בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה מה שנשאר מהאמנות: ביד אחת גוש צואה ובשנייה חופן דולרים

ספרו של בן-עמי שרפשטיין, "ספונטניות באמנות", מתאר שבעה היבטים של ספונטניות אמנותית, אבל בעיקר מאפשר לעמוד על אובדנה באמנות של המאה העשרים. דרור בורשטיין על השראה באמנות ועל תחליפיה

תגובות

ספונטניות באמנות

בן-עמי שרפשטיין. תירגם מאנגלית: יובל עידו טל, הוצאת עם עובד ואוניברסיטת תל אביב, 238 עמ', 84 שקלים

כותרת המשנה של הספר היא: "אלתור, תנועה, תמימות, טירוף, הפתעה, ליצנות, השראה": שבעה אופנים שבהם יכולה הספונטניות באמנות להיות מושגת, או שבעה היבטים של הספונטניות האמנותית, שהמחבר מגדיר כ"תחושה שאנו עושים כרצוננו, חופשיים ממגבלות ההרגל, השגרה והתכנון, ומכל סוג של כפייה" (עמ' 11). אפשר לקרוא את הספר כחיבור תיאורי ומשוטט על מקרים פרטיים של ספונטניות, ועיקרו הוא אכן סקירה תיאורית מעניינת, רבת דוגמאות ו"רוחבית" (לקוחה מתרבויות שונות), של ההיבטים הללו.

הפרק "תנועה", למשל, עומד על האופן שבו ספונטניות בביצוע של קליגרף יפני (ספונטניות שקדם לה אימון ממושך וריכוז עמוק) גורמת לכך ש"תחושת הכתיבה נוכחת בדמיונו של הקורא (...) כאילו היא מתרחשת כאן ועכשיו" (עמ' 37). בפרק "אלתור" מצוטט נגן הסקסופון ג'ון קולטריין: "אני יוצא לדרך מנקודה אחת והולך רחוק ככל האפשר (...) מעניין אותי למצוא את הדרכים שכלל לא העליתי בדעתי שהן אפשריות" (עמ' 22).

אבל אי אפשר לקרוא את הספר כשורה של דוגמאות לספונטניות כפשוטה. יש מתח פנימי בספר בין הכותרת לבין מה שיש בו בפועל. כי לצד הדוגמאות לספונטניות אמנותית אמיתית, הוא גדוש בדוגמאות להיפך הגמור ממנה, וליתר דיוק לסוגים שונים של פסבדו-ספונטניות: אמנות "מתיילדת", אמנות "משתגעת" (כלומר אמנות במניירה מטורפת), ליצנות אמנותית, רטוריקה של טיוטתיות, מגושמות מודעת לעצמה, אמנות אנטי-אמנותית. חוסר הנחת של המחבר עולה מדי פעם בהערות קצרות (למשל במסגרת הדיון בג'ון קייג' ובמרסל דושאן). למעשה, הספר הזה מתאר כיצד תופעה שהיא בבסיסה נהדרת - הספונטניות - מופיעה שוב ושוב באמנות המאה העשרים בצורה מקולקלת.

אני מציע לקוראים "לשסות" את פרקי הספר זה בזה, כדי להבין עד כמה כותרת הגג, "ספונטניות", מכילה בתוכה גורמים עוינים או סותרים. למשל, המשתנה ("המעיין") הנודעת לתהילה של דושאן: יצירה זו נידונה, כראוי לה, תחת הפרק "ליצנות" (אחד ההעתקים שלה, אגב, נמכר בסכום השווה ליותר משמונה מיליון שקלים). די לעמת את המשתנה עם יתר היבטי הספונטניות המופיעים בספר, דוגמת האלתור, התמימות, הטירוף, ההפתעה וההשראה. הרי אין במשתנה הזו שום תמימות ושום טירוף, אלא מהלך אקדמיסטי מחושב, קר ומודע, אולי קצת מצחיק, שמטרתו המוצהרת היתה "להיפטר כליל מהאמנות" (עמ' 176) ולפחות להציב בפניה אתגר. "הטחתי את מתקן הבקבוקים ואת המשתנה בפניהם כאתגר ועכשיו הם מעריצים אותם בשל יופיים האסתטי" (עמ' 178). את זה אמר דושאן, לא מבקר שלו. אין כאן הפתעה אמיתית, אלא ניסיון מחושב להביך, שגם אם יכול היה לעבוד, הוא יכול היה לעבוד פעם אחת ולא יותר. ההסלמה הנמשכת של הניסיון הזה היא חלק גדול ממה שמכונה האמנות העכשווית.

מעניין במיוחד לעמת בין מושג "ההשראה", שהספר דן בו, לבין מושגים אחרים. מוזר שלמושג ההשראה, שהוא החשוב מבין כל מושגי הספונטניות באמנות, מוקדש פרק קצרצר (שני עמודים בלבד!), בעוד שלמושג הליצנות למשל מוקדשים 34 עמודים. כדאי להעמיד את ההשראה לא בשורה אחת לצד מושגי הטירוף, התמימות, ההפתעה והליצנות, כפי שמציעה כותרת המשנה של הספר, אלא כנגדם. עימות כזה יוכל להסביר אזורים שלמים של האמנות העכשווית בדיוק כאמנות שההשראה אבדה לה, ושמחפשת תחליפים להשראה ולספונטניות, כלומר להתעוררות הפנימית ולביטוי הטבעי, בדמות רטוריקה של טירוף או של תמימות ילדותית, ובמקרים רבים בליצנות או בהיטפשות.

הנה, רק לאחרונה דיווחה דנה גילרמן ב"הארץ" (23.2) על האמן וים דלוואה שנודע לתהילה בין היתר בזכות עיסוקו בצואה. לשאלתה "מה גורם לאדם בן 41 לעסוק בצורה אובססיבית בקקי?" היא משיבה כי הוא "רואה בזה מטאפורה למלאכת האמנות, לאמן ולתהליך היצירה". וכלשונו, "זה התהליך שבו האמן מעכל את המציאות שסביבו והופך את זה לאמנות". והוא ממשיך במסכת הלוגית-פילוסופית: "זה גם לקחת את האלמנט הכי פרטי ואינטימי ולחשוף אותו. אתה עושה סקס עם אנשים אחרים, אבל לא מחרבן איתם". אני מודה שיש בזה משהו.

זוהי בדיוק הליצנות המטופשת שאינה היבט של ספונטניות אלא של אנטי-ספונטנ יות, של חישוב קר שמטרתו ייצור "הלם", כלומר השגת תשומת-לב תקשורתית, כלומר סיכוי לרווח כספי. כל מה שנחוץ הוא "תיאוריה" (מילולית) שתהפוך את הצואה לזהב, ותיאוריה היא מצרך שאין בו חסר אף פעם בעידן שלנו. ללא השראה, ללא תמימות אמיתית, ללא חיבור אמיתי לילדות, ללא שמץ טירוף בריא וממילא ללא יכולת להפתעה אמיתית, ספונטנית, זה מה שנותר: ביד אחת גוש צואה, ובשנייה חופן דולרים.

בן-עמי שרפשטיין

בן-עמי שרפשטיין, זוכה פרס ישראל, הוא פרופסור אמריטוס בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. בין ספריו הקודמים: "האמן בתרבויות העולם" (1970), "פילוסופים כבני אדם" (1984) ו"טבעה האוניברסלי של האמנות" (1989)

ספרו של דרור בורשטיין, "הרוצחים", ראה אור בהוצאת בבל



"המעיין" של מרסל דושאן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו