בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על השחיטה

"ביחס לבעלי החיים כל בני האדם הם נאצים", כתב יצחק בשביס זינגר, "וכל יום הוא טרבלינקה". ד"ר צ'רלס פאטרסון, היסטוריון חברתי, חוקר שואה ומרצה לפילוסופיה מניו יורק, כתב ספר היוצא כעת בעברית ומוכיח בדיוק את זה: שמה שאנו עושים לחיות הוא לא פחות משואה. השואה

תגובות

צרלס פאטרסון משוכנע שהשואה לא מאחורינו. כל יום, כל שעה, כל דקה, עוד ועוד קורבנות מובלים אל מותם, בלי להשאיר מאחור שם או זהות. הם חלשים, לא יכולים לדבר בשם עצמם או להילחם בחזרה. שוללים מהם את החופש. מעקרים אותם. מובילים אותם במשאיות וברכבות אל מחנות ענק שבנו מהנדסים מהשורה הראשונה, מחנות שבתוכם מכתרים אותם, מדרבנים אותם ואז משנעים אותם במהירות מרבית אל המוות הבלתי נמנע. מכונת ההשמדה לא עוצרת לרגע. כל יום נטבחים מיליונים - רצח מתועש, שיטתי, בלתי פוסק, המתרחש רחוק מעיני הציבור.

ובכל זאת, כשפאטרסון הולך ברחובות ניו יורק, הוא מזהה לפעמים את הקורבנות: תלויים ברגליים במזללה מעבר לפינה; נגררים במשאית אל תוך מסעדה בצ'יינה-טאון כשהם פשוטי עור ותלויים בצווארם על אנקולים; כרוכים סביב צווארן של נשים מטופחות עם שקיות של "בלומינגדייל'ס" ביד; מוסתרים בתוך סבונים ריחניים, מאחורי חלונות ראווה, בלי שאיש יבחין בהם. פעם גם פאטרסון לא הבחין בהם - בחזירים, עכברושים, כבשים, שועלים, סוסים, פרות, כלבים, תרנגולות ועוד ועוד יצורים בממלכת החיות, שמוצאים את סופם בבתי המטבחיים ובמעבדות הניסויים שהקים לכבודם הגזע העליון. עכשיו הם לא מניחים לו.

"מה הם יודעים - המלומדים האלה, הפילוסופים האלה, כל שועי עולם - על ברייה שכמותך?" הוא מצטט מתוך "כותב המכתבים", הסיפור מאת יצחק בשביס זינגר שבו פליט שאיבד את משפחתו בשואה מתיידד עם עכברה שחיה אתו בדירתו עמוסת הספרים בניו יורק. "הם שיכנעו את עצמם כי האדם, המזיק הגדול מכולם, הוא נזר הבריאה", כתב הסופר היהודי הגדול. "כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק לו מזון, עורות ופרוות: הם ערוכים לשימושו, והוא רשאי לענותם ולהשמידם ככל שיחפוץ. ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה".

"כל יום הוא טרבלינקה" הוא גם שם ספרו מסמר השיער של פאטרסון, שעוסק ביסודות המשותפים למערכת ההשמדה של המשטר הנאצי ולמערך הטבח המתועש של בעלי החיים בחברה המודרנית. היה נוח לפטור את פאטרסון כתמהוני עם אג'נדה מופרעת שמשווה קטילת בעלי חיים למען המדע והתזונה של המין האנושי לאחת התקופות האפלות בתולדותיו. למעשה, האיש הוא היסטוריון חברתי, חוקר שואה ודוקטור לפילוסופיה בלימודי דת.

כמו גיבור סיפורו של זינגר חי פאטרסון, גרוש בן 70, בדירה ניו יורקית סגפנית הגדושה בחומר קריאה. חולקים אותה עמו שני חתולים שחורים פלגמטיים, בלרינה ואי-טי. את עורו המתוח לגילו הוא מייחס לדיאטה טבעונית אדוקה, שכוללת הימנעות מוחלטת מבשר, מוצרי חלב וביצים. הוא אימץ את הדיאטה לאחר שלמד על ההשמדה השיטתית של בעלי חיים המתרחשת הרחק מעיני הציבור בעולם המערבי.

לפאטרסון חשוב במיוחד איך יתקבל הספר בישראל. "לא שמעתי כלום בינתיים. אני מאוד סקרן, אני חושב שבמגזרים מסוימים זה יכול לעורר סופת אש", הוא אומר. "המו"ל כתב לי שהוא מאמין שרעידת האדמה תגיע בקרוב. עכשיו זה עדיין השקט שלפני. הוא יודע שזה פרובוקטיווי. אני פה לגמרי בחושך, בטוח כאן בניו יורק. אני לא שם כדי לחטוף את האש. המו"ל הוא זה שעלול לספוג ביקורות, שיגידו לו: 'איך אתה מעז להוציא ספר כזה?'"

מוכר לי, הרצח הזה

הוא נולד בקונטיקט, השלישי מבין ארבעה ילדים. בגיל שבע יצא אביו להילחם במלחמת העולם השנייה והבטיח לו שישוב עם ציפורן רגלו של היטלר, אולם הוא מת מהתקף לב ונקבר באירופה. פאטרסון התחנך באוניברסיטת אמהרסט ומשם עבר לניו יורק ללימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה.

מוכי גורל תמיד לכדו את תשומת לבו. הרבה לפני שגילה שבבתי המטבחיים ברחבי היבשת נעים בכל רגע אין-ספור ראשי פרות על גבי סרטים נעים, החל להתעמק בתולדות העם היהודי. "כששואלים אותי אם אני יהודי אני תמיד עונה ש'מבחינה טכנית אני לא'", הוא אומר. בהתחלה הוא חקר את תולדות נביאי ישראל. בעקבות היכרות עם ניצולת שואה שהכיר בתקופת לימודיו בקולומביה ושסיפורה טילטל אותו עמוקות, הוא החל לחקור את שואת יהודי אירופה. בהמשך, כשלימד היסטוריה, חיבר את הספר "אנטישמיות: הדרך אל השואה ומעבר לה", וגם השתתף בכתיבת "מבוכנוואלד לקרנגי הול", סיפור חייו של ניצול שואה ופסנתרן בשם מריאן פילאר.

"השואה הפכה לפריזמה שדרכה אני רואה את העולם", הוא אומר. "הייתי מסתובב בניו יורק ומנסה לדמיין איך כל מיני אנשים היו נוהגים. מי היה מבצע את הפשעים, מי היה הקורבן, מי היה עומד מהצד ולא עושה כלום. מה אני הייתי עושה". התחנה הבאה היתה יד ושם, שבו נחת פאטרסון בקיץ 83' לחמישה שבועות של לימודי העשרה. כשחזר לארה"ב החל לפרסם כתבות בכתב העת "הקרבה והתנגדות" העוסק בשואה.

"כשהייתי ביד ושם אמר לנו ההיסטוריון וחוקר השואה יהודה באואר שאנחנו לא יודעים לאן החשיפה לשואה תוביל אותנו, ושאולי 20 שנה בהמשך הדרך נופתע לראות לאן זה הוביל", הוא נזכר באותו קיץ בירושלים שנחרת בתודעתו. "ואני אכן מופתע, כי באותה תקופה החיבור הזה לנושא החיות היה הדבר הרחוק ביותר ממני. לא ידעתי על זה כלום, וזה לא עניין אותי. עכשיו אני נזכר בנבואה הזאת".

לקח שנים לנבואה של באואר להתגבש ולהיכרך בספר, שיצא לפני ארבע שנים בארצות הברית ובימים אלה עלה למדפים בישראל בתרגום לעברית (של עודד וולקשטיין, בהוצאת פרדס). רק בשנות ה-80 המאוחרות, כשכתב סדרת ספרים בנושאים חברתיים שונים, גילה פאטרסון את נושא שעבוד בעלי החיים. הוא מעולם לא היה הטיפוס שמקיים שיחת היכרות עמוקה עם כל סנאי החוצה את דרכו; הבחירה שלו בנושא זכויות של בעלי חיים היתה כמעט מקרית. הוא עדיין זוכר שההנחיה היתה לכתוב ספר הסברתי שמציג באופן מאוזן את שני צדי הנושא. "אני זוכר שהחומרים התחילו להגיע. הייתי המום ונסער. לא היה לי מושג שהדברים האלה מתרחשים. אנחנו לא אמורים לדעת, אחרת התעשיות לא היו מרוויחות וזה לא היה יכול להימשך ככה. בשבילי זה היה רגע שניער אותי".

הספר שכתב נפסל בטענה שהוא מוטה לצד החיות, והוא נאלץ לכתוב גרסה מאוזנת יותר. בכנס של פעילים למען זכויות לחיות הוא ראה תמונות של פס ייצור בבית מטבחיים, עליו מובלות תרנגולות בדרכן האחרונה. "הרצח המתועש, השיטתי, הקורבנות המובלים בכוח למותם על ידי רודנים. זה נראה לי מוכר".

ב"כל יום הוא טרבלינקה" כבר אי אפשר לטעות באיזה צד ניצב המחבר. בספרו משרטט פאטרסון מעין היסטוריה של אלימות שנכרכה ביחסי האדם-חיה, מתמקד בתהליך ביותן הכוחני של חיות בידי "אדוניו של היקום" ומציג דוגמאות מבחילות לפרקטיקה - בלפלנד, הוא טוען, כורכים פיסת בד סביב כיס האשכים של אייל חי ולועסים את הכיס עד למחיצתם. "כמה חכם צריך קוף שימפנזה להיות כדי שהריגתו תיחשב לרצח?" הוא מצטט את קרל סגן.

פאטרסון מצביע על דפוס בהיסטוריה האנושית: תחילה בני האדם מנצלים חיות ורוצחים אותן, ובהמשך נוהגים גם בבני אדם כבחיות ושופכים את דמם שלהם. אמצעי הכפייה שמושרשים בחברה - סירוס, הצלפות, כבילה ולבסוף רצח - מועתקים בקלות לעבדים ולבני אדם חלשים אחרים שמתוארים בדימויים ששאולים מעולם החי - "חיות טרף", "קופים סיניים", ו"מקקים עיראקיים".

כך, הרבה לפני שהיטלר דימה את העם היהודי ל"עכביש המוצץ לאטו את דמו של העם", הקדימו אותו הפטריארך של קונסטנטינופול, יוחנן קריזוסטומוס, מחשובי אבות הכנסייה, שכינה את בית הכנסת "מאורה של חיות פרא", וכתב: "היהודים אינם טובים מן החזירים ומן העזים, בגסות אורחותיהם הפרוצה ובגרגרנותם שאינה יודעת שבעה". גם מנהיג הרפורמציה הפרוטסטנטית, מרטין לותר, דימה את היהודים ל"כלבים שוטים", ואילו המלחין ריכרד וגנר כתב שהיהודים מזהמים את התרבות הגרמנית כ"תולעים הנוברות בגווייה".

"ההרג המתועש של בעלי החיים והשמדתם המתועשת של בני אדם השתרגו זה בזה בעידן המודרני, וטכניקות אמריקאיות להשבחת גזע ולשחיטה בפס ייצור חצו את האוקייאנוס האטלנטי ומצאו להן כר פורה בגרמניה הנאצית", כותב פאטרסון. מתוך הנחתו שהדרך לאושוויץ מתחילה בבית המטבחיים, הוא מתאר את שיתוף הפעולה עוכר השלווה בין הרייך השלישי ואצולת ארה"ב במאמציהם חסרי המעצורים "לשפר את העדר".

ארוכה הדרך לדפוס

את ספרו הקדיש לבשביס זינגר, הסופר היידי הנודע זוכה פרס נובל. את זינגר, שהתגורר באותו רחוב בו גר פאטרסון היום באפר ווסט סייד של מנהטן עד מותו ב-91', לא הכיר באופן אישי. "אני זוכר שהייתי רואה אותו בשכונה מאכיל את היונים. הוא היה מענטש אמיתי", הוא מספר. זינגר, שאיבד את אמו ואחיו בשואה, ידוע כלוחם במאבק נגד שפיכת דמים של בעלי חיים. הנושא קיבל ביטוי לא פעם ביצירותיו. כך למשל ברומן "שושה", המתרחש בוורשה, מזכירה דמותה של שושה למספר איך נהג לעמוד על המרפסת ולצוד זבובים, והוא מבקש ממנה שלא להזכיר לו זאת, "משום שאנו מעוללים לברואיו של אלוהים את מה שהנאצים עוללו לנו". זינגר נמנע מלכתוב ישירות על השואה.

פאטרסון משוכנע שמקור השראתו ל"כל יום הוא טרבלינקה" (לזינגר מוקדש הפרק השביעי בספר), היה תומך ביצירה. למעשה, הוא אומר, הספר הזה של זינגר יותר מאשר שלו. "זאת בעצם התזה שלו, אלו רעיונות שלו, אני רק התלמיד שממלא את הפרטים. אני חושב שאם הוא היה קורא את הספר הוא היה מסכים אתו בפה מלא והיה שמח שמישהו עשה את המחקר".

על התחקיר שקד באינטנסיוויות במשך שלוש שנים. "כהיסטוריון בהשכלתי זה נושא שידעתי עליו הרבה", הוא אומר. העובדה של"טרבלינקה" יש אג'נדה מובהקת מוצהרת הביאה אותו, באורח בלתי נמנע, לראות ולפרש את העובדות לאורה. "היה לי כיוון כללי לתזה, אבל היא התגבשה והתחדדה מהמחקר שעשיתי. הפתיע אותי כשגיליתי כמה קרובה היתה ההקבלה בין הרצח המתועש של בני אדם בשואה ובין הרצח המתועש המתמשך של בעלי חיים בחברה המודרנית, וגם ההקבלה המחשבתית הפשיסטית מאחורי שני המקרים. כמה שיותר התעמקתי בזה נהייתי המום מכמה שזה דומה. היתה לי תזה, אבל לא ציפיתי שהיא תהיה כל כך מדויקת".

כבר בתחילת הכתיבה הוא שלח פרק לדוגמה להוצאות ספרים כדי למצוא לו בית ולקבל מקדמה. כתב היד הסתובב בין הוצאות רבות, אך כולו דחו אותו בזו אחר זו, לא פחות מ-83 פעמים בסופו של דבר. פאטרסון המשיך במחקר וכתיבה וכל אותה עת גם המשיך לשלוח עוד ועוד פרקים מוכנים למו"לים, אך גם עזרתם של שלושה סוכנים נחושים לא הועילה. אולי היו אלו התיאורים של ערימות גוויות העגלים שמתוכן בוקעת געייה קורעת לב של עגל יחיד שחמק מירייה. אולי היו אלו התיאורים של היהודים העירומים שעומדים בתור לתאי הגזים באושוויץ שהעמיד בסמיכות לתיאורי החיות הסובלות, ואולי היה זה כתב האישום החמור נגד האמריקאים, שלשיטתו של פאטרסון סייעו למימוש הפתרון הסופי של היטלר. כך או אחרת, הספר הוכח כבלתי קביל בעולם המו"לות האמריקאי. "מי ירצה לקחת כזה דבר לים ולקרוא אותו?" הוא אומר בחיוך. "הרי זה לא ספר שהולך לשמח אף אחד. השואה בפני עצמה מרתיעה אנשים, ואז השחיטה של החיות, ולחבר בין השניים, ובנוסף התכנים שעשויים להיתפש כאנטי אמריקאיים..."

בסוף התהליך הארוך והמתסכל הוא נאלץ להוציא את הספר באופן עצמאי ובמימון עצמי. הוא קנה מדריך להוצאה עצמית. "זה היה פרויקט כל כך זר לי, כמו להקים פתאום בנק בוויומינג. זה היה מייאש". בהמשך הוא מצא הוצאת ספרים שהסכימה לסייע בהפצת 5,000 העותקים שהדפיס בהשקעה של 5,000 דולר.

"טרבלינקה" זכה לקבלת פנים צוננת באמריקה. אמנם המהדורה הראשונה נמכרה בהדרגה ובהמשך הודפסו עוד 2,000 עותקים, אבל הספר נתקל בהתעלמות התקשורת מהזרם המרכזי והיה רחוק מלחדור לתודעה. מי שנרתמו למאמצי ההפצה היו ארגונים למען זכויות החיות. ארגון "PETA" המיליטנטי, למשל, יצא בקמפיין בהשראת הספר שנקרא "השואה על צלחתך". בקמפיין נראו צילומי ענק של חזירים בבית מטבחיים לצד תמונות ממחנות השמדה נאציים. "זה היה בוטה מאוד", אומר פאטרסון. הוא לא יודע אם הקמפיין פגע או תרם למכירות הספר.

גם פאטרסון עצמו לא ישב בחיבוק ידיים. באוקטובר 2005 הוא החזיר את תעודת הדוקטור בלימודי דתות לאוניברסיטת קולומביה, במחאה על הניסויים האכזריים שמתרחשים במעבדות המוסד לטענתו ולטענת רבים אחרים. "מה שקורה שם זה סוד ידוע. אנשים שעובדים שם יודעים את זה ויש קמפיינים כבר שנים, אבל לא קורה שום דבר. אחות שעבדה שם סיפרה לי כמה זה איום והיא שקלה להתפטר. ממילא אני לא עושה שימוש בפועל בתעודה, אז חשבתי שזו תהיה דרך לעורר תשומת לב לנושא הזה. חשבתי שזה גם יעורר עניין בספר", הוא מודה. "יש ציטוט שאני מאוד אוהב: 'אכזריות לא יכולה לסבול את אור הזרקורים'".

ואמנם אורות הזרקורים לא נדלקו. גם לא אחרי התבטאותו החריפה כי "ד"ר מנגלה היה משתלב די טוב בקולומביה". המהלך עבר ללא סיקור תקשורתי או תגובות נסערות, גם כשחזר על אותו המעשה אחרי חצי שנה ונפרד מתואר נוסף. "זה היה כמו אבן חצץ שנזרקה לים", הוא אומר.

דווקא באירופה עשה הספר גלים. כמעט מיד לאחר צאתו יצאו לדרך באירופה יוזמות תרגום עצמאיות. באפריל 2003 יצא הספר בתרגום איטלקי, ואחריו יצאו גרסאות בפולנית, צ'כית, גרמנית וקרואטית. התרגומים הבאים לאחר התרגום לעברית יהיו לצרפתית וספרדית. "זאת היתה הפתעה מוחלטת", נזכר פאטרסון ביום שדוקטור איטלקי פנה אליו לאחר שכבר גמר לתרגם את הספר ביוזמתו האישית וביקש רשות להוציאו לאור. "מתברר שיש אנשים שעומדים מאחורי הספר הזה ומאמינים בו ומגלים יוזמה. הספר קיבל חיים משל עצמו, ואני פשוט צופה בפליאה איך זה תופס כוח".

גם בישראל לא היתה הדרך אל הדפוס מהירה וחלקה, כפי שמעיד יריב גלבוע, פעיל למען זכויות בעלי חיים שהשקיע מאמצים רבים לקדם את היוזמה. גלבוע שמע על הספר מעט אחרי שיצא לאור באנגלית. "העניין הפילוסופי דיבר אלי", הוא אומר, "מדוע זה כל כך ברור שבעלי חיים נוצרו כדי שבני אדם יוכלו לנצל אותם. פעם גם אני נהגתי ככה. זה לא טיעון חדש שמתייחסים לבעלי חיים כמו נאצים. גם טולסטוי אמר שכל עוד יהיו בתי מטבחיים, יהיו שדות קרב. אבל פאטרסון הוא הראשון שמציג בצורה סדורה, היסטורית, את הניצול הממוסד, ונותן אסמכתאות לטיעון הזה".

גלבוע החל כמעט מיד לפנות להוצאות ספרים כדי להוציא גרסה עברית, אבל הספר נדחה על ידי כולן, מלבד הוצאת "פרדס" הקטנה שבבעלות דוד גוטסמן. גוטסמן היה מוטרד שהספר לא יהיה רווחי: הוא אמר לגלבוע שאם יגייס מספיק חתימות שיביעו נכונות לרכוש את הספר, הוא יסכים להוציאו לאור. גלבוע פנה לחבריו מארגוני בעלי חיים אך בקושי גייס 50 קונים פוטנציאליים. בסופו של דבר החליט גוטסמן, אחרי שקרא את הספר, להוציאו ויהי מה. "קראתי את הספר והוא מאוד השפיע עלי, הוא באמת מאוד חזק", הוא אומר בשיחת טלפון ומספר שהפך לצמחוני מיד לאחר שקרא את הספר. "לפני זה הייתי קרניבור מוצהר. יותר אני לא אוכל בשר. אנשים פשוט לא מאמינים. הספר הזה מתאר באופן כל כך טוב את העוול המוסרי, אבל לא רק מבחינת הסבל של חיות, אלא מבחינת העיוורון שלנו כבני אדם לסבל שלהן".

גוטסמן הזמין נייר ממוחזר מיוחד מדנמרק והשקיעה בעטיפה ובתרגום. בינתיים, הוא מספר, הביקוש לספר נמוך. רשת סטימצקי רכשה 50 עותקים לתפוצה בספריות והחליטה שלא להחזיק את הספר בחנויותיה. חנויות ספרים קטנות יותר שמו את הספר על המדפים, אך לרוב המכירות עד כה אחראים חברי אגודת הצמחונים, שרכשו אותו ישירות מאתר ההוצאה. "בואי נגיד שכרגע זה לא רב מכר", אומר גוטסמן, "אבל השיקול המסחרי זה לא מה שהוביל אותי כאן. אני מאמין שזה ספר חשוב".

פאטרסון יושב בדירתו בניו יורק ומחכה בדריכות לדיווחים חמים מהמזרח התיכון. "אני עדיין לא יודע אם אני הולך להשתחוות או להתחבא מתחת למיטה. אני מעריך שלקהל המבוגר יותר תהיה נטייה להיפגע, כי בשבילם השואה יותר אמיתית. אני מודע לכך שיש אנשים שמתנגדים לעשיית שימוש בשואה בכל דרך חוץ מאשר לדיון בשואה כשלעצמה. הרבה אנשים מתנגדים להשוואה בין השואה לבין מקרים אחרים של רצח עם, כמו זה שהתרחש בבוסניה או בקמבודיה. אז להשוות לניצול לרעה של חיות זה ללכת צעד אחד רחוק יותר. אבל אני חושב שברגע שיקראו את הספר ויבינו אותו לא יהיה לי על מה לדאוג. אלו שתהיה להם תגובה ראשונית קשה לעטיפה, לשם ולרעיון של הספר, אבל לא יקראו אותו - אלה עשויים להשתולל. ואני חושב שצעירים יהיו יותר פתוחים לזה. אבל אין לי מושג".

גם מיד ושם הוא עוד לא קיבל תגובה, אם כי פרופ' באואר מתעתד לקרוא את הספר בקרוב (ראו מסגרת). כשיצאה המהדורה האנגלית שלח פאטרסון עותק למכון. "היה לי חשוב להכין אותם לכך שהספר הזה יוצא ושיידעו שזה ספר רציני שנחקר לעומק ולא סתם משהו מתפרע".

מה אם אנשים בישראל ייפגעו מההשוואה ויראו בה ביזוי של קורבנות השואה?

"זה יצער אותי ויאכזב אותי. אני יודע שזה נחשב חילול קודש. חשוב להבין שאני רגיש מאוד לנושא. אבל אני עדיין אהיה משוכנע שזה עיוות, מין תגובה קצרת רוח, בגלל שהסוגיה שאני מעלה בספר היא משהו שהולך ללוות אותנו לשאר המאה, אם נהיה כאן לשאר המאה. אין לי ספק שבטווח הארוך לספר תהיה תרומה גדולה והוא יזכה להערכה. כמה זמן ייקח לאנשים להגיע לנקודה הזאת - תלוי בהם".

אם האדם לא יתאפס

קשה שלא להזדעזע מ"כל יום הוא טרבלינקה", עוד לפני שפותחים אותו ומגלים שרק בארה"ב לבדה נשחטים מדי שנה מעל שמונה מיליארד בעלי חיים. ציור העטיפה, "The Pecking Order" של סו קו (Sue Coe), מעמת כל קרניבור מול דרך הייסורים שעוברים בעלי החיים עד הגיעם לצלחת. בצבעי מאגנטה מדכדכים מתארת הציירת מסלול שחיטה טיפוסי בבית חרושת לעופות. מי שביקר פעם במפעל דומה יודע שהמציאות איומה יותר מהציור. בתוך הספר מביא פאטרסון תיאורים גרפיים נרחבים מפיהם של מי שסיירו בתוך בתי מטבחיים וצפו בזוועה מקרוב. הוא עצמו מעולם לא דרך בהם.

לא חשוב לך לראות במו עיניך את מה שאתה כותב עליו?

"אני לא הייתי יכול להיכנס למקום כזה ולראות את זה. זה היה כל כך מכעיס אותי ומסעיר אותי שאני לא יודע מה הייתי עושה. ברור שאני לא יכול לעצור את זה. גם לא הייתי רוצה לראות את זה, באותה מידה שלא הייתי רוצה לבקר במחנה טרבלינקה ולהסתכל".

המחאה שלו שקטה. קשה לזהות סימנים למאבק שבוער בו על קירות ביתו החשופים, פרט למדבקות מחאה קטנות פה ושם ופוסטר זוועתי התלוי בחדר עבודתו, של חתול הנטחן במטחנת בשר. "כתיבה זה האקטיוויזם שלי", הוא אומר. הוא לא שופך דליים של קטשופ על לובשי פרוות ורק לעתים נדירות מתייצב בהפגנות וכנסים. ממילא האג'נדה של רוב ארגוני החיות אינה תואמת את שלו. "רוב הארגונים חותרים לשיפור בתנאים של החיות. הם לא מוחים נגד עצם הניצול, הם לא קוראים תיגר על המערכת או מנסים לעצור אותה. בעיני זה כמו לשדרג את מגורי העבדים, או לתת כוס מים למישהו בדרכו לאושוויץ".

מבחינתו אין דרך ביניים. אף על פי שהוא מסוגל להבדיל בין הקרבת בעלי חיים לצורך מציאת תרופה לסרטן ובין שחיטתם לצורכי מאכל וקוסמטיקה, הוא פשוט רוצה שמכונות ההשמדה יעצרו. "אני לא חושב שזה נסבל בשום תנאי או מצב. אני לא חושב שיש לנו זכות לחיות בשלום עם מה שקורה. זה יהיה כמו בשואה ב-1943. זה בלתי נסבל". העתיד דווקא נראה לו מבטיח. "אני צופה שהנושא של דיכוי והטבח של בעלי החיים יעבור לקדמת הבמה, כמו שהיה עם נושא העבדות במאה ה-19. זה יהפוך לאחד הנושאים המוסריים הבולטים בשיח של המאה ה-21".

אתה בטוח?

"זאת לפחות התקווה שלי. בגלל שבני אדם אינם ידועים בחמלה ובטוב לב, אני צופה שדברים אחרים יגרמו לשינוי, כמו הפגיעה בסביבה ומחלות שהם תוצרי לוואי של התעשיות האלה, כמו שפעת העופות, וכן הנזקים הבריאותיים של אכילת בשר. אם המין האנושי לא יתאפס, זמננו על כדור הארץ מוגבל. אם נמשיך להתייחס כמו נאצים ליצורים חיים אחרים, אנחנו הולכים לדרך ללא מוצא".

אתה חושב שחיים של חיה שווים לחיים של בן אדם?

"החיים של החיה חשובים לחיה כמו שהחיים של בן אדם חשובים לבן אדם. בגלל זה אנחנו רואים שחיות מנסות להיאבק כשהן נגררות למותן, כמו שהיה עושה בן אדם. אין ספק שאנחנו המין המוכשר יותר והחזק יותר. אבל לחזקים יש הזכות להרוג את אלו עם פחות כוח מהם? אנחנו מנצלים לרעה את הכוח שלנו. מדובר פה בפשיזם, האמונה שלחזק יש הזכות לשלוט בחלש, להרוג אותו".

הוא מרגיש את השואה מתרחשת ברקע כל הזמן. בעיר שבה הוא גר, שהיתה במאה ה-17 לבירת טבח החיות של צפון אמריקה, לא רואים מכלאות בשר בכל מקום, כפי שהיה בעבר. "בתי המטבחיים ניצבו לאורכה של משוכה שהיתה ברבות הימים לוול סטריט", הוא כותב. "למרגלותיהם נחפרה תעלה ובה נישאו דמן וקרביהן של החיות שנשחטו אל פלג קטן שכונה 'שביל הדם' ונשפך לאיסט ריוור". בהמשך הועתקו בתי המטבחיים הרחק מעיני הציבור, אבל ממנו זה לא מצליח להבריח את המחשבות על השחיטה הבלתי פוסקת, על בתי המטבחיים שהגיעו מאז לממדים מפלצתיים - 1,600 פרות נשחטות מדי יום על ידי למעלה מ-10,000 עובדים, לבושים בחלוקים, מגפי גומי וקסדות. כל אחד נדרש להרוג חיה מדי כמה שניות. "זו עובדה. בעודנו מדברים נשחטות מאות אלפי חיות באמריקה. לפעמים אני פה, או בשיעור התעמלות, והמחשבות שלי נודדות לזה. אני לא חושב על זה כל רגע ואני גם לא במיוחד רוצה, אחרת הייתי משתגע. אנחנו צריכים מנגנוני הגנה כדי להתמודד עם זוועות. אז אני יכול להבין את הרצון שזה יהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב. אבל תמיד אני עוצר ומזכיר לעצמי להיות ער לכך שלא כולם נהנים כל כך.

"איך אפשר לתת לשואה של החיות הזו להימשך", הוא ממשיך ועוצר לרגע. "בעצם אני לא אוהב את השימוש בביטוי הזה. אבל הזוועות נגד חיות, ומה שמאפשר להן להמשיך לקרות, זו המנטליות הפשיסטית שקיימת בחברה שלנו, וזה בעצם החיבור בין השואה ומה שקורה עכשיו. המנטאליות שמאפשרת לחזק לרדות בחלש בלי למצמץ".

מתפישת עולמך ברור שאתה לא רואה בשואה תאונה היסטורית שלא תחזור על עצמה.

"אני לא רואה בשואה משהו חריג. זו התנהגות נורמטיווית. אני לא מופתע שבני אדם מסוגלים לעשות כאלה דברים. חומרי הגלם קיימים כל הזמן מסביבנו. הסיבה שזה לא קורה זה שאנחנו לא מאורגנים, אנחנו לא צועדים לאותו הכיוון. אבל אנשים לא נהיים יותר או פחות טובים והעולם לא נהיה יותר טוב. וזה קורה כל הזמן עם חיות. אנחנו לא אמפתיים כלפי טבח של אחרים, אנחנו מקבלים את זה. אנחנו פשוט לא רוצים שיצורים מסוימים יהיו הקורבנות".*

ראוי בהחלט

חוקר השואה פרופ' יהודה באואר שמע על "כל יום הוא טרבלינקה" ומתכנן להתפנות לקריאת הספר בקרוב. "זה נמצא ברשימת הקריאה שלי, זה מאוד מעניין אותי", הוא אומר. באואר, היועץ האקדמי של יד ושם וזוכה פרס ישראל, אומר שהספר נמצא בספריית יד שם, באנגלית וגם בעברית. "זה טוב, כי חוקרים וסטודנטים הם האוכלוסייה העיקרית בספרייה, ואני חושב, לפי מה ששמעתי, שהתזה שלו חשובה וצריך לבדוק את זה".

את המפגש עם פאטרסון לפני שנים רבות הוא אינו זוכר באופן אישי, אך מכיר את עבודתו. "אני מכיר את שמו מספריו הקודמים. נדמה לי שהוא איש רציני. אני חושב שזה ראוי מאוד שאדם כזה מפתח תזה כזאת פרובוקטיווית. צריך להתייחס לזה ברצינות", טוען באואר.

ההקבלה שעושה פאטרסון בין השואה לתעשיית ההשמדה של בעלי החיים אינה מרתיעה את באואר. "להיפך", הוא אומר, ונזכר בדברים שאמר בינואר בפני האסיפה הכללית של האו"ם באירוע לזכר השואה. "אמרתי שם דברים שהם אולי לא כל כך רחוקים ממה שפאטרסון אומר. לא ביחס לחיות, אבל אמרתי שיש כנראה איזשהו אינסטינקט מולד באדם לרצח בני מינו, ושהאינסטינקט הזה נובע מתוך העובדה שהאדם רצה להגן על עצמו, על משפחתו, על שבטו ועל הטריטוריה שלו בפני בעלי חיים. אני התכוונתי בעיקר לבני אדם אבל אפשר בהחלט להכניס בזה חיות, כי האדם הוא גם כן חיית טרף, יונק. וזה יכול אולי להסביר את הנטייה הזאת בכל ההיסטוריה האנושית לרצח המוני".

רבים מתקוממים מהשוואת שואת יהודי אירופה למקרים אחרים של רצח המוני.

"זה נכון. יש אנשים כאלה. אני לא מכיר מישהו ביד ושם שמסכים עם זה. הרי השואה זה פשוט שם שנותנים לרצח העם של היהודים, ולדעתי זה גם המקרה הקיצוני של זה. אבל אנחנו בהחלט סבורים שיש הכרח, חיוני, בהשוואות. אני אישית עוסק למשל בדארפור כרגע (בסודן). לכל אחד יש עמדה משלו ודעות משלו אבל בנושא הזה אין שום ויכוח, כי אנחנו חייבים להשוות על מנת לראות באיזו מידה יש בשואה אלמנטים שלא קיימים ברציחות עם אחרות. אי אפשר לעשות את זה בלי להשוות, זה ברור לגמרי. זאת העמדה שלי ושל כל החוקרים שאני מכיר ביד ושם".

באואר מקווה שספרו של פאטרסון יעורר דיון ציבורי. "חשוב שיעירו על זה ושיכתבו ביקורות. אני יודע שסטודנטים מחפשים זוויות חדשות להסתכל על נושא השואה, ואני חושב שזאת יכולה להיות אחת הזוויות המעניינות. אני לא יודע באיזו מידה הספר משכנע ובאיזו מידה הוא מביא ראיות. אבל לפי מה שהוא פירסם עד עכשיו, אני מתרשם שהוא בן אדם רציני, אז אני מקווה שזה באותו כיוון. אני חושב שזו תזה, שבין אם מקבלים אותה ובין אם לא היא ראויה בהחלט לדיון".



בית מטבחיים בקרית מלאכי, 1968. אני לא הייתי יכול להיכנס למקום כזה ולראות את זה


צ'רלס פאטרסון. הרצח המתועש, השיטתי, הקורבנות המובלים בכוח למותם על ידי רודנים. זה נראה לי מוכר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו