בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא הכאב מבעבע כאן, אלא העונג המופק מן הציות לחוק

עכשיו, לאחר ששככו הדי הוויכוח הספרותי על האג'נדה של "הו!" ועם יציאת גיליונו השלישי, אפשר לבחון מקרוב את הפרויקט הזה; ומה שבולט בגיליון החדש יותר מכל היא הפניית העורף למציאות ותפיסת השירה כמחוז מוגבה, נקי מזוהמת היומיום. שירה סתיו על אסקפיזם, שירה ועצים כרותים

תגובות

"הו!", גיליון 3 עורך: דורי מנור
הוצאת אחוזת בית, 276 עמ', 65 שקלים

עכשיו, לאחר ששככו מעט הדי הוויכוח, שיש להודות שעשה ל"הו!" רק טוב (הצניח אותם הישר אל לב לבו של המרחב הספרותי ועורר את יצריו הרדומים מזה שנים), אפשר אולי להתבונן בגיליון החדש, כבר שלישי במספר, ולראות באיזה כיוון התפתחו המגמות שהוצהרו עם ייסודו של כתב העת. דובר אז על החזרת הניצוץ לשירה, על "חירוף נפש" ועל "א-פוליטיות במפגיע", או לחלופין על הפוליטיות שבקוסמופוליטיות, שאינה מחויבת לכאן ולעכשיו.

דומה שהעיקרון המרכזי שהנחה את העורכים היה שימת הדגש במצוינות הטכנית, "שליטה מרבית של הכותב באמצעי אמנותו", כפי שכתב בשעתו דורי מנור לאריאל הירשפלד, באופן שהפך את החרוז והמשקל לסמלם המסחרי של כותבי "הו!", שלא בטובתם, שהרי לא בזה העניין. אולי לא הובן שהחרוז והמשקל הם כאן רק סימפטום (בלתי הכרחי) למגמה רחבה יותר, המתבטאת ביתר תוקף בין דפי הגיליון הזה, והיא דחייה בשתי ידיים של העולם החוץ-לשוני באשר הוא, והתמקדות בשפה עצמה כעולם מקביל אך נפרד בתכונותיה, באפשרויותיה ובגבולותיה.

המגמה הזאת מתבטאת באופן מובהק במסה המעולה של רויאל נץ, "על דור שביזבז את משורריו", שהיא מן הפנינים שבחוברת. מי שלא יקרא את החקירה המצלולית של נץ בסלוגן "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", יחמיץ ניתוח מבריק מאין כמוהו. נץ קובל על האופן שבו החמיץ הדור את העושר הצלילי ואת הגאוניות המוזיקלית של חנוך לוין, אשר תויג בטעות כ"מחזאי" תחת שייקרא "משורר". ההתייחסות אל לוין היתה תמיד תמטית, ההערצה היתה על יחסו הביקורתי אל הרפרנס הישראלי - לא הבינו כי הטקסטים שלו אינם מתייחסים למציאות רפרנציאלית אלא בונים מציאות לשונית: "שפה שמטרתה אינה אובייקט חיצוני, כבתקשורת יומיומית, אלא היא עצמה, על מאפייניה הצורניים" (עמ' 181).

גם כשלוין כותב את מה שנתפס בעינינו כסאטירה ("את אני והמלחמה הבאה", למשל), השיר אינו פוליטי, "אלא שיר על אי-אפשרותו של שיר בכלל ושל שיר פוליטי בפרט" (עמ' 182). לכן, ההבנה של לוין כמחזאי פוליטי גרמה לו עוול: "הוא היה משורר, מפרק שפות שגורות (...). לחשוב עליו כמחבר סאטירה פוליטית! העליבות הפנטסטית שברעיון הזה - שירה, בנעלי גולדה!" (עמ' 190). לאור קריאתו של נץ, אי אפשר שלא להשתכנע בגאוניותו המשוררית של לוין, אך קשה שלא לחוש באיזו משטמה קדומה כלפי ביצת המפלגתיות המקומית, שנץ מכנה אותה בטעות "פוליטית". לוין היה פוליטי במובנים רחבים הרבה יותר מאשר התייחסות למחדלים מקומיים, בעצם עמדת הכותב והמשקפיים שדרכם הביט בעולם, והוא אכן הביט בעולם. נראה שתפיסתו של נץ את השירה, כמחוז מוגבה, נקי מזוהמת היומיום, משותפת לחלק גדול מכותבי "הו!".

אפשר להתנגד לזה, אפשר לא לאהוב את זה, אבל חייבים להודות שהגיליון החדש מלא ממתקים וסוכריות צבעוניות, וברובו מהנה מאוד לקריאה. בניסיון נוסף, מרשים, להצדקה-עצמית (שוב, באמצעות ההיתלות באילנות גבוהים) חלק גדול מן הגיליון מוקדש לחבורת "אוליפו" הצרפתית, שכאן מתורגמת בחינניות רבה ל"אולפנא ליצירה פוטנציאלית". מדובר בקבוצה של סופרים ומתימטיקאים שהוקמה בפריס בשנות ה-60, וביקשה להחיל על הכתיבה הספרותית שורה של מגבלות ואילוצים צורניים, מקצתם לקוחים מתולדות הספרות ומקצתם הומצאו בידי אנשי החבורה עצמה, באופן שהוליד לא מעט יצירות וירטואוזיות מפליאות (הידועה שבהן היא הרומן "ההיעלמות" מאת ז'ורז' פרק, יצירה בת למעלה מ-200 עמודים שהאות e, השכיחה ביותר בשפה הצרפתית, נעדרת ממנה לחלוטין).

הכותבים של "הו!" מרהיבים כאן בשורה של תרגילי כתיבה להטוטניים (ומביאים גם לא מעט יצירות ברוח זו מן הספרות העברית הקלאסית): אור גראור ומשה סקאל כותבים סיטואציה פרוזאית אחת בהרבה סגנונות שונים (ברוח "תרגילי סגנון" מאת רמון קנו); אמוץ גלעדי כותב טקסט ארוך ללא שימוש בתנועת a בעברית; אמיר בקר ממציא לא מעט פלינדרומים מרשימים, כלומר טקסטים שניתן לקרוא משמאל לימין ומימין לשמאל ("ילד כותב בתוך דלי" הוא האלגנטי שבהם, והחביב עלי ביותר). גלעד צוקרמן ודורי מנור כותבים שירים דו-לשוניים, כלומר שירים שהגייתם בעברית ובשפה אחרת, צרפתית או איטלקית למשל, זהה לחלוטין; ורונן סוניס כותב רצף של פלגיאטים, מעין עיבודים תרגומיים לכמה נכסים שיריים, ביניהם עיבוד אלתרמני משעשע ביותר לשירו של זך "יופיה אינו ידוע".

אמוץ גלעדי מסביר, במסה מצוינת על אוליפו, שיש כאן ניסיון לחזור אל הזמנים הרחוקים שבהם האמנות היתה אומנות, היצירה לא היתה תלויה בהשראה, המשורר לא נחשב לגאון אלא לפועל טכני בפס הייצור של השפה. אבל תרגילי הכתיבה של "הו!" מצביעים על פרדוקס הטמון ברעיון זה: השאיפה לבטל את הסובייקט (החוץ-לשוני) ולכוון את תשומת לבנו אל עושרה ומגבלותיה של הלשון עצמה, מפליא אותנו כל כך בווירטואוזיות שבו שאנו חייבים לשוב אל הסובייקט, אל הכותב המוכשר, ולהתפעל מן היכולת הטכנית המרשימה שהפגין ("הוא כזה תותח! איזה ביצועים...")

חברי אוליפו המקורית היו מודעים מאוד לפרדוקס הזה, בדרך כזאת או אחרת הם תמיד חוזרים אל הסובייקט, אל האיש שמאחורי הכתיבה, מישהו שהמציאות הלשונית מכריעה אותו בסופו של דבר, מקעקעת את גאוניותו. כך, אחד מתרגילי הסגנון של קנו, שתורגמו זה מכבר בגיליון הראשון של "המעורר" הזכור לטוב (וחבל שב"הו!" לא טרחו להזכיר בשום מקום את הגיליון ההוא, שעסק גם הוא רבות באוליפו) חוזר שוב ושוב אל "אני בעצמי" ("בעצמי אני שמעתי את זה, אני בעצמי ראיתי את זה"). האני מנסה לשווא לקומם את יישותו מבעד לשרירותה של השפה. תרגיל אחר של קנו, "מגושם", הולך ומסתבך בתוך הכתיבה עם שאלות על עצם השבלוניות של שגרות התיאור והדיבור. וכשז'ורז' פרק מעלים מן השפה את האות השכיחה ביותר, כל הרומן הענקי שלו אינו חדל לעסוק באובססיביות בהיעלמות הזאת, שאינה אלא הד להיעלמות אחרת, נוראה, היעלמותו של עם במלחמת העולם השנייה, מותו של הסובייקט בתוך מערכת אכזרית של כללים שרירותיים.

דווקא אוליפו הצרפתית מוכיחה שאפשר להגיע למצוינות ביצועית ממדרגה ראשונה, בלי שהדבר יחייב מחיקה של הסובייקט ושל העולם החוץ-לשוני. ביצירותיהם, הסד הצורני לא חדל לבעבע כאב: חי, אנושי, צורב את הלב. ב"הו!", לעומת זאת, לא נחוש כאב. לא הכאב מבעבע כאן, אלא העונג. כבר דובר רבות על שמו של כתב העת, שנדמה שהוא שמשך אליו את מרבית האש. אני שומעת בשם הזה בעיקר את קריאת העונג המזוכיסטי, העונג המופק מעצם הציות לחוק. מתחת לחומרה שבאימוץ המסגרות הנוקשות של החריזה והמשקל, למשל, לא קשה להבחין בצלו של חיוך מתענג וזחוח. הנה למשל בשירו של רונן סוניס, המוקדש לסיון בסקין, משוררת אחרת מחבורת "הו!", שיר המתאבל על עץ שנכרת מגינת ביתו של הכותב (עמ' 26): "להספיד יקרנדה? אולי זה נשמע גרוטסקי./ הוא היה אילן סרק, לא עץ זית עקור בשטחים,/ אבל גם אילנות של סרק - את יודעת, בסקין -/ משאירים חלונות שוממים ושמים שטוחים".

מדהים כמה מהפואטיקה של "הו!" גלומה בשורות הללו, התמימות לכאורה. מדהים שגם משעה שהוסר מראה העץ מן החלון, עדיין שום נוף אינו נגלה לעין. החלון שומם והשמים שטוחים. יותר משיש כאן אבל על אסתטיקה כרותה, יש כאן התעקשות שלא לראות דבר מעבר לה. ובטח שלא את העוול. השירה של "הו!" פורחת אמנם בצבעים עזים, וצליליה ערבים לאוזן, אבל אלה הם אילנות סרק: שום פרי לא יצמח כאן.

אבל ב"הו!" הצהירו כבר כמה פעמים שהם חותרים לפלורליזם, ויש כאן, בכל זאת, טקסטים שאינם עוצמים את עיניהם לנוכח המציאות החוץ-לשונית. במרכזם עומדת מסתו המרתקת של דן מירון "כומרייה בישראל", המבקש להסביר מדוע התאחר כל כך הרומן הבלשי להתאזרח בישראל, ורק בשנות ה-80, עם הרומנים של בתיה גור שיצרה את דמותו של מיכאל אוחיון, החל לצבור פופולריות בחברה הישראלית. כראוי למסה המתפרסמת ב"הו!", מקדיש גם מירון חלק נכבד מדבריו למאפייניו הסגנוניים של הרומן הבלשי, אשר נבחן כאן כ"אומנות זעירה", להבדיל מ"ספרות גבוהה" (נראה שמתיחת החיץ הזה היא עוד אחת משאיפותיו הלהוטות של "הו!").

בדומה לשירה שבגיליון, המתענגת על הציות לכללים צורניים, מציג מירון גם את הז'אנר הבלשי ככזה אשר חייב להשתעבד לכלליה של התחבולה העלילתית, שכל חריגה מהם פוגמת בהנאתנו מן הסיפור. הרומן הבלשי חייב להתעלם מעולמן הנפשי של הדמויות (לבד מזה של הבלש) ומבעיות חברתיות. בסופו של דבר הוא תמיד מצדיק את הסדר החברתי הקיים, נפשע ככל שיהיה, ומחזק אותו בכך שהוא מסלק מתוכו אלמנטים פורעי-חוק.

מירון עומד על העונג האסקפיסטי הכרוך בז'אנר הבלש, אשר מספק לקוראים דימוי שקרי, מנחם, של עולם יציב וסדיר, עולם שבו השיבוש הוא תמיד זמני, וצפוי לפתרון; עולם שהסיבתיות מנחה אותו, ולכן ניתן לעקוב אחר הגיונו; עולם שבו הרשעים תמיד באים על עונשם. דימוי שקרי זה מאפשר לקוראים שחרור זמני מתחושת האשמה העמומה המלווה אותם - פתרון תעלומת הרצח בידי הבלש גואל את הקוראים ממצוקת בורותם, שהיא כחטא.

לטענת מירון, הבלש העברי לא היה יכול לצמוח כל עוד היתה כאן חברת מהגרים בלתי מגובשת וכל עוד היתה כאן חברה מהפכנית אידיאליסטית. רק התבססותה של "בורגנות ישראלית דשנה", המבקשת לשמר את הקיים, יכולה להכין את הקרקע להיקלטותו של הבלש העברי. זאת ועוד - הבלש לא היה נקלט כאן אילולא פיתחה החברה הישראלית תחושת אשמה קולקטיבית עמוקה: "אי אז היינו, כחברה, במצב של חסד, בגן עדן חקלאי-חלוצי עני וטהור, קרובים מאוד למלכות השמים. אחר כך 'נפלנו'. נגסנו בתפוחיהם של שני העצים האסורים - עץ הרווחה והנהנתנות האגואיסטית ועץ הכוחנות החברתית והלאומית" (עמ' 126). כך, מרגע שהצטברה כאן מספיק אשמה, נוצר הצורך במנגנונים שיקלו על הבורגני הישראלי לחיות עם תחושת החטא, לצד המשך ביטויה של אכזריות חברתית ומדינית. הבלש העברי, על תשתיתו השמרנית, הוא אחד המנגנונים המובהקים לסיפוק ההקלה הזאת.

אני מניחה שאפשר להתווכח עם טענתו של מירון, ולהביא ודאי לא מעט דוגמאות לכוחה החתרני של פעולת הבילוש, או לביקורת חברתית חריפה המסתתרת בתוך מהלכיהם העלילתיים של בלשים מסוימים, ובעיקר ללא מעט סיפורים בלשיים שסיומם רחוק מלהשרות עלינו תחושה גואלת של שיבה אל הסדר המנחם. מירון אינו עושה את ההבחנה המתבקשת, בין הרומן הבלשי נוסח אגאתה כריסטי, לבין זה שלאחר מלחמת העולם השנייה, שם הסיום פועל לעתים קרובות דווקא בצורה הפוכה, משרה עלינו מועקה סתומה, כי אנו נוכחים עד כמה פתרון התעלומה הבלשית אינו אלא טיפה בים חשוך המאיים לבולענו (אני חושבת, למשל, על מארלו של צ'נדלר, על הבלש של האמט, על הפילם נואר ועל "צ'יינטאון" או "שבעה חטאים").

אבל מותר לקחת את התובנה החריפה של מירון ולשאול על הפואטיקה של "הו!" עצמה, האם אין בה ביטוי נוסף לאותה תחושת אשמה קולקטיבית, עמוקה ומודחקת. אותה דחייה רבתי של מציאות חוץ-לשונית, אותה התענגות עודפת על החוקים הצורניים, האין הם, בסופו של דבר, חלקים במנגנון נוסף שהוקם כאן, המאפשר לנו לווסת את חטאינו היומיומיים ולהמשיך להתקיים כאן בשלווה מדומה, כאותם אילנות סרק, לצד חלונות שוממים, מתחת לשמים שטוחים.

הו! 3 בין הטקסטים בגיליון השלישי של כתב העת "הו!", בעריכת דורי מנור: מסה מאת חוקר הספרות דן מירון על הסיפור הבלשי, מסה מאת רויאל נץ על חנוך לוין, שער המוקדש לחבורת "אוליפו", שירים מאת סיון בסקין, רונן סוניס ואלישבע גרינבאום ומבחר משירת צווטייבה

שירה סתיו מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון



דורי מנור


דן מירון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו