הר-לב, אסף גברון, ניר ברעם.

והנה עכשיו באה הסנונית הראשונה - אולי בעקבות ההצלחה של מגזין הגברים "בלייזר" - שאמורה לבשר על תורה של הספרות הישראלית לעכל את הז'אנר החדש. הוצאת גלורי (שממילא מזהה את עצמה עם נושאים "גבריים" מסורתיים כמו כדורגל וספורט בכלל) מוציאה לאור את הספר "תשליך" מאת ניר קיפניס, עיתונאי שכותב ב"בלייזר" וב"גלובס".

יצור מבולבל

רגע לפני הדיון בספר ובסוג הגבריות שהוא מציע, כדאי להתריע בפני הקוראות והקוראים: זהירות, חומר דליק. הספר רצוף בהכללות ובסטריאוטיפים על נשים וגברים. קיפניס, בדיוק כמו "בלייזר", זנח לחלוטין את כללי התקינות הפוליטית והשאיר מעט מאוד מקום לטעם הטוב. הבוטות היא נר למקלדתו, וגם אם יש בה חן, מי שציפו לקבל בספר הזה בשורה על גבר חדש, שנון ומודע לעצמו, מקבלים כאן גבר ישן מאוד.

גיבור "תשליך", ברק פינסקר, חווה משבר אישי ומחליט לעזוב את חייו הישנים (אשה, שני ילדים ועבודה במשרד פרסום) ולבחון אותם מחדש. הוא חובב אלכוהול ונשים, שונא דתיים, מזרחים וערבים, מעשן ג'וינטים כפייתי, זולל עם חברים בפאבים ובמסעדות, מקלל במשחקי כדורגל - בקיצור, מאצ'ו מצוי. עד שהוא עובר טרנספורמציה.

"אם יש לי איזושהי שליחות, זה לתת ביטוי לנפשו המסוכסכת של הגבר הישראלי החדש", אומר קיפניס, בן 36, נשוי ואב לשלושה, בעבר בעל משרד פרסום ובהווה עיתונאי שצבר כת מעריצים על כתיבתו ב"בלייזר". "גם הספר וגם 'בלייזר' הם ביטוי לאותה תופעה - פעם היה קל להיות גבר, היו כללים ברורים. אחר כך נגמר העידן המאצ'ואיסטי, אמרו לנו בואו תהיו גברים חדשים, לימדו אותנו ללכת לסרטים ולבכות ולהביע רגשות, אחר כך לימדו אותנו גם להסיר שיער בלייזר וללכת למכוני כושר ולהיאבק בכרס. לאן זה יגיע אני לא יודע.

"אגב, יצאו מזה גם דברים מצוינים, למשל בתחום האבהות. אבי הוא יהודי בן 81 שלעולם לא יוכל להגיע לרמת תקשורת עם ילדיו כמו שאני הגעתי עם ילדי, ואת זה הרווחתי מהמהפכה הפמיניסטית. יש גם רווחים בדברים שטחיים יותר, כמו ההתעסקות בעצמך, הפאן שבשופינג ובטיפוח הגוף".

מה זה אומר מבחינתך, להיות גבר מודל 2006?

"כמו בהרבה דברים אחרים, אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו המטרוסקסואליות הגיעה למיצוי, היא תסתכם במודעות שהיא חצי בריאותית וחצי אסתטית. מבחינה נפשית, הגבר החדש מתחיל לבעוט במוסכמות החברתיות המחייבות, ונראה לי שבסופו של דבר נקבל גבר עם איכויות גבריות קלאסיות אבל גם יותר מודע לעצמו, יותר מעודן, אבא יותר טוב. הגבר החדש הוא כרגע יצור מבולבל, הוא בעיקר יודע להגיד מה הוא לא".

אי אפשר לסרס

הספר של קיפניס מתרחש על רקע הבחירות במאי 99', כשאהוד ברק הביס את בנימין נתניהו והפועל חיפה עמדה לזכות באליפות. "חלק מהתיאורים בספר הם דברים שקרו לי בחיי", הוא אומר. "מקובל לחשוב שגברים נמצאים בעמדות הכרעה, מרוויחים יותר מנשים ומנוצלים פחות מהן, אבל זיהיתי שהמבנה המשפחתי והחברתי כופה על הגבר יותר דברים שמנוגדים לאינסטינקטים שלו מאשר על נשים.

"הדוגמה הכי טובה היא הזוגיות והתא המשפחתי, שעד לפני כמה שנים לא היתה בכלל נושא לדיון. גבר היה מתחתן בשנות ה-20 לחייו, מביא ילדים, עמל כדי לפרנס אותם, בשנות ה-50 שלו הוא היה מחכה לנכד הראשון, בגיל 60 יוצא לפנסיה ובגיל 70 מת, פחות או יותר.

"אבל בשנים האחרונות הפרנסה פחות קשה במובן הפיסי, יש יותר פנאי ובעיקר יש יותר הזדמנויות לכולם. הסיטואציה הזאת פתחה בפני גברים את האפשרות לממש את הפנטסיות שלהם, וזה מוליד אצלם תסכול עצום. יש שתי דרכים להתמודד עם התסכול - לנהל רומנים מהצד או להישאר מתוסכלים. לא כל הגברים מממשים, ובכל זאת - גבר יכול להיות אדם טוב ואבא טוב ועדיין להסתובב ברחוב כמו ממטרה אחרי כל בחורה יפה. סליחה על ההכללה, אבל ההתנגשות הזאת קיימת פחות אצל נשים".

הספר יוצר גיבור מאצ'ו מהזן הישן.

"אי אפשר לסרס את הגבר, הגבריות חייבת למצוא פורקן איפשהו. הוא מורד בכל מה שהאמין בו עד אותו רגע, אבל במשך הזמן הוא לומד שגם זה לא פתרון".

למה הכתיבה הבוטה?

"זה לא היה מתוך כוונה פרובוקטיווית. עידן התקינות הפוליטית לימד אותנו להיזהר מהכללות, אבל הכללה היא כלי חשוב לחיים. התקינות הפוליטית נועדה למנוע פגיעה במיעוטים, אבל ברוב המקרים היא משרתת דווקא את הסדר הישן. אני מסכים שהספר יכול לקומם מנקודת מבט נשית, אבל להתעלם ממנו זה גם לא פתרון, אלה דברים שקיימים. גברים נמשכים ברמה הבהמית לנשים צעירות וטובות מראה. ברור שמערכת יחסית הולכת ומתמלאת עם השנים, אבל אשה שמזדקנת הופכת להיות יותר אהובה אולי, אבל פחות מושכת. יש בסיס פיסיולוגי לחלק מהדברים שכתבתי".

למה רק לנשים

הספר של קיפניס, כך נראה, שייך באופן כמעט ישיר לתופעת "בלייזר" - מגזין הגברים שהוקם ב-2001 וזוכה להצלחה רבה (לפי סקר TGI האחרון, נחשפים לו כ-200 אלף איש). "המגזין מצליח בגלל הוואקום שנוצר בנישה הגברית בארץ, עם היעלמותה של הוויית הצבא והמילואים שהיתה מרכזית בחיי הגבר הישראלי", אומר קיפניס. "פעם כל שנה הסתגרת באוהל במשך חודש עם אנשים כמוך, צחקת על זיונים והרצת קטעים. זה נעלם, ומשהו היה חייב להחליף את שיח הגברים הזה".

בימים אלה כותב קיפניס עם ירון שפירא ספר שמתעד מסע בין איצטדיוני הכדורגל של אירופה. "הכדורגל בו הוא רק תירוץ", הוא אומר, "זה בעצם מסע גברי ברחבי אירופה, מין יומן מסע משולב עם מדריך טיולים".

קיפניס מונה שלוש סיבות לכך שבישראל כמעט לא נכתבת ספרות גברים: לגברים בארץ יש פחות צורך "לדבר על זה"; לגברים המודרניים יש היום פחות חוויות גבריות מובהקות שמתחשק לכתוב עליהן; ומלבד זאת, כתיבת ספרים היא בדרך כלל לא עיסוק כלכלי משתלם, לפחות לא לגברים ששואפים להיות מפרנסים עיקריים.

"למה רק לנשים יש ספרות נשים קלה ולא מחייבת? הגיע הזמן לאפליה מתקנת", אומר אמיר דורון, אחד משני הבעלים של הוצאת גלורי. "למה אותנו לא מקומם לראות ב'סקס והעיר הגדולה' ארבע נשים שמתעסקות בחיי המין שלהן ובמראה החיצוני שלהן, ואת הנשים זה כן מקומם לראות גברים עושים בדיוק אותו דבר?"

בשנה הקרובה ייצאו בגלורי שני ספרים של הסופר הבריטי סקוט מבוס, מפיק באם-טי-וי, ש"נחשב למהדורה הגברית של ברידג'ט ג'ונס", אומר דורון. "הוא כותב על איך גברים חושבים ומביא לידי ביטוי את עולמו של גבר רווק".

בשבוע הספר האחרון, מספר מרדכי אלון - הצלע השנייה של גלורי - ניגשה אליהם עמית רוטברד מהוצאת בבל והציעה להם להוציא ביחד ספר. "היא אמרה לנו, 'אתם הוצאה לגברים, לא?' הסתכלנו זה על זה ואז לראשונה הבנו שזה נכון. זה ממילא היה דוכן שהתגנבו אליו בעיקר גברים".

הכל מותגים

לעומתם, העיתונאי עופר שלח, שכותב גם הוא ב"בלייזר", עוכר את השמחה בכל הקשור למושג "ספרות גברים". בעיניו, ההגדרה "ספרות נשים" או "ספרות גברים" היא הבחנה מסחרית גרידא, לא תרבותית ולא חברתית. "אצל נשים התלווה לזה הפן הפוליטי של דיכוי היסטורי, היתה תודעה שחיפשה להתפרץ ובהתפרצות שלה יצאו הרבה דברים טובים ולא טובים", אומר שלח. "נוצר מותג מסחרי שנקרא ספרות נשים. גברים היו פחות צריכים את זה עד עכשיו".

בסופו של דבר, אומר שלח, יש ספרות טובה וספרות לא טובה. "הניסיון להחביא דברים לא טובים תחת הכותרת ספרות נשים או ספרות גברים הוא כמו הניסיון להחביא דברים לא טובים תחת המעטה של ספר טיסה - אני לוקח לטיסה אותו ספר שאני קורא בבית. זה שאני גבר לא אומר שאני צריך לקרוא זבל. קראתי את ניק הורנבי ולא ממש התלהבתי. השאלה היחידה היא אם מתקיימת אמת בין המקלדת לבין הכותב. כל השאר זה טרנדים שיווקיים".

אבל סופרים בכל זאת משייכים את עצמם מגדרית לפעמים.

"מאחר שתהליך הכתיבה כל כך קשה ומפחיד ובודד, סופרים רוצים לשייך את עצמם למשהו גדול יותר כדי לא להרגיש לבד, אז קל להם להשתמש במושגים של ספרות גברים או ספרות נשים. אני לא כותב ב'בלייזר' על דברים שאני חושב שמעניינים רק גברים או שמעניינים אותי כגבר. אני כותב שם על רגשותי, על ילדי, על חברי - לא על אהבתי לאופנועים. אני כותב שם על רגשותי, אגב, הרבה יותר מאשר ב'ידיעות אחרונות'. מה לעשות שרגשותי קשורים בעובדה שאני גבר".

אין בעיניך כתיבה גברית או כתיבה נשית?

"יש בהחלט, מעצם העובדה שחלק מראיית העולם השונה של וירג'יניה וולף וארנסט המינגוויי נובעת מכך שהיא היתה אשה והוא היה גבר. זה לרגע לא משנה את העוצמה האוניוורסלית של הספרים שלהם. ב-99' פורסם ספר של המינגוויי שיצא לראשונה אחרי מותו, מין יומן בדיוני על שנה שבילה באפריקה. זה פשוט ספר מחורבן, אבל אם הוא היה יוצא היום היו בוודאי משווקים אותו כספרות גברית. הרי המינגוויי כתב כבר אז כתיבה גברית, בשנים שעוד אף אחד לא קרא לזה כך, כי עוד לא היתה כתיבה נשית שאפשר לעשות אתה את ההנגדה הזאת".



ניר קיפניס: "אם יש לי איזושהי שליחות, זה לתת ביטוי לנפשו המסוכסכת של הגבר הישראלי החדש"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו