בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בעיקר בגלל ארכילוכוס

כל תרגום חדש מיוונית מוסיף איזו פיסה של ידע לשוני על ההוויה המרוחקת מהלשון העברית, ולכן ספרו של שמעון בוזגלו הוא סיבה למסיבה

תגובות

שד לילה שחור, השירה הלירית היוונית בראשיתה, תירגם מיוונית והוסיף מבוא והערות: שמעון בוזגלו, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי עליית הגג, 2006, 182 עמודים

עזרא פאונד, במאמר מ-1920 (על תרגומי הומרוס המוקדמים לאנגלית), ביכה את מצב היוונית בתרבות המערב ואת הידרדרותה במאה הי"ט: "האהבה למשוררים היוונים דעכה במשך המאה הקטלנית האחרונה, וירידה זו, סבורני, הקבילה לירידה בשימוש בתרגום הלטיני למחברים היוונים. הקלסיקאים נהפכו בהדרגה למקל השמור רק לילדי בית-ספר, פחות ופחות להנאתו של הבוגר".

זאת ועוד: בלי להיכנס שוב לדיון על מידת שפלותו של הפילוסוף הגרמני הפרו-נאצי מרטין היידגר, כדאי לקרוא את מה שלימד בשנת הלימודים שבין 1942 ל-1943, בפרייבורג. בדיון על פארמנידס ניתח הפילוסוף את תולדות המלה "אמת" כמו שהופיעה בלשון היוונית, וכמו שתורגמה ללטינית, ואיך עשה המושג את דרכו - באופן שגוי, לטענתו - לתרבות המערב, שירשה מן הרומאים את "תרבות יוון", כשהיא נשענת על מושגי השליטה והכיבוש שלהם (המלה "אמת" ביוונית מוצאה בתכונה הקשורה לחשיפה, ואילו אצל הרומאים, בבנייה של סכר). דרך עקומה עשה המערב מיוון באמצעות האימפריה הרומית עד מרטין לותר, עד כדי כך שיוון הלכה, לשיטתו של היידגר, לאיבוד בתוך השפה ומתוך ההוויה. "האל של הברית הישנה הוא אל 'מפקד'... אלי היוונים אינם אלים מפקדים אלא דווקא כאלה הנותנים סימנים, מצביעים...". אנחנו כאן רחוקים מאוד מכל זה, אלא אם אלוהינו, הדובר עברית, כמובן, נתפש אצלנו באמצעות התיווך הפרוטסטנטי, כלומר אלוהי התורה, ולא זה המצוי בספרי התפילה העבריים, למשל.

לכאורה, התרבות שלנו משוחררת מהתיווך הלטיני (הכוחני-האימפריאלי, לפי היידגר), שהבורגנות האירופית השתלמה בו. כל תרגום חדש מיוונית מוסיף איזו פיסה של ידע לשוני על ההוויה המרוחקת מהלשון העברית. לכן ספרו של בוזגלו הוא סיבה למסיבה. עניין אחר, כמובן, הוא הנטייה במה שנקרא "שירה ממש עכשווית" להרבות אלוזיות למיתולוגיה היוונית. הרעה החולה הזאת היא לא רק חלק מהפנטסיה המערבית, ההולכת קסם דרך קבע בתוך התרבותנות (קולטוריזם) הישראלית, אלא אף עדות לחוסר אחריות לשונית, המתלווה בדרך כלל לריבוי מטריד של מטאפורות, כלומר לאיבוד הממד הקונקרטי המצוי תמיד בלשון, ובהצבעתה אל מה שמחוצה לה.

מה שחסר ב"יוונות החדשה העולה מן הסדנאות" היא החושניות. מעבר לטקסט היווני מצוי תמיד הטבע. "צלופחים עיוורים רבים קיבלת", כותב ארכילוכוס, או: "כמו תרקי או פריגי / המוצצים שכר בקש, / בראש רכון טרחה ומצצה". לא, לא רק הסקס מופיע כאן בעוצמתו השירית, אלא אותה ישירות אימאז'ית, שפאונד היטיב להסבירה (במאמר אחר) בפרשנות לאידיאוגרמה הסינית: "אין היא מנסה להיות תמונה של קול (כמו האות המצרית, למשל) או סימן כתוב המזכיר צליל, אלא להישאר בגדר תמונה של דבר; דבר במצב או יחס נתון, או צירוף של דברים". ארכילוכוס כתב על העיט: "הביא והניח לפני ילדיו סעודת אימים". ובדיוק הדבר הזה הולך לאיבוד במצעדי הגורמטים של השירים מסדנאות השירה. כך כתב טירטאיוס בתרגום בוזגלו: "מכאיב מכל הוא לעזוב / את עירו ושדותיה הדשנים / ולעבור לחיי קבצנות, / לנדוד עם אם יקרה / ואבא זקן, / עם ילדיו הקטנים / ואשת חיקו". ולא רק כאן גדול החוב למפעלו התרגומי של אהרן שבתאי.

ולא רק התרגום של שבתאי. בכל דיון על מקומה של השירה היוונית בעברית, והמורשת של המודרניזם, עולה "הפואמה הביתית" של שבתאי (למשל, "חרא, מוות"): "הפות / הוא המשך / הפה, / הזרוע, המעי", או "קרום הבתולים / הוא מלה / ועוד מלה". המתח בין התרבות לקונקרטי, כלומר למה שהתרבות אינה אוהבת, הופיע בכל עוצמתו, על פני שבעת הספרים של הפואמה: "להיות חמור / ולשכב עם פיה", כתב שבתאי והכעיס את המורים לספרות. הכעס הזה נבע מסוג אחר (לא משכיל) של תרבותנות: הפחד מפני הגוף, זה הגוף המהולל והמחולל שבו מתחוללת השירה.

כך מתרגם בוזגלו את התשוקה אצל ארכילוכוס: "הלוואי אוכל לגעת כך ביד של נאובולה", וכך כתב מימנרמוס: "מהם החיים, מהו עונג, / ללא הזהובה, אפרודיטה? / הלוואי אמות / עת לא אשאף עוד / לאהבה סודית, / מתנות ענוגות ומיטה: / אותם פרחי נעורים / המקסימים גברים ונשים". יפה בעיני בחירתו של בוזגלו לא לכתוב "הלוואי שאמות", אלא, כמו בערבית, "הלוואי אמות". בחירה כזאת "מגביהה", מעניקה ספרותיות שונה מהספרותיות הנוהגת בדרך כלל (נניח "לו מתתי"), ומצד שני היא מתרחקת מדיבוריות של תרגומים אחרים. יורם ברונובסקי תירגם את השורות הללו כך: "מה הם חיים, מה היא חמדה בלי אפרודיטה הזהובה? / עדיף למות כאשר שוב אין מתענגים / על אהבה סודית, על מתנות קסומות ועל עסקי-מיטה". שבתאי תירגם אותן כך: "מהם החיים, מה ערב, ללא הזהובה אפרודיטה? / הבה אמות בשעה שיתנכרו לי כליל / סוד מעשה אהבה, שי הגוף, מתיקות היצוע" (נספח ל"היפוליטוס").

ברונובסקי ב"שורה של אודיסיאות" כינס ב-1979 מבחר מהשירה היוונית, שכלל גם קטעים מהשירה האפית. בוזגלו עשה מאמץ גדול להפוך את האוסף הזעיר של שירה לא אפית, כלומר לא הסיודוס ולא הומרוס ולא פינדרוס, ולא הקסמטרים, ולא קינות, אלא כל מה שהתקבץ עם השנים, כשירה לירית (יאמבים, מה שאולי נכתב לליווי בלירה). ההכרעה הזאת מצערת, דווקא על רקע כוחו הרב בתרגום, על רקע היכולת של העברית לקבל עכשיו סוגים שונים של עברית. ומה לנו להבדיל בין המשוררים שהתקבצו בלימודי הקלאסיקה של קיימברידג', לבין ספפו מלסבוס, או ז'אנרים אחרים שלא נכללו באנתולוגיה הזאת. וכלום לא על אלקמן עצמו נכתב, ובוזגלו תירגם: "הנה כאן הוא שוכב, / סלע מריבה בין שתי יבשות / האם לירי הוא או לקוני / אימהות רבות לפייטנים". אבל כאמור, בוזגלו מעדיף את הנאמנות האקדמית למבחר. הוא כינס את כל מי שמופיעים תחת הכותרת "משוררים ליריים": אומלוס שפעל במאה השמינית לפנה"ס, והיתר - טרפנדרוס, קלינוס, ארכילוכוס, סימונידס מאמורגוס, טירטיאוס, מימנרמוס ואלקמן - במאה השביעית לפנה"ס. המתרגם מקפיד מאוד על מראי מקום של מקורותיו והוא אף מעניק הסברים לשמות ולתארים שהשירה הזאת משופעת בהם.

הנה כך מתחיל החלק הבא של המחזור מאת מימנרמוס: "אבל אנו, כמו עלים שהאביב הפורח מצמיח, / עת מנוגה השמש הם גדלים במהירות - / כמוהם אנו מתענגים לפרק זמן קצר / על פרחי הנעורים, ואיננו יודעים / מה טוב, מה רע, יבוא מן האלים". כמה יפה הבחירה לכתוב בעברית: "איננו יודעים מה טוב, מה רע, יבוא מן האלים". שוב משמשת אותו "הגבהה חלקית", כהימנעות משפה דיבורית מוכרת. ואיך אפשר בלי עוד מארכילוכוס: "במרחבי הים לבן השיער / התפללו רבות לשיבה מתוקה". כמה מורכב הדימוי הפשוט, המערב ניגוד בין ים שוצף ומוות בתוך הקצף, לבין הרצון להאריך ימים, כלומר להלבין על היבשה, וריבוי המתפללים, כמה מלחים ניצבים על הספינה, כמה מתפללים שם?

קארל מרקס ניסח את משיכתנו לתרבות יוון (מדי פעם הסגיר מרקס את האוניוורסליות האירופית שלו). בסיום המבוא המפורסם ל"תרומה לביקורת הכלכלה המדינית" (1857), ציין כי אף שאין כותבים כמו היוונים, בכל זאת חדורים באהבה עזה לשירתם שלא כמו ביחס לתקופות אחרות, שהיצירה נשארה ואין כבר משיכה אליה: "אדם אינו יכול ליהפך שוב לילד... אבל כלום אין הוא מתענג על הנאיוויות של הילד, וכלום אין הוא מנסה לשחזר את נעוריו בעצמו במישור גבוה יותר?... מדוע לא תהיה ההיסטוריה של האנושות, שבה השיגה את התפתחותה היפה ביותר, הפעלה של חן נצחי כשלב שאף פעם לא יחזור?" ההסבר של מרקס מופרך, כנראה. יש משהו חזק יותר מהילדות של האנושות באהבת השירה היוונית. אילו קראו די אנשים מוכשרים סינית ותירגמו בשבילנו מהשירה הזאת, היינו מתרגשים ממש כך, כמו מאלקמן ומארכילוכוס.



המשורר ארכילוכוס על ערש מותו, תבליט שיש מן סוף המאה השישית לפנה"ס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו