בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אז מה יהודי בפסיכואנליזה

בשנת 1934 חש זיגמונד פרויד כי הגיעה השעה לכתוב את "ספרו היהודי", החיבור שבו ינסה לענות על השאלה שהטרידה אותו כל חייו: מה הוא הדבר שעושה אותו ליהודי. בחיפושו אחר תשובה, שב מייסד הפסיכואנליזה ללמוד את התנ"ך, כפי שציווה עליו אביו לפני מותו, וכתב את "משה והמונותיאיזם". האם באמת האמין פרויד כי הפסיכואנליזה היא יהדות ללא אלוהים, כשם שהיה הוא יהודי ללא אלוהים? ערן רולניק על ספרו של ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי, "משה של פרויד"

תגובות

משה של פרויד: יהדות סופית ואינסופית

יוסף חיים ירושלמי. תירגם מאנגלית: דן דאור, הוצאת שלם, 200 עמ', לא צוין מחיר

זיגמונד פרויד לא רחש הערכה רבה להיסטוריונים. באחת ההזדמנויות הוא השווה אותם למטופליו ההיסטריים, לזוגות נאהבים ולחולי ירח סהרוריים. העבר, טען פרויד, מציע לבני האדם ודאות מדומה מהסוג שיכול להקל במעט על חרדותיהם בהווה. ואילו דרכם של היסטוריונים לספק לבני האדם מושג על עברם על ידי כך שהם משליכים את תצפיותיהם, שמקורן בהווה, אחורה בזמן. והנה אותו פרויד, המדמה את ההיסטוריון, גם אם בעקיפין, לסהרורי, אחראי יותר מרוב ההיסטוריונים המודרניים לשינוי שחל בתפיסתנו את מהות הקשרים שבין היסטוריה לזיכרון. מי שכתב את סיפורי המקרה הבלתי נשכחים של הפסיכואנליזה, היה גם מי שהגדיר מחדש את היחסים בין היסטוריה לזיכרון, בין עובדות לפנטזיות, ועירער בתוך כך על הדיכוטומיה שעיצבה את תפיסתם העצמית של ההיסטוריונים של תקופתו - אלה שהאמינו שקליאו ומנמוזין הן אנטי-תזה האחת של השנייה.

"היסטוריון יהודי", כך מכנה יוסף חיים ירושלמי את פרויד בפתח חיבורו. דרכו של ירושלמי לחקר ההיסטוריה של הפסיכואנליזה התחילה במחקר שאותו הקדיש לשורשיו של הזיכרון הקולקטיבי היהודי, ובקבוצת מחקר ניו-יורקית לחקר האנטישמיות בגישה הפסיכואנליטית, שהוא נמנה עם משתתפיה הקבועים. ציר הדיון הנוכחי שלו הוא חיבורו הגדול האחרון של פרויד, "משה האיש ואמונת הייחוד", חיבור שירושלמי מכנה בשם "אוטוביוגרפיה פסיכולוגית" ושאותו הוא ממקם בזרם החשיבה של ההיסטוריציזם היהודי המודרני.

מעטים מבין פרשניו המאוחרים של החיבור הזה יוותרו על ההזדמנות לקרוא לתוכו את משאלתו של יהודי מתבולל להיפטר מרגש האשם המקנן בו מאז נטש את תורת אביו, באמצעות מתקפה אינטלקטואלית חזיתית על אבי האומה. ירושלמי שב אפוא ומדגיש כי אין בכוונתו לדון בשאלת יהדותה של הפסיכואנליזה ושאין בכוחו לערוך אנליזה למניעיו הכמוסים של פרויד.

אך המסקנה שאליה הוא מגיע בספרו היא מרחיקת לכת הרבה יותר מזו של היסטוריונים אחרים שנדרשו לשאלת נוכחותה של האתניות היהודית בתיאוריה הפסיכואנליטית: "אני חושב שבתוך תוכך האמנת שהפסיכואנליזה היא עצמה גלגול נוסף, אם לא אחרון, של היהדות, מעורטלת מצורותיה הדתיות המשלות, אבל משמרת את מאפייניה המונותאיסטיים העיקריים (...) אתה האמנת, לדעתי, שהפסיכואנליזה היא יהדות ללא אלוהים, כשם שאתה יהודי ללא אלוהים. אבל אני אינני סבור שהתכוונת שנדע זאת" (עמ' 118).

למרבה המזל, אנחנו מגיעים אל נהמת הלב הזו רק אחרי מאה עמודים צלולים ומרחיבי דעת, המשכנעים אותנו בכך שירושלמי לא בא לגנוב את דעתנו ואינו מבקש לדון במשנתו של הגאון מווינה בכפוף לכלליו של שיח "הרוח היהודית" בגרסתו הרדוקציוניסטית, האטוויסטית והנרקיסיסטית. אדרבה, בניגוד גמור לרוב ההיסטוריונים שנכנסו לפרדס הפסיכואנליטי ויצאו ממנו מאוהבים עד מעל לאוזניים או כעוסים ומרי נפש, ירושלמי מנסה להבין את פרויד ולא להסביר אותו. גם כשהוא מערטל את פרויד מהגנותיו ומהכחשותיו, הוא נותן לו משהו בתמורה. בדומה לפרויד, גם הוא אומר את אשר על לבו ונותן גם נותן לעובדות לבלבל אותו.

ירושלמי מצביע על כך שמאז הקרע עם יונג, פרויד נתן יותר דרור לרגשותיו היהודיים במכתביו הפרטיים, ופחות בהתבטאויותיו הפומביות ובעבודותיו. עריקתם של בכירי תלמידיו נסכה בפרויד תחושה של בגידה וכעס. חיבורו "משה של מיכלאנג'לו", שנכתב שנה לאחר הפרידה מיונג, הוא ביטוי יצירתי ראשון לאותה תחושת הזדהות עם משה הנבגד והזועם. בדומה למשה, העלה גם פרויד את תפקידו לדרגה של שליחות עליונה שעליו לכבוש למענה את כעסו. בכך הגיע פרויד למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה יכול אדם לשאוף - כיבושו של דחף פנימי בשמה של מטרה שלמענה הקדיש את עצמו. אך להזדהותו הסמלית של פרויד עם דמותו של משה רבנו יש פן נוסף: כשם שמשה המצרי של פרויד הוא הזר המביא ליהודים את בשורת המונותיאיזם, כך גם פרויד היהודי הוא הזר המביא לעולם את הפסיכואנליזה.

בחיבורו ההיסטורי מציג פרויד את ההיסטוריה כסיפור של זיכרון ושכחה. דרך התבוננות זו היא כמובן אנלוגית לסיפור חייו של הפרט בפסיכואנליזה, המסופר דרך שיבתו של המודחק. כאמור, ירושלמי לא מנסה לשחזר את תסביך האב של פרויד ולראות במכלול הגותו של פרויד תחנות שונות בהתמודדותו עם אותו קונפליקט. הוא איננו משחזר את הטענה העבשה, שלפיה העיסוק בדמותו של משה וב"חזרתו של המודחק" הוא גלגולו של קונפליקט האב של פרויד.

ניסיונו של ירושלמי מסתכם בכך שהוא מצביע על כמה עקבות לרומן המשפחתי והיהודי של פרויד, כפי שהם נמצאים בין שורות חיבורו על משה. פרויד השלים את הנוסח הראשון של חיבורו בשנת 1934 כאשר במרכזו הציב את השאלה כיצד הפכו היהודים להיות מה שהם היום. סמיכות התאריכים, טוען ירושלמי, בין מועד כתיבת החיבור לבין עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, אינה יכולה להיות מקרית. פרויד חש כי הגיעה השעה לכתוב את "ספרו היהודי", שבו ינסה לענות על השאלה שהטרידה אותו כל חייו: מה הוא הדבר שעושה אותו ליהודי. בחיפושו אחר תשובה שב פרויד ללימוד התנ"ך, אותו עיסוק שאביו ציווה עליו להתמיד בו לפני מותו.

ירושלמי מסב את תשומת לבנו לנקודה מעניינת: בשנת 1924 פורסמה המהדורה הראשונה של החיבור שאותו כינה פרויד "מחקר אוטוביוגרפי", אך רק בשנת 1935, שנה לאחר שהשלים את הנוסח הראשון של "משה והמונותיאיזם", הוסיף פרויד למהדורה מאוחרת יותר של החיבור האוטוביוגרפי שורה שבה הוא מעיד על ההשפעה העמוקה שהיתה ללימוד סיפורי המקרא על התפתחותו האינטלקטואלית והרגשית. כלומר, רק במבט לאחור הכיר פרויד במלוא המשמעות שהיתה ללימוד התנ"ך על התפתחותו הרוחנית.

המונח הפסיכואנליטי שבו בוחר ירושלמי כדי להשלים את טיעונו באשר לחזרתו של פרויד ללימוד התנ"ך, הוא זה של "הציות שנדחה" - מושג המסביר מה רב כוחו של האב המת על זה אשר עודנו בחיים. אליבא דירושלמי, חזרתו של פרויד ללימוד התנ"ך והפירוש שנתן בחיבורו לרצח משה בידי העברים, הם בעת ובעונה אחת מילוי צו האב והחלפתה של האמת התנ"כית בזו ההיסטורית והמדעית. בין לבין, המחבר מלין על המעמד האקסקלוסיבי של תסביך האב בחשיבה של פרויד. הטענה כמובן מוכרת וראויה. אך כיצד זה נפקד מהדיון חיבור חשוב כמו "פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני" (1921), שמוקדש לקשר שבין הפסיכולוגיה של היחיד לבין הפסיכולוגיה של הקבוצה ולמקורות הצדק החברתי? והרי דווקא שם פרויד דן באריכות בשבט האחים הקנאים, ובהזדמנות זו גם מזכיר את משה שלנו בתור המנהיג הארכיטיפי המתווך בין הקבוצה לאב הקדמון האלוהי.

דמותו של משה איפשרה לפרויד לחזור על טענתו, כי לא דת ישראל ומצוותיה היא העומדת בין היהודים לבין הסביבה הנוצרית, אלא הבדלים גזעיים ואינטלקטואליים. הבדלים אלה מפרידים את היהודים מכל שאר האומות באופן שאינו מאפשר התבוללות מלאה, כי אם התערות תרבותית גרידא. בחפשו אחר מרכיביה המהותיים של הזהות היהודית, פרויד מגיע למסקנה הבלתי-נמנעת שבמקרה של היהודים לא מדובר באמצעים רציונליים שהביאו לגיבושו של אתוס מוסרי ואינטלקטואלי, אלא דווקא במאגר של זיכרונות ודחפים בלתי-רציונליים שהודחקו. במלים אחרות, לא תורתו של משה היא שעשתה את היהודים למה שהם, כי אם הניסיון לדחות את המנהיג ואת הערכים שאותם ייצג. לידתה של הרוחניות היהודית היא פועל יוצא של מעשה אלים - רצח המנהיג.

אפשר להלך שנים ארוכות בשדות הפסיכואנליזה מבלי לקרוא את חיבורו של פרויד על משה. ניתן גם ניתן לעסוק בפסיכואנליזה מבלי להיות יהודי. אולם מגיע הרגע שבו כל קורא פרוידיאני רציני שואל את עצמו: מה בדיוק עבר על האיש כאשר פנה בערוב ימיו לבחון בכלים פסיכואנליטיים דווקא את שאלת "זהותו האמיתית" של משה, אבי האומה העברית. קורא פרוידיאני כזה לא יכול להסתפק במושג היסטורי אמורפי כמו "זהות יהודית". משום שזהות - בין אם מדובר בזהות היסטורית או בזהות פסיכולוגית - של פרט או של אומה, היא תוצר דינמי של הכלאות והרכבות, ולעולם היא כוללת שסעים והדחקות. הפרדוקס המתקיים במושג הזהות הפרוידיאני, הוא שחוויית הזהות השלמה והאינטגרטיבית היא נחלתם של אלה המוכנים להחיל את מושג הזהות גם על אותם יסודות תרבותיים ורגשיים, נוכריים ובלתי-מודעים, החותרים ללא הרף תחת כל תפיסת זהות שהיא מהותנית ולכידה יתר על המידה.

אבל גם קורא פרוידיאני ספקן שכזה בהחלט זקוק להיסטוריון רציני, מסוגו של ירושלמי, שיסייע לו למקם את כתיבתו של פרויד בכמה מהקשריה הביוגרפיים והטקסטואליים הפחות מוכרים. אמת, המחקר בסוגיות שירושלמי דן בהן לא קפא על שמריו. בחמש עשרה השנים שחלפו מאז פרסום המהדורה האנגלית, התפרסמו מסמכים חדשים וכמה עבודות המאירות מזוויות חדשות את הקושיות שירושלמי מתמודד עמן בספרו. קיימת למשל עדות לפגישה שהתקיימה בין פרויד לבין חוקר הקבלה והחסידות, חיים בלאך, בשנת 1926, שבה נידונה שאלת זהותו של משה, ושבה נזכרו גם שמותיהם של נורדאו, בריינין וברדיצ'בסקי. הפגישה, אגב, הסתיימה בריב גדול ובעזיבתו של פרויד את החדר בכעס.

גם המהדורה השלמה של ההתכתבות בין פרויד למקס אייטינגון, שראתה אור זה לא כבר, חושפת כי בשלב מסוים פרויד חכך בדעתו אם לפרסם את משה שלו בפלשתינה בטרם ידפיס אותו באירופה. מאחד ממכתביו של אייטינגון לפרויד מתקבל הרושם שהוא היה זה שהציע לפרויד להוסיף לחיבור את כותרת המשנה "רומן היסטורי-פסיכולוגי". את התכתובת האישית בין השניים עתיד גם לאפיין שימוש רב מן הרגיל במלים עבריות וב"ז'ארגון" האידי - שפרויד התנזר מהם בכתביו ו שמר להתכתבויותיו הפרטיות ביותר. הנה דוגמה קטנה לכבוד חג הפסח: "לא מכבר מצאתי לי כאן רופא שיניים הונגרי קטן (...) לאחר שנים ארוכות שבהן נתתי לגויים יסודיים וכבדי-יד לטפל בי אני שמח לתלות תקוות בשכל (Sechel) היהודי".

ייתכן מאוד שאחרי מאה שנים ויותר של פסיכואנליזה, הגיעה העת לחדול מהחיפוש אחר אידישיזמים מחממי לב וחנוכיות ממורטות בעיזבונו של יוצר הפסיכואנליזה. אבל גם מי שהפולמוס סביב "זהותו היהודית" של פרויד היה לו לזרא, לא יישאר שווה נפש למקרא המונולוג הנפלא שירושלמי מנהל עם פרויד בפרק האחרון של ספרו. המחבר הוא לא רק היסטוריון בעל מעוף שיודע לספר סיפור, אלא גם פולמוסאי שנון ונדיב ואכזר. מאוד אכזר. לרגע נדמה שהוא ממש נהנה ללגלג ממרום אוריינותו על תלי ההבלים שבנו כמה מחוקרי פרויד סביב זהותו היהודית החידתית. נוקם ונוטר, אפילו את מפח הנפש שגרמו לו שני הניסיונות הקודמים לתרגם את ספרו לעברית, הוא אינו חוסך מקוראי המהדורה העברית.

ואכן, הקוראים שיתמוגגו מצליפותיו של המלומד וממהלכיו הרטוריים המבריקים יהיו חייבים להכיר טובה למתרגם דן דאור, שהצליח להריק את האנגלית הסמיכה, עתירת הקלוריות, של ירושלמי לעברית הדורה וצלולה שאינה עדכנית יתר על המידה. הוצאת שלם לקחה על עצמה משימה חשובה והביאה לקוראי העברית חיבור יפה מאוד שמצליח לשמור על מעמדו הייחודי כ"קריאת חובה" שהיא גם קריאה מיטיבה.



משה שובר את לוחות הברית, רמברנדט. הציור נמצא ב-Staatliche Museen בברלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו