בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בכל זאת הוא נשאר בחוץ

"האיש שבפנים"

תגובות

בפרסומים המלווים את יציאתו לאקרנים, מוצג "האיש שבפנים" כיצירה שאמורה להוכיח כי ספייק לי מסוגל לביים סרט הוליוודי מיינסטרימי ומסחרי כמו כל במאי ממושמע אחר. באיזו מידה הסרט יממש את יעדו הכלכלי עדיין קשה לדעת, מכיוון שרק בסוף השבוע הזה הוא יוצא לאקרנים בארצות הברית, ונתוני הפתיחה שלו בקופות ייוודעו רק בתחילת השבוע הבא. במה שנוגע ליעדו האחר של הסרט, להוכיח שספייק לי יכול לציית לחוקי העשייה הקולנועית ההוליוודית בצביונה המסורתי ביותר - האם לא ידענו זאת כבר?

בדרך כלל הבמאים שיוצרים אך ורק סרטים מיינסטרימיים הם אלה שאינם מסוגלים לביים דבר פרט לכך. במאים כמו ספייק לי - שמאז סרטו הראשון "לא יכולה בלי זה", לפני 20 שנה, נעה יצירתו באומץ ובנחישות בין קולנוע עלילתי ותיעודי, מסורתי וניסיוני - מסוגלים בדרך כלל לעשות הכל; גם לביים סרט שוד יעיל ומהנה כגון "האיש שבפנים".

עיקר ההנאה שמפיקים מ"האיש שבפנים" נובעת מהעובדה שזהו אמנם סרטו המיינסטרימי ביותר של ספייק לי עד כה (הפקתו הוצעה לו על ידי המפיק הוותיק והמצליח בריאן גרייזר), ובכל זאת יש קווים משותפים רבים בינו לבין סרטים קודמים של הבמאי המעניין והחשוב הזה.

כמו "עשה את הדבר הנכון", סרטו מ-1989, עלילתו של "האיש שבפנים" מתרחשת במסגרת זמן קצובה מראש. וחשוב יותר, כמו כמה מסרטיו הקודמים - כגון "קדחת הג'ונגל" מ-1991, "קלוקרס" מ-1995 (שאף הוא סרט מיינסטרימי) או "השעה ה-25" מ-2002 - מה שמעניין את ספייק לי בעשיית "האיש שבפנים" אינם פרטי העלילה, אלא כיצד הוא יכול לפרק את העלילה לסדרה של סצינות שמעצבות את ההקשר האנושי, החברתי והתרבותי.

חיבור נוסף בין "האיש שבפנים" למכלול יצירתו הקודמת של לי, מתקיים בזכות הופעתו של דנזל ואשינגטון, שכבר כיכב בשלושה מסרטיו הקודמים: "בלוז" ב-1990, "מלקולם איקס" ב-1992 ו"יש לו את זה" ב-1998. נוכחותו ב"האיש שבפנים" מייצגת לפיכך את עבודתו הקולנועית של ספייק לי על כל גווניה השונים.

הסוד הפרטי של מנהל הבנק

עלילת "האיש שבפנים" מתרחשת כמעט כולה בזמן שוד בנק הממוקם בוול סטריט שבמנהטן. היא מתרחשת בשני מישורי זמן, שמובדלים ביניהם בעזרת סגנונות צילום שונים. באחד מתואר השוד עצמו, ובשני מוצגים קטעים מחקירתן של כמה מהדמויות שהיו מעורבות בפרשה. השילוב הזה מעניק לסרט צביון של יצירה שמתרחשת בו-בזמן בהווה ובעבר (גם זו תחבולה שהכרנו כבר מסרטיו הקודמים, שבהם הגבול הדק בין מציאות להזיה מיטשטש לעתים קרובות). החיבור בין מישורי הזמן השונים יוצר תחושה של ערעור, והיא מחלצת את "האיש שבפנים" מהמסגרת הנרטיווית המוגבלת אך היעילה ששוד הבנק עצמו מספק לו.

הדמויות המרכזיות המעורבות בעלילה הן דלטון ראסל, מנהיג חבורת השודדים (קלייב אואן); קית פרייז'ר (דנזל ואשינגטון) וביל מיצ'ל (צ'יווטל אז'יאופור), נציגי משטרת ניו יורק שממונים על הבאתה של הפרשה לסיומה הטוב; ארתור קייס (כריסטופר פלאמר), בעל הבנק, שרוצה שהפרשה תיגמר מבלי שייחשף סוד פרטי שלו; מדלן וייט (ג'ודי פוסטר), עסקנית מסתורית שמסייעת לקייס; וכמה מבני הערובה שנלכדים בבנק בזמן השוד.

השאלות העיקריות שמנחות את העלילה (שלא אחשוף פרטים נוספים ממנה) הן מי הם השודדים, והאם המניע לפעולתם קשור בסוד שארתור קייס, הסמל הקפיטליסטי של הסרט, מבקש להסתיר בכל מחיר. שאלה נוספת היא איך מתכוונים השודדים להיחלץ מהמלכודת שבה נקלעו.

התסריט איננו מופת של כתיבה קולנועית מיומנת - זהו תסריט ראשון של ראסל גווירץ - אך ניתן לעקוב אחריו בנוחות מסוימת (רק דמותה של מדלן וייט נותרת עלומה, אם כי אפשר ליהנות מהופעתה המהוקצעת של ג'ודי פוסטר. נדמה שהבמאי ניסה בעזרת הדמות הזאת לומר משהו על הכוחניות המניפוליטיווית שמחברת בין עולם העסקים לפוליטיקה, אך התסריט לא סיפק לו די אמצעים לכך).

אך מה שמעניין את ספייק לי איננה כל כך העלילה עצמה, ובוודאי לא פתרונה, שאותו הוא משליך כלפי הצופים במהירות מרושלת למדי, אלא הדמויות שמאכלסות אותה, ואותם רגעים קטנים של חיים שמייצרים את הפסיפס האנושי, החברתי והתרבותי של ניו יורק, שממלא את סרטו בתוכן.

בן ערובה זועם

נזכרתי בזמן הצפייה בסרטו של סידני לומט, "אחר צהריים של פורענות", מ-1975, שאף הוא תיאר את המתרחש בזמן שוד בנק. זו אסוציאציה שעשוייה להפתיע, מכיוון שמבחינות רבות אלה שני יוצרים שונים מאוד זה מזה, לא רק בגלל פערי הגילים בין השניים, והיותו של לומט יהודי שהגיע לעשיית סרטים מהתיאטרון היידי ומהטלוויזיה האמריקאית של שנות ה-50, אלא מכיוון שלומט הוא במהותו במאי הרבה יותר מסורתי מספייק לי. אולם, גם לומט, למרות הוותק וההצלחות המסחריות המזדמנות, לא השתלב מעולם במרכז העשייה ההוליוודית. הוא צילם את מרבית סרטיו בניו יורק, ואיכותם העיקרית נובעת מהאופן שבו תיעד את חלקיה השונים של העיר ואת מגוון הדמויות המאכלסות אותה.

יותר מפרטי השוד בסרטו של ספייק לי, מעניין המפגש בין התרבויות והגזעים שמתואר בו: מחאתו של בן ערובה ממוצא סיקי שהשוטרים הסירו את הטורבן מראשו, ותגובתו הזועמת של בן ערובה אחר שנשאל אם השפה שהוא דובר היא אלבנית, והוא עונה שזו ארמנית. אלה הרגעים שבהם הסרט מתעורר לחיים ומה שאמורים להיות השוליים נהפכים למרכז.

בהקשר הזה חשובה כל כך נוכחותו של דנזל ואשינגטון. הגיע הזמן להחמיא לשחקן, שהופעתו נינוחה כתמיד, אלא שלמרות הנינוחות, ואולי דווקא בזכותה, הוא מצליח לעצב דמות בעלת גוונים וניגודים אישיותיים ותרבותיים שמייצגים את המתרחש בסרט כולו.

"האיש שבפנים" הוא סרט שאפשר ליהנות ממנו ללא מאמץ רב. ספייק לי יודע כיצד לביים, ו"האיש שבפנים", למרות מעידות תסריטאיות פה ושם, הוא סרט עשוי היטב. אולם עיקר ההנאה נובעת מהמתחים בו, שהם אופייניים ליצירתו של ספייק לי כולה. אלה המתחים של יוצר שנמצא בו-בזמן במרכז ובשוליים, לא רק של הקולנוע האמריקאי, אלא גם של החברה והתרבות האמריקאית בכלל. הוא בעצם האיש שבפנים, שהסרט קרוי על שמו, אך גם האיש שבחוץ, שמתבונן על האיש הזה ולעולם לא יהיה שייך באמת לממסד. וטוב שכך.

"האיש שבפנים". בימוי: ספייק לי; תסריט: ראסל גווירץ; צילום: מתיו ליבאטיק; מוסיקה: טרנס בלנשארד; שחקנים: דנזל ואשינגטון, קלייב אוון, ג'ודי פוסטר, צ'יווטל אז'יאופור, כריסטופר פלאמר, וילם דפו



דנזל ואשינגטון עם וילם דפו ב"האיש שבפנים". רגעים קטנים שיוצרים את הפסיפס האנושי והתרבותי של ניו יורק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו