בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דרושה: רשות רביעית

במאה ה-21, כל מדינה שרוצה להישאר דמוקרטית צריכה להכיר בחוקתה בקיומה של רשות שלטונית רביעית - הרשות ה"יודעת"

תגובות

כנסת ישראל הצהירה לא מכבר על כוונתה לעסוק בקביעת חוקה לישראל. על פי דיווחים בעיתונות, מותר להניח שאף אחת מהצעות החוקה המונחות עתה על שולחנה אינה עונה על בעיית היסוד המהותית ביותר שלפניה ניצבת כיום הדמוקרטיה הליברלית. זוהי בעיה שאם לא יימצא לה מענה ראוי בשנים הקרובות, הדמוקרטיה המערבית תגלה שימיה הגדולים הם נחלת העבר. לתהליך השקיעה הצפוי לה יהיו השלכות מזיקות על גורל האנושות כולה. בעיה זו אינה ייחודית לישראל, אך אצלנו הצורך בטיפול הולם בה אולי דחוף יותר מאשר במדינות אחרות.

משטר דמוקרטי כונן לראשונה בחברה אנושית בסוף המאה ה-18, ומאז הוא כמעט לא שינה את מבנהו. ואולם המציאות האנושית השתנתה לבלי הכר במשך 200 שנות קיום הדמוקרטיה, בעיקר במאה האחרונה. בעיות הקיום של רוב בני המין האנושי בראשית המאה ה-21 שונות לחלוטין מאלה שלפניהן עמד האדם בן המאות הקודמות, שבהן הונחו היסודות האידיאולוגיים של צורת ממשל זו ושבהן נבראו הדמוקרטיות הראשונות.

הדמוקרטיה נועדה לשמור על חייו, על חירותו ועל כמה זכויות יסוד של הפרט. אחד מעמודי התווך שלה הוא עקרון הפרדת הרשויות, שאותו ניסח לראשונה במאה ה-18 שארל מונטסקיה הצרפתי. על פי עיקרון זה, חירות האדם וזכויות הפרט היסודיות יכולות להישמר במבנה מדיני שבו סמכויות ההנהגה מחולקות בין שלוש רשויות נפרדות: מבצעת, מחוקקת ושופטת. ההפרדה בין הרשויות ועצמאותן הן תנאי הכרחי להגנה על גופו ורכושו של האזרח הקטן.

המציאות הפוליטית מוכיחה את תקפות התזה הזאת של מונטסקיה. קיים מתאם חיובי בין רמת החירות האישית ומספר זכויות הפרט שמהן נהנים אזרחים במדינה כלשהי לבין מידת ההפרדה והעצמאות הנתונה בפועל לשלוש רשויות אלה באותה מדינה.

אחת מהנחות היסוד המונחות בבסיס עקרון הפרדת הרשויות היא, שבחברה האנושית קיים רצון חופשי של העם. לכל אזרח רצון חופשי משלו, להשיג אושר על פי בחירתו. צירוף רצונותיהם החופשיים של מרבית אזרחי המדינה הוא הרצון החופשי של העם. מאחר שכל איש רוצה באושרו האישי, שלטון המבוסס על צירוף הרצונות האלה, חזקה עליו שיעניק מעין ממוצע אושר לרוב האוכלוסייה. באמצעות מנגנון הבחירות, המדינה הדמוקרטית מאפשרת לרצון החופשי של רוב העם להיות הגורם השליט. הפרדת הרשויות בשלטון, בעיקר הפרדת הרשות השופטת משתי האחרות, מבטיחה ששום אדם, או קבוצת אנשים מצומצמת, לא יוכלו לפעול בכוח נגד רצון העם ולחתור תחת אושרם האישי של אזרחי המדינה.

ואולם מונטסקיה לא היה יכול לנבא את המהפכות האדירות של המאה ה-20, בפרט לא את מהפכת התעמולה, ששמה לאל את הנחת היסוד של תורת המדינה שלו. במאה הזאת, בעקבות התפתחויות טכנולוגיות ואחרות בדורות האחרונים, השלטון במדינה קנה שליטה גם על רצונם האישי של בני האדם. הכלי רב העוצמה שנותן בידיו את הכוח הזה הוא הפרופגנדה, התעמולה להמונים. למגה-עוצמה שהפרופגנדה רכשה לה במאה העשרים יש שני גורמים עיקריים. האחד: המורכבות הטכנולוגית, הפוליטית והחברתית של מרבית ההכרעות הלאומיות, שבהעדר כלים וידע הולמים, לרוב האוכלוסייה אין כל יכולת לשפוט אותן. הגורם השני הוא יכולתו הטכנולוגית של השלטון לחדור לא רק לכל בית במדינה, אלא גם לכל מוח, ולטעת בו ידע אמיתי או שקרי, תקוות, אמונות, פחדים ורצונות, הכל על פי ראות עיני השלטון. כדאי להעיר, שכאן המונח "שלטון" כולל חוג רחב קצת יותר מן הממשלה או הכנסת, אולם זוהי עדיין קבוצת אנשים מצומצמת שכוח זה נתון בידיה.

המאה העשרים סיפקה יותר מעדות אחת ליכולתו של ממשל לשלוט ברצונות נתיניו. בדוגמה ההיסטורית הקיצונית ביותר, יכולת זו נוצלה ברשעות שאין לה אח ורע בתולדות האדם, ובני העם היהודי היו לאסוננו שפן הניסויים שלה. הכוונה כמובן לגרמניה, ערש של תרבות אירופית, ולמה שהתחולל במוחם של אזרחיה ברבע השני של המאה העשרים. קבוצת אנשים קטנה שהתגודדה סביב אותו אדם הצליחה, בכוח הפרופגנדה, להפוך בתוך שנים ספורות עשרות מיליוני בני אדם לאומה של רוצחים או משתפי פעולה עם רוצחים. השלטון בגרמניה של אותם ימים כונן ועמד על בסיס רצונו של העם הגרמני, שהיה חופשי. אף על פי כן, הרייך השלישי היה לא רק ארגון הפשע הגדול ביותר בכל הזמנים, אלא גם מנגנון אדיר שפעל בניגוד גמור לכל אינטרס אמיתי של בני העם הגרמני עצמו, על פי כל אמת מידה אפשרית, כפי שהעידו השכול והחורבן שהוא המיט על גרמניה.

בהבאת הדוגמה הגרמנית אין כדי לרמוז שפרופגנדה בלתי מרוסנת מוליכה בהכרח לאותו שפל מדרגה. ואולם הקיצוניות שבדוגמה ממחישה בבהירות מסנוורת את יכולות הפרופגנדה בעידן החדש.

הרשות המבצעת שולטת על כל הפעילויות הפיסיות של בני החברה, באמצעות משטרה, צבא וכלים אחרים. על פי עקרונותיו של מונטסקיה, חופש הפרט יכול להישמר בתנאים כאלה אם הרשות המבצעת נתונה לפיקוחה של רשות אחרת - כיום בעיקר הרשות השופטת - כשזו עצמאית ונבדלת ממנה. לרשות השופטת אין סמכויות ביצוע, אולם היא משמשת מנגנון ביקורת בלתי תלוי על פעולותיה הפיסיות של הממשלה. במאה ה-21 לרשות המבצעת יש עתה כוח נוסף, לא פיסי, שבאמצעותו היא יכולה לשלוט לא רק על מעשיהם אלא גם על רצונותיהם של בני החברה.

כוח זה מאיים על זכויות הפרט לא פחות מכוחה הפיסי של הרשות המבצעת. לכן, בדמוקרטיה של המאה ה-21 שמירה על זכויות אזרח מחייבת הכרה של החוק בקיומה במדינה של רשות עצמאית - בלתי תלויה ברשויות האחרות - שתפקח על כוחה של הרשות המבצעת לשלוט בידע וברצון של האזרחים.

על שלוש הרשויות הקלאסיות שעליהן נשען כיום המנגנון הניהולי של המדינה - המבצעת, המחוקקת והשופטת - יש להוסיף איפוא רשות רביעית - רשות "חושבת" או "יודעת". רשות כזאת יכולה להתבסס, למשל, על אוניברסיטאות המחקר של המדינה, ואולי לכלול בתוכה גם מרכיבים של עיתונות. עצמאותה צריכה להתבטא הן בהגנות מטעם החוק מפני התנכלויות פוליטיות ואחרות, והן באי תלות כלכלית בכל גורם שאיננו המדינה עצמה. וכשם שהרשות השופטת היא המערכת העיקרית במדינה ששומרת על חירותו הפיסית של האזרח, כך תהיה הרשות היודעת המערכת ששומרת על חירותו הרוחנית.

במאה ה-21 מדינה שחפצה להישאר דמוקרטית, לא רק בשם אלא במהות, צריכה להכיר בחוקתה בקיומה של רשות שלטונית רביעית כזאת. בדומה לרשות השופטת, לרשות היודעת לא יהיו כל סמכויות ביצוע, אולם החוקה צריכה לספק לה מנגנון יעיל לצורך שמירה על עצמאותה והפרדתה מרשויות השלטון האחרות.

כ-1,700 שנה לפני מונטסקיה חי בארץ ישראל יהודי שהבין מהו מבנה הרשויות של חברה אנושית מתוקנת. הוא הרחיק ראות אפילו מעבר לאבחנותיו של מונטסקיה, בכך שהכיר ברשויות הניצבות בבסיסה העמוק ביותר של החברה - אלה שנחשפות רק עתה, במציאות המאה ה-21. האיש הוא רבן שמעון בן גמליאל, שחזה, אולי לא בעיניו ממש, בחורבן בית המקדש, וכנראה גם שילם בחייו, יחד עם רבים אחרים, על כך שהחברה שבה חי הונהגה על ידי שלטון שלא היתה עליו כל בקרה של ישות "יודעת". הוא אמר (אבות א' י"ז): "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום".

העולם שעליו מדבר רשב"ג הוא כמובן החברה האנושית. הדין הוא הרשות השופטת. השלום הוא הרשות המבצעת/מחוקקת, זו שאחראית לשלומה החיצוני והפנימי של החברה. ואילו האמת - זו הרשות ה"יודעת", זו שהקמתה וההגנה עליה הם מתפקידיה העיקריים של כל חוקה עתידית במדינת ישראל.

הכותב הוא פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת תל אביב



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו