בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבט מקרוב על סלילי חוטים במכונת אריגה ועל ההתיישבות החלוצית

מחקר תולדות הצילום בישראל נמצא עדיין בחיתוליו ותלוי בעיקר ברצונם הטוב של אספנים פרטיים; עד כמה המחקר הזה חשוב אפשר ללמוד מספרה של ויויאן סילבר-ברודי על עבודותיו של הצלם אלפונס הימלרייך, שתצלומיו מספרים סיפור מרתק על ראשית התעשייה בא"י ועל תרבות הצריכה בתל אביב בשנות הארבעים

תגובות

אלפונס הימלרייך: צלם על הגג

ויויאן סילבר-ברודי. המוזיאון הפתוח לצילום תל-חי, 264 עמ', לא צוין מחיר

לא ירחק היום ומישהו עוד יעשה מחקר על אודות ספרי הצילום הרואים אור בשנים האחרונות בישראל בכמות מעוררת השתאות, ולרוב יוצאים בצמוד לתערוכה מונוגרפית. מאחר שמדובר בדרך כלל בתצלומים מתקופת היישוב והעשורים הראשונים למדינה, קשה שלא לזהות נטייה נוסטלגית ברורה בפופולריות הזו של צלמי העבר; געגועים לזמנים של תום, חזון וחלוציות (או שכך לפחות נוח להאמין שהיה כאשר מתבוננים בתמונות).

אין לטעות בריבוי זה של ספרי צילום, כמעיד על מצב חקר הצילום בישראל. המחקר של תולדות הצילום בארץ, כמו גם חקר האמנות החזותית בכלל, נמצא עדיין בחיתוליו. ולמחקר הצילום בישראל יש חשיבות שמעבר לחקר המדיום עצמו: שכן בצילומים מן העבר טמון מידע חשוב גם על תחומים אחרים של התרבות והחברה, מתולדות התעשייה ועד תולדות המחול. לכן חשובה כל כך הנגישות לחומרי הצילום, שחלקם קבורים, פשוטו כמשמעו, הרחק מעין הציבור. זהו למשל מצבו השערורייתי של ארכיון הצלם אפרים ארדה, שנתרם בתום לב לעיריית תל אביב לפני שנים רבות אך זו לא עשתה בו דבר והגישה אליו חסומה. גורלם של צלמים שארכיוניהם הגיעו לידי אספנים פרטיים שפר עליהם, והאספנים הם אלה שבדרך כלל גם דואגים לפרסומם בצורת ספר, גם אם לא תמיד בליווי מחקר מקצועי.

כך קרה גם לעבודותיו של אלפונס הימלרייך (1904-1993), שארכיונו נמצא בידיה של היסטוריונית הצילום ויויאן סילבר-ברודי, אשר אצרה תערוכה המלווה בספר מתוך העבודות בארכיון. מדובר על כ-15,000 נגטיבים, הדפסות, שקופיות ומסמכים שונים, חומר מגוון מאוד ובוודאי לא קל לטיפול, הן משום שחלק גדול מהתצלומים והנגטיבים אינו נושא תאריך, והן משום שמשולבות בו עבודותיו המסחריות עם עבודותיו האישיות, כפי שמכנה זאת האוצרת (והכוונה כנראה לעבודות שנעשו לא בהזמנה ולמטרות אמנותיות), שהן עיקר הספר.

את עיקר מחקרה הקדישה האוצרת לתיאור ביוגרפי-היסטורי הסוקר את ראשית דרכו של הימלרייך בגרמניה, ואת ההשפעות שספג בטרם בא לישראל בעקבות עליית הנאצים; היא מתעכבת על הקשיים להיקלט ולהשתלב בארץ, שכללו לא רק בעיות פרנסה וחברה אלא גם בעיות טכניות כמו השפעת תנאי החום על שימור חומרי הצילום. חרף הקשיים, הימלרייך הצליח לגבש לעצמו מעמד מקצועי עצמאי בתקופה שבה רבים מן הצלמים בארץ היו "מגויסים" לפרסומי התעמולה של הקרן הקיימת וקרן היסוד.

הימלרייך אמנם לא עבד על פי רוב עבור המוסדות הלאומיים, אך ניתן לזהות בעבודתו את האידיאליזם ורוח החזון של התקופה, אם בתצלום של יד גברית אוחזת מכוש הננעץ באדמה, או בדימוי הבורג המונומנטלי המתנשא כמגדל על רקע השמיים (1941), ואפילו בתצלומי המחול והקפיצות מלאי האנרגיה וחדוות העשייה. סדרת צילומי הילדים מקיבוץ עין חרוד (1939) היא כמובן שיר הלל לחזון ההתיישבות החלוצית. תצלומים אלה ואחרים הוצגו, לצד עבודות של צלמים בולטים אחרים של התקופה, בביתן הארץ-ישראלי בתערוכה העולמית בניו יורק בשנת 1939.

לצד הדינמיות והדרמתיות המושגים, לעתים קרובות, בעזרת זווית צילום נמוכה או אלכסונית ואפקטים חזקים של אור וצל, תצלומיו של הימלרייך מגלים שארץ ישראל לא היתה מאוכלסת אך ורק בחלוצים שריריים וצרובי שמש ובחלוצות במטפחת ראש ומכנסיים קצרים. בארץ ישראל של פעם היו גם חנויות ספרים ובתי קפה; אולם תצוגה למכוניות אלגנטיות בבית הדר (שנות ה-40), מדפים עמוסי כל טוב בקונדיטוריה של האחים קפולסקי (שנות ה-40) וחלון ראווה של פרוות רוזנבלום (1942), מעידים כי תרבות הצריכה התל אביבית לא נולדה בעשור האחרון והתקיימה אפילו בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה.

הימלרייך עבד הרבה עבור התעשייה, ותצלומי מוצרים המסודרים במעין "טבע דומם" מרהיב, מבט מקרוב על סלילי חוטים במכונת אריגה או דימוי גיאומטרי "מופשט" של ידית אסלה, הם מהתוצרים המרשימים של השליטה שלו ברעיון הצורני, תוך שימת דגש על טקסטורות, גוונים (בשחור ולבן), ואיזה יופי מופלא שמעל ומעבר לפשטות האובייקטים כשלעצמם. בגישה זו הימלרייך הלך בעקבות הזרם הריאליסטי באמנות הגרמנית של שנות העשרים.

לא רק בסגנון אלא גם ברפרטואר הנושאים, קרוב הימלרייך לזרם זה, בצלמו ערימת סירים, תקריב של מכונה, עדר כבשים במבט מלמעלה או את הקקטוסים שגידל על הגג. למרות הקירבה הרבה כל כך למקור ההשפעה (שאותו סילבר-ברודי אינה מציגה), ביצועיו של הימלרייך מצליחים לעורר את אותה התפעמות מהיופי הטמון בעצמים פשוטים ובמוצרי תעשייה שלא "נועדו" להיות יפים או מיוחדים. גם צילומי הארכיטקטורה שלו מרשימים ביותר בריתמוסים דינמיים, בקומפוזיציות גיאומטריות, או לחילופין בתמונות הלילה היוצרות אפקט קולנועי מסתורי. איכות ההדפסה והעיצוב של הספר (סטודיו חוה מרדכוביץ) בלי ספק תורמים למראה המרשים של עבודותיו של הימלרייך.

במאמרה בוחנת ויויאן סילבר-ברודי רק על קצה המזלג ובכלליות את התצלומים עצמם ואת ההקשרים השונים שלהם. למעשה כבר בפתח דבריה היא מצהירה שאין בכוונתה להתעמק בעניינים אלה, וטוענת במפתיע כי "עבודתו של הימלרייך אינה דורשת תוספות או הסברים; היא מדברת בעד עצמה" (עמ' 10). להבנתי, תמונות הן לעולם אילמות ורק המתבונן/קורא/מפרש הוא המדבר אותן. וגם אם השקפתו המקצועית של הימלרייך היתה ש"התנאי לצילום הטוב הוא כי הכוונה שבו תהיה ברורה מאליה" (עמ' 25), עדיין זה מתפקידה של הפרשנית/היסטוריונית להאיר את הכוונה הזו ולהציבה בהקשרים שונים מעבר להתרשמות החזותית-אסתטית גרידא. אפילו עניין חשוב כמו היחס בין האמנות והאומנות אצל הימלרייך, או בין עבודתו המסחרית לעבודה שיצר ביוזמתו, לא זכה לטעמי לדיון הראוי לו.

מנגד, יש בספר כמה טקסטים קצרים על אותם נושאים שהימלרייך צילם. אבל מה נוכל ללמוד משלוש פסקאות על "פיתוח תעשייתי בפלשתינה וישראל, 1925-1955"? או משתיים ורבע פסקאות על חינוך? או מעמוד על מחול ועוד קצת על אדריכלות? מוטב היה להעמיק בדיון בצילום ולהשאיר את המידע הזה לאנציקלופדיות. מאמר פרשני אחד הוא זה של ברברה מאן, חוקרת ספרות הנוהגת לחבר בין דימויים חזותיים לבין שירה בנושאי תל אביב, באמצעות ניתוח תרבותי ואידיאולוגי. כאן היא מתמקדת בתצלום דיוקן עצמי של הימלרייך ואשתו עם ה"חמניות" של ואן גוך ברקע. מאן מצביעה על המתח שבין התרבות העברית המתהווה לבין התרבות של ארץ המוצא שנותרה מאחור (ואן גוך). אך נראה שהיא מחמיצה פרט די חשוב, והוא שהרפרודוקציה של החמניות היתה כה נפוצה בבתים בארץ ישראל של אותן שנים עד כי ניתן לראות בה היבט מקומי ים-תיכוני ולאו דוקא סמל לתרבות אירופה שהושארה מאחור.

על כל פנים ברור כי עבודתו הצילומית של הימלרייך מעניינת וראויה למחקר נוסף; יש לקוות שהוא עוד ייערך, בעקבות הספר הנאה הזה.

אלפונס הימלרייך

הצלם אלפונס הימלרייך הגיע לישראל מגרמניה בשנות השלושים ופעל כצלם עד שנות השבעים. הוא עסק ב"צילום תעשייתי" ובצילומי נוף תל אביבי. הספר הנסקר כאן הוא קטלוג של תערוכה מעבודותיו שאצרה ויויאן סילבר-ברודי והוצגה במוזיאון לצילום בתל חי

ד"ר דליה מנור היא היסטוריונית אמנות



קפולסקי ברחוב אלנבי בתל אביב, שנות הארבעים. הצילום באדיבות גלריה "סילבר פרינט", עין הוד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו