בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה פשר ההתלבטות

"שכול וכשלון" התפרסם לראשונה בשנת 1920, שנה לפני רצח ברנר, ורואה עכשיו אור מחדש; למה כדאי לקרוא אותו זמן רב כל כך אחרי פרסומו? גם כדי ללמוד איך אפשר להתפרע בפרוזה וגם כי "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאבדים עצמם לדעת או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים"

תגובות

שכול וכשלון

חיים יוסף ברנר. הקיבוץ המאוחד 2006, 254 עמ', 76 שקלים

"שכול וכשלון" התפרסם לראשונה בשנת 1920, השנה שלפני רצח המחבר, אבל החל להיכתב ב-1914. למה כדאי לקרוא אותו זמן רב כל כך אחרי פרסומו? גם כדי ללמוד איך אפשר להתפרע בפרוזה ובכל זאת לשמור על סוג של לכידות, וגם כי "עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאבדים עצמם לדעת או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים" (עמ' 6). מהי חרפת החיים הפרטיים של "שכול וכשלון"? על כך בהמשך.

מנחם ברינקר (בספרו "עד הסמטה הטבריינית", עמ' 248) הבחין במתח שבין סיום הרומן הקתרטי ופתיחתו העגומה. ברצוני להוסיף לכך כמה מלים. הרומן הזה מתחיל ומסתיים בספינות מפליגות. הספינה הראשונה מתווכחת עם הספינה השנייה ומשלימה אותה, למרות שהן אינן מתנגשות זו בזו בעולם של הסיפור, וחולפות זו על פני זו במרחק של כל עמודי הרומן. בסוף המפויס-לרגע של הרומן (עמ' 246) מביט חיים חפץ בספינה, שתוליך אותו בסופו של דבר לקחת את נכדו היתום מירושלים ולהביאו לטבריה. כך נגמר הסיפור, בספינה שתוליך אולי אדם לעשות מעשה חסד, גאולה אנושית, לא דתית, של ילד. והנה, הספינה של תחילת הסיפור, שמפליגה כשלוש שנים אחרי הספינה רוחשת הטוב של סוף הסיפור, היא ספינה שעל סיפונה מתרחשת התמוטטותו הנפשית של יחזקאל חפץ (קרובו של חיים חפץ הנזכר לעיל), יחזקאל ש"הרבה להטעים את הצורך ביחס טוב לבני אדם" (עמ' 5).

אם כן, שתי הספינות "נושאות" את היחס הטוב בין בני אדם. אבל יש ביניהן בכל זאת הבדל: הספינה של חיים חפץ אמורה להוביל אותו אל אדם אחר, שזקוק לו, והספינה של יחזקאל חפץ מובילה אותו, ככל הנראה, מנקודה לנקודה במסלול בריחה, מפורט סעיד לאלכסנדריה, אחרי נדודים רבים בתוך ארץ-ישראל ומחוצה לה. מסעו של חפץ הוא מסע של אדם בודד. בספר הזה הבדידות משמעה כשלון. רק המסע אל זולת הוא מסע ראוי. לכן הוא נדיר כל כך ברומן.

שתי הספינות של תחילת הרומן וסופו הן שתי אפשרויות של תקשורת אנושית. רק לאחת יש יעד. ספינת הבדידות פולטת מתוכה את הנוסע, יחזקאל. הוא מותיר אחריו על הסיפון "יתום פעוט" - תיק ובו הרשימות שהן כביכול חומר הגלם ל"שכול וכשלון". מול ה"יתום" המטפורי, הספינה של סיום הספר נועדה לשאת יתום אחר, ממשי. הספינה הבודדה נושאת יתום שהוא חומר ספרותי (הדפים ששכח יחזקאל); הספינה המפליגה אל זולת נושאת יתום ממשי. שני היתומים הללו נגאלים בדרכים שונות ומשלימות: היתום העשוי נייר, הטקסט, הופך לסיפור על היתום העשוי בשר ודם. הספינה הבודדה, ספינת הספרות, נושאת על סיפונה את הספינה השטה אל זולת, ספינת החסד האנושי.

יש שני דברים ("מוטיבים") בולטים וקשורים שהרומן הזה רצוף בהם: אבנים, עשרות אבנים - ותקשורת בלומה, מופרעת, מוחמצת. סצינת הסיום של הרומן מרגשת כל כך מכיוון שהיא מנוגדת לאבני הרומן הרבות. יסודות המים והאוויר שולטים בתמונה: ספינה צפה על המים. האבנים, שלאורך כל הרומן הן אבני גרביטציה ומוות (שיא הכובד הוא בסיפור על הכלב שהוכה בידי אבן כבדה בראשו, עמ' 230), הופכות בסיום, מול הספינה הצפה, לאבני התגרדות, כלומר - אבנים קטנות ומענגות. בתחילת הרומן חיים הוא סתת אבנים. בסופו האבנים אינן צריכות סיתות, הן אבנים חלקות, אבנים של מים מתוקים.

על המים שטה הספינה. היא מהבהבת, ממש כמו הכוכבים המנצנצים כמה עמודים קודם לכן (עמ' 244). ברנר עושה כאן דבר יפה מאוד. הכוכבים המנצנצים בעמ' 244 מזכירים ליוסף חפץ, זה הפילוסוף-למחצה של הסיפור, את קאנט ואת דבריו בסוף "ביקורת התבונה המעשית" (לפיהם שני דברים ממלאים את הנפש התפעלות - הכוכבים בשמיים והציווי המוסרי הפנימי). אבל יוסף, המהרהר במוסר של קאנט, הוא זה שבשתיקתו הביא למותה של בתו. הוא מתחסד כשהוא מדמה לראות את נשמת בתו בכוכב ה"קאנטייני": "נשמת מרים - נתגלגלה שם באחד הכוכבים". כנגד הקיטש המנצנץ הזה, המשולב בהתחסדות מוסרית, מעמיד ברנר נצנוץ אחר - של הספינה שאינה מסמנת עיקרון מוסרי כללי אלא מעשה מוסרי חד-פעמי שנעשה בלי פילוסופיה, מעשה פשוט של נסיעה לעיר אחרת על מנת לעזור לילד. תורן הספינה של חיים חפץ גבוה יותר ומהבהב בעוצמת אור חזקה יותר מהכוכבים של קאנט.

שתיקתו של יוסף אינה היחידה. מארג הסבל של הרומן נובע ממגוון רחב של הפרעות תקשורת, דיס-קומוניקציות. הספינה הנושאת את בדידותו הטרופה של יחזקאל חפץ היא רק דוגמה אחת מני רבות לעקרון המכונן את היחסים הבין-אישיים ברומן הזה, עקרון המחולל הן את ה"שכול" והן את ה"כשלון". הספינה ההולכת להביא את הזולת מרגשת כל כך בסוף הספר, מכיוון שעד אליה עיקר הסיפור מלא תקשורות קטועות: חנוך "אינו מודיע על עצמו" לאביו (עמ' 200) - מפני שהוא מת; מרים לא תשלח מכתב כי "אין למי לשלוח" (עמ' 211); וכשאסתר נוסעת לעזרת אחותה (עוד רגע נדיר של חסד ברומן), יחזקאל "לא חקר ולא דרש אף פעם: השלום לה?"; כתגובה, גם "היא לא תגיד לו כלום, לא תספר לו" (עמ' 219); ועל אחר נאמר כי "תולעתו מכרסמת אותו, מכרסמת, ופיו חסום, חסום" (עמ' 224). לכן הדיבור יכול להיות הצלה ב"שכול וכשלון": "ובלבד שנשמע, ובלבד שלא תלך לאיבוד מתנת הדיבור, מתנת החיים שבנו" (עמ' 241). והנה, בדיוק הצלה זו לא מתממשת כמעט. יש הרבה פטפוטי סרק (חלקם נראים כמחוות לפטפטניו של מנדלי).

הצלת הדיבור לא מתממשת בעיקר בנוגע לעניין המרכזי הטורד את הרומן משלוותו: המיניות המתוסבכת עד התפוצצות של יחזקאל חפץ. המיניות שלו היא דבר שאין מדברים עליו, בשני מובנים: אין מדברים עליו בטקסט, ואין מדברים עליו בביקורת על הספר. יש בספר רמזים רבים לנטיה הומוסקסואלית ולפחות דו-מינית של יחזקאל. המספר דואג לפזר רמזים רבים על אי-נחת מינית של יחזקאל, ובד בבד לעמעם אותם. הטקסט יוצר שוב ושוב חידה מינית מתסכלת אצל הקורא, שאינה נפתרת. "הלא כן דרך 'גברים' שכמותו ו'אהבתם' של אלו שכמותו"; יחזקאל חווה "מחזות ומחשבות כעורים, שרק כתלי חדריהם של הרווקים יודעים אותם"; מה מקור העינוי המיני של יחזקאל? מדוע מכנים אותו "מניאק" ברומן? מהי "פגימתו העליונה"? מדוע "הבוז הגמור לעצמו"? מדוע מכים את יחזקאל בעת אשפוזו? מדוע הוא רואה את אסתר כ"גבר" ומשתוקק אליה? מה פשר "חולשתו המינית" של יחזקאל? מדוע הוא אומר לעצמו שהוא "אינו גבר" או "גבר מדומה"? ובכלל, מה פשר ה"התלבטות" שבכותרת המשנה של הספר?

הביקורת המוכרת לי על "שכול וכשלון" לא אהבה את מצוקת השאלות האלו ועקפה אותן (יוצאת מן הכלל היא דנה אולמרט, שכתבה על יצירות מוקדמות של ברנר, כמו "בחורף"; ממנה נודע לי כי מיכאל גלוזמן עתיד אף הוא לפרסם בקרוב מחקר בנושא). הביקורת לפעמים פטרה את העניין ב"יחסים שבינו לבינה", אבל כאשר "שכול וכשלון" רוצה לדבר על אימפוטנציה ביחסים הטרוסקסואליים הוא מדבר עליה בגלוי (ביחס לחנוך חפץ).

לפעמים באה ההתעלמות ממיניותו הספציפית של יחזקאל לטובת דיון בנושאים "נעלים" יותר, מטפיזיים, וממילא נוחים יותר להעצמת המיתוס של ברנר כאיש רוח ציוני מרכזי. אבל ברומן, כמו בביקורת, "העיקר חסר. החסרון הזה כבר לא ימלא. חסר, חסר, חסר": דברים אלו נאמרים על יחזקאל, אבל הם מתארים גם את מצבו של הקורא ברומן. נאמר על דודו של יחזקאל, יוסף, כי "טיב מחלתו ידוע לו" (עמ' 239). במקרה של יוסף המחלה הוגדרה והחולה "נרגע". ובדיוק ההיפך מתרחש אצל יחזקאל. למצוקתו אין שם. לכן הוא ממשיך לברוח ולהתמוטט. מכאן מה שקורצווייל כינה יפה "הדהרה ההקטית (הקדחתנית) של הפסקה הברנרית, שלעולם אינה מגיעה למנוחה", תופעה שמקבילתה במרחב הברנרי היא מה שדנה אולמרט כינתה "עצבנות גיאוגרפית".

אפילו ברוך קורצווייל, שהעמיד את השאלה המינית בחזית דיונו ברומן, לא קרא למיניות הזו בשמה, וניסה (באופן ספקולטיבי לגמרי, לדעתי) לחבר בין העניין הארוטי לעניין הדתי. כותב קורצווייל ("בין חזון לבין האבסורדי", עמ' 299): "עמוק עמוק בנשמותיהם יודעים גיבורי ברנר, כי מה שגורם לתהליך העלוב של דלדול הארוס הוא 'ההתמוטטות הדתית', היינו עולם יהודי ללא אלוהים". אבל הארוס אצל יחזקאל חפץ אינו מדולדל אלא תוסס מאוד, והניסיון לקשר בין הארוטיות של חפץ לעניינים תיאולוגיים הוא ניסיון לא מוצלח לשוות לבעיית ה"יציאה מהארון" הילה אצילית. כדאי לקרוא את "ברנר בלונדון" של אשר ביילין כדי ללמוד גם על צדדיו הפחות "אציליים", כלומר היותר אנושיים, של הסופר הגדול.

לסיום, הערה טכנית. הוצאת הקיבוץ המאוחד ראויה לכל שבח על שגאלה את הספר הזה מתוך מהדורת "כל כתבי ברנר" הגוצה, הלא נוחה לקריאה, משנת 1978, והצמידה לה אחרית דבר מועילה של ברנריסט מובהק כמנחם ברינקר. עם זאת, חבל שלא נעשה מאמץ רב יותר בהקלת הפענוח של מלים וביטויים לועזיים המשולבים בספר. הביאורים בסוף הספר מכסים רק חלק משלל המלים שהקורא הישראלי אינו מכיר. מי יודע, למשל, מה פירוש "שדא ביה נרגא מעיקרא דדינא", או מה זה "צונויפרופעניש"? גם איתור המלים שבוארו, המובאות בסוף הספר בסדר אלפביתי, פוגע מאוד ברצף הקריאה. מי ששקד על הדפסת "שכול וכשלון" יכול היה לקבל דוגמה טובה ל"איך מוציאים מחדש" ממי ששקד במקביל על הוצאת ספר אחר של ברנר ("מן המצר") באותה הוצאת ספרים.

יוסף חיים ברנר

סיפורו הראשון של הסופר יוסף חיים ברנר (יליד אוקראינה, 1881) התפרסם ב-1899 בכתב העת "המליץ" ("פת לחם"), וקובץ הסיפורים הראשון שלו, "מעמק עכור", ראה אור בוורשה ב-1900. את הרומן הראשון שלו "בחורף" כתב ברנר מחדש, לאחר שהעותק הראשון שלו נעלם כאשר גויס לצבא הרוסי. הרומן פורסם ב-1903. לארץ ישראל הגיע ברנר ב-1909 ובה כתב את רוב יצירותיו הגדולות, וביניהן הרומנים "מכאן ומכאן" ו"שכול וכשלון". הוא הפך לאחד מסמלי העלייה השנייה וב-1921 השתתף בוועידת היסוד של ההסתדרות הכללית. במאי 1921 נרצח ברנר במהלך פרעות תרפ"א בשכונת אבו כביר ביפו

הרומן החדש של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל



הבית שלידו נרצח יוסף חיים ברנר באבו כביר, 1921



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו