בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החומרה של קבלת האחריות, העדינות במפגש עם הכאב

קובץ הסיפורים החדש של יצחק לאור, "ורד צלע", כולל 33 סיפורים המתכתבים זה עם זה בנושאים ובדמויות. מיכל זמיר על יופיה של הכתיבה הלאורית, המכילה סתירות בלתי ניתנות ליישוב בין חמלה, הזדהות ואהבה, לבין גבריות שנעלבת מכך שלא כל אשה היא גם אמא

תגובות

ורד צלע יצחק לאור. הוצאת הקיבוץ המאוחד,
231 עמ', 82 שקלים

יש להיזהר בקריאת ספר הסיפורים החדש והמעניין של יצחק לאור, "ורד צלע"; בקובץ, העשוי 33 סיפורים המתכתבים זה עם זה בנושאיהם ובדמויותיהם, מממש לאור באופן מקסימלי את טווח המשמעות של המושג אירוניה. לפעמים על מנת לנגח את הדעה הרווחת, הבורגנית, הכוחנית, שכל האנושי זר לה, ולפעמים על מנת לתת ביטוי לרגשות ראשוניים, לא לגיטימיים בעידן התקינות הפוליטית, ועם זאת בוערים מאוד.

בעניין זה ראוי לדייק; יש תחומים שבהם האירוניה היא מוסרית מעיקרה: הצבא, השב"כ, העשירים והאקדמיה. אבל אלה לא העניין המרכזי. יופיה של הכתיבה הלאורית גלום באותן סתירות בלתי ניתנות ליישוב בין חמלה, הזדהות ואהבה לבין גבריות נעלבת, עלבון מהותי, על כך שלא כל אשה היא אמא. לפעמים זה נושא לבדיחה ולפעמים לכאב עמוק. בשני המקרים גברי מאוד.

העמדה הלאורית מגיעה למיצויה השלם ביותר בנובלה היפהפייה "כמה שתיתן לי, וכמה שייתנו החיים". זהו סיפורה של ורד צלע, פקידה אפרורית לכאורה, שהבעירה את חייו של תת-אלוף פסל גזע באהבה ענקית, ומכיוון שפסל גזע עמד לפני קידומו לתפקיד מפקד חיל האוויר ומאליו יובן שהיה נשוי ואב לשלושה ילדים ובעל עמדה ומעמד חברתי, זכתה התאבדותו במסוקו הפרטי לסיקור נרחב מצד העיתונות כמו גם לחיטוט גס מצד חוקרי השב"כ. האם זה סיפור אהבה? אולי, אבל עוצמתו גלומה באופנים השונים שבהם ניתן לספרו ובעיקר באופן שבו לא ניתן לספרו; כי "לך תסביר, בסופו של דבר, איך כל מה שנבנה רק ממלים אמיתיות לגמרי אינו יכול להיות אמת" (עמ' 37).

סיפור האהבה או ההטרדה המינית או המפגש הגורלי בין תת-אלוף מזדקן לפקידה הצעירה, או אותה שערורייה שכל תושבי ישראל רצו לקרוא על אודותיה בעיתון או לצפות בה בטלוויזיה, או תולדות הרשלנות הביטחונית שאיפשרה התרחשות רגשית בלתי מבוקרת במרכז מערכת העצבים של המדינה, נדונו שוב ושוב מבעד לזוויות ראייה משתנות, וכבר בזה מערער לאור את עדיפותו של הנרטיב הפמיניסטי, ובזה, מבחינתו, אין כל חידוש. לעומת זאת, הגמישות שבה מעצב לאור את דמותו המרתקת של המספר בנובלה זו, מאפשרת לו ללוש הכל מחדש לכדי ראייה מוסרית הנעה בין שני קטבים: החומרה של קבלת אחריות והעדינות במפגש עם הכאב. לאור אינו מתעניין בענישה, ממילא נושא כל אחד את עונשו שלו.

"הה פסל", נוקט המספר בנובלה לשון קינה ונהי נוכח הגיבור שאהובתו ורד מוסרת את מספרי הטלפון הפרטיים שלו לחבר שלה רפי, טכנאי מטוסים בבסיס, "אילו רק הצלחת לשאוב מפחדיך את הדימוי הדרוש לך כדי להציל את עצמך מאותה מחלה ממארת, אהבה מסוג כזה, שאין לה שם בחיים המודרניים. אילו רק הצלחת לנסח לעצמך את המשפט: היא בגדה בי, מסרה את סודותי, לכן היא בוגדנית, צבועה, מרשעת. היה עליך רק לגייס מתוך עצמך, בכל כוחך, דימויים של בוגדנות, אולי אז היית בז לה, שונא אותה, ממשיך לחיות, רודף אחרי אשה אחרת, מחבק את אשתך ואומר לה: הכל היה מקסם שווא, היא זונה מסופלסת" (עמ' 33).

ורק ה"הה" בפתיחה אינו מאפשר להבין האם גדולתו של פסל היא שהתעקש לאהוב אהבה עזה כמוות בעידן הצייקנות והתועלת, ושמא אשמתו היא שלא בחר באופציה הפחדנית או האחראית. אלא שאותו מספר מעיר אפרופו, בהתערבות אופיינית נוסח לורנס סטרן: "ואם כבר עוסקים בשוויון בין המינים, והרי אנחנו עוסקים כאן בשוויון בין המינים, הנה, פסל לא התכוון להתגרש מאשתו" (עמ' 36). משמע, עם כל הכבוד למוות ולאהבה, עוד רבה הדרך עד שזו תיתרגם לאחריות במובנה הפרקטי. האהובה היא לעולם אידיאה.

המספר של לאור מביא עמו הדהוד גדול של הקול הגברי. הוא נע בחופשיות מטענה לאחרת, פורש מניפה של מבוכה זכרית, שלל ניסיונות להבין את הנשי, למרות העלבון הצורב; נכנע בפני התקינות הפוליטית, אבל לא מפסיק לקלל. כך, למשל, כאשר הוא מתאר את רגשותיה של ורד בעקבות אותו חודש של הטרדות ואיומים שבאמצעותם ניסה תת-אלוף פסל גזע לשנות את דעתה: "די. כמה שנאה אותו בגלל החודש ההוא, אפילו אחרי שמת, אולי אפילו יותר, אבל את זיפי זקנו הצפופים והכהים זכרה, את גבריותו, שדחתה אותה, ובכל זאת התגעגעה אליה לרגעים - היה לו זין גדול מאוד; דווקא הוא לא מילא שום תפקיד באהבתה, אלא אם אתם מאמינים בדבר המופרך הקרוי לא-מודע; אנחנו, המאמינים לאשה, שכאשר היא אומרת 'אני אוהבת אותך', היא מתכוונת רק לכך, אנחנו גם מאמינים לה, שכאשר היא אומרת 'אני כבר לא אוהבת אותך', גם אז היא מתכוונת רק לזה, וממש כך בענייני גברים וגבריות, עלינו לקבל את העובדה המעניינת שוורד, כמו הרבה מאוד בנות גילה, לא אהבה גברים ויריליים; היסטוריונים עוד יעסקו בשבר התרבותי הגדול של הגבריות על פני כרכים שלמים של מחקרים, אבל אנחנו הרי עוסקים בכוחה העצום של ורד. היא לא היתה לסבית, ולא חיפשה אימפוטנטים, ובכל זאת משהו בגבריות הפחיד אותה והיא העדיפה תערובת מוזרה של נעריות ואבהות חלשלושה, אם אתם מבינים למה התכוונה, כי אנחנו לא תמיד הבנו" (עמ' 39).

"האנחנו" הזה מכמיר את הלב בניסיונו להבין ולרצות, אבל אינו שוכח את תור הזהב הגברי, מבכה נוגות את התהילה החולפת, את עידן הבהירות שבו נשים היו נשים וגברים גברים, אהבה לא שימשה נושא למחקר ולא תבעה הסברים מלומדים. וזהו השבר המרתק ביצירתו של לאור - שבר הגבריות. לא כפי שהוא נדון באתוס הפמיניסטי, אלא כפי שהוא נחווה על ידי הגברי, כעידן של גלות וקלקול וגירוש. והשבר הזה מתבטא גם בטון האלגי אבל גם בדיבור השובניסטי הגס, כלומר בהדגשה של המספר, שזה שאצל ורד הגודל לא קובע, זה לא אומר שהיא לסבית או חובבת אימפוטנטים מיסודה. בסופו של דבר מתדפק הקול הגברי על האישה באלף אסטרטגיות שונות, מתדפק באין יכולת למצות.

"תאמרו: מה להוסיף על מה שכבר קראנו וקראנו וקראנו? ובכן, זהו טיבה של הדמוקרטיה. תמיד יש עוד דברים שאפשר לספר", חותם המספר באירוניה תיאטרלית-משהו את מופעו התזזיתי והמהתל בנובלה זו, וכבר נטען המושג "דמוקרטיה" גם בתוכן פופוליסטי של שוק מחנה-יהודה ביום בחירות, וגם בתוכן פואטי המערער על מוסכמות הפואטיקה של אריסטו על שלל אחדויותיה ותביעותיה מן הרצף הסיפורי. המספר של לאור בנובלה זו וברבים מן הסיפורים מצליח על אף מרכזיותו לא לשמש קול סמכותי. הוא פתוח לערעור (גם כשהוא דוגמטי), מעורר מחשבה ולפעמים גיחוך, נדיב וצייקן, קלאסי מאוד ולעתים ישראלי אקטואלי וגס, קטנוני ונשגב.

יצחק לאור

"ורד צלע" הוא ספר הפרוזה החמישי של המשורר, הסופר, המחזאי ומבקר הספרות יצחק לאור (יליד 1948); קדמו לו: "מחוץ לגדר" (סיפורים, 1981), "עם, מאכל מלכים" (1993), "ועם רוחי, גווייתי" (1998) ו"הנה אדם" (2002)

ספרה של מיכל זמיר, "ספינת הבנות", ראה אור בהוצאת חרגול



יצחק לאור



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו