בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא התאבדנו למען המולדת. אז מה

חברי קיבוץ שער הגולן המתינו כמעט 60 שנה, אבל עכשיו הם מנסים להסיר מעליהם את הכתם שדבק בהם בשל נטישת הקיבוץ במלחמת השחרור. הם תובעים את עלבונם מחברה אכזרית שראתה בהם בוגדים עלובים

תגובות

"הנה השירותים שפחדת לרדת אליהם, זוכרת?" שאלה אחת מחברות קיבוץ שער הגולן את חברתה, כששתיהן נכנסו לבית אבן ברחוב התשבי 16 בחיפה. בסלון הדירה ישב בעל הבית וצפה בטלוויזיה. הוא עזב את המרקע והחל להאזין לשיחה שמילאה את חלל הדירה.

לפני 58 שנה הן התגוררו בבניין הזה, ששימש אותן גם כגן ילדים, יותר משנה. בשבת האחרונה שבו יחד עם עשרות מחברי שער הגולן אל בית האבן, שכונה בפיהן "הבית הירוק", כדי להיזכר ב"גלות חיפה". "הגלות" נכפתה עליהם כילדים שפונו מהקיבוץ ימים ספורים לפני שנכבש על ידי הצבא הסורי בקרבות מלחמת העצמאות בעמק הירדן. נטישת הקיבוץ היא עד היום כתם שקשה למחותו.

לאחרונה, לקראת ציון 70 שנה להקמת הקיבוץ, החליטו כמה חברים להעלות את מאורעות אותה שנה ולבחון את השלכותיה על חיי שער הגולן. "קיבוץ, כמו בן אדם, מקבל עם השנים אופי", מסביר חבר הקיבוץ עודד פרקר. "אנחנו קיבלנו במלחמה הזאת סדק".

במצדה כמו במצדה

ב-18 במאי 1948, אחרי ארבעה ימים שבהם היו נתונים להתקפות הצבא הסורי, נטשו חברי שער הגולן ומסדה את יישוביהם. חמישה ימים שהו בקיבוצים השכנים אפיקים ובית זרע. בזמן הכיבוש נהרסו קיבוציהם, הוצתו ונבזזו. ב-24 במאי שבו החברים ליישובים ההרוסים והחלו בשיקומם.

אסף אגין, היסטוריון וחוקר קרבות תש"ח בעמק הירדן, סיים לפני שש שנים את מחקרו "נטישה - פרשת עמידתם ונפילתם של שער הגולן ומסדה במלחמת העצמאות". "נטישת שער הגולן ומסדה אירעה ארבעה ימים אחרי נפילת גוש עציון", נכתב במחקר. "אך זה לא קרה בשעת קרב, ואף לא תחת איום של התקפה מיידית. הדין נחרץ עוד בטרם נתבררו אף מקצת העובדות. תגובה ראשונה הופיעה בעלון הפלמ"ח בטרם חלפו שבועיים מהאירוע. העלון האשים את חברי שני המשקים בהפקרת הנכסים הלאומיים שנמסרו להם: '...אלה אשר בידיהם הופקד השער לגולן, חייבים היו לעמוד בשער; אלה שנשאו את השם מצדה, לא נאמנו לסמל החרות על דגלם'. קולו של עלון הפלמ"ח הושמע בנשימה אחת ככתב אשמה וכפסק דין", כותב אגין, ומוסיף: "חודשים אחדים מאוחר יותר חזרה ההאשמה מעל בימת תיאטרון ('הבימה') במחזה 'בערבות הנגב' (מאת יגאל מוסינזון). איש מהמאשימים לא טרח לבדוק את העובדות..."

זיוה דרור, ארכיונאית שער הגולן, היא ממארגנות המסע הזה לעבר. "השנה", היא אומרת, "עומדת בסימן הסרת אות הקין". במלחמת העצמאות היא היתה נערה צעירה שלמדה במוסד החינוכי בבית אלפא. כבר אז, היא זוכרת, החלו ההשפלות כלפי בני הקיבוץ וחבריו. דרור היא מהחברים שמנסים למחוק את הכתם שדבק בהוריהם. בארכיון היא שבה ושולפת עוד ועוד מסמכים כדי לבסס את הצידוק שבנטישת הקיבוץ.

עדויות שמתארות את המצב הבלתי אפשרי, את סכנת החיים שרבצה על החברים וילדיהם, את פינוי הילדים באישון לילה תחת ההפגזות, ללא פרידה מההורים, את תחושת הבדידות ואת ההרגשה כי ננטשו ונעזבו לנפשם בעת הקרבות. "שנים אנחנו מנסים לעשות רהביליטציה", היא אומרת. "בפועל, בחלונות הגבוהים לא רצו לתת לנו את הרהביליטציה. אפילו את 'אות הקוממיות' קיבלנו רק אחרי מאבקים ארוכים של 35 שנה". גם דו"ח "סודי ביותר" של מי שהיה ראש אגף פיקוח, האלוף דוד שאלתיאל, שהוכן שישה חודשים אחרי נטישת הקיבוצים הותר לפרסום רק ב-1988, לאחר שנחום בונה, חבר שער הגולן, פנה למשרד הביטחון.

לדברי דרור, "התחושה עד היום היא שהיישוב בארץ לא מכיר בכך שהמעשה של אנשי שער הגולן היה נכון. בספרים של צה"ל אנחנו מתוארים כנוטשים ודגניה נהפכה למיתוס. אבל הם קיבלו תגבורת ואנחנו נעזבנו. ומאז החברה היתה אכזרית אלינו. קראו לנו 'פחדנים, ברחתם'. זה דימוי שדבק בנו. ההורים שלנו הלכו אל הקבר עם כאב איום ונורא. הם לא סלחו לעצמם".

חנה בונה, שהיתה ילדה בזמן המלחמה ובתה של איטקה בונה, שהיתה מא"ז (מפקד אזור) הקיבוץ, מגדירה את פינוי הקיבוץ "פצע פתוח, עד היום". השיחה עמה מתקיימת על גג "מלון זלצמן" לשעבר שעל הכרמל, אחד המבנים שבהם שהו הילדים המפונים במלחמה ולאחריה, עד שהקיבוץ שוקם. כ-60 מחברי הקיבוץ סיירו בשבת בין אותם בתים בחיפה, שבהם ישבו המפונים כשנה, והעלו זיכרונות ילדות.

בונה זוכרת את הימים הקשים שלפני פינוי הילדים מהקיבוץ. "זוכרת כל דקה. איך זרקו אותנו למקלט. איך ישבנו שם מקופלים וכל הזמן הביאו פצועים. ראינו איך מטפלים בפצועים שהיו הורים של ילדים. כל הזמן שמענו את הפרות שגועות מסביב. היתה המולה ענקית ואנחנו ישבנו בחושך. בהפוגות המטפלת היתה רצה להביא לנו משחקים שירגיעו אותנו. לי היה דובון קטן. כשהגיעה הוראה לפנות את הילדים רצנו באישון לילה יחפים לאוטובוסים. בקושי נפרדנו מההורים ואני חשבתי 'למה ההורים שלי צריכים למות? הפרידה ההיא נשארה טראומה קשה'".

בונה: "חיכינו הרבה שנים עד שהתחלנו להעלות את זה. צריך לזכור שגם בתוך הקיבוץ היתה תחושה אצל רבים כאילו הם מתנצלים. גם בין שער הגולן ומסדה נוצר קונפליקט 'מי פינה ראשון?' ובמקום שתהיה אחדות גורל היינו מסוכסכים. אבל הכי קשה היה אות הקין שדבק בנו. זו ביקורת שהוטחה בבני שער הגולן במשך שנים".

פחדנים, נטשתם

בדרך לסיור בחיפה עצרה הקבוצה להפסקה באלונים. בחניה שאל אותם עובר אורח "מאיפה אתם? שער הגולן? אז מי ברח קודם, מסדה או שער הגולן?" כמעט כל בן שער הגולן זוכר חוויה כזאת. אחד מחברי הקיבוץ מספר: "עד היום, כשבעמק מארגנים את מרוץ העצמאות, יש מי שאומר שאנחנו נהיה התחנה האחרונה, כי ברחנו". עודד פרקר זוכר איך בקורס קצינים אמר מישהו בלעג: "על תרגיל הנסיגה כבר יש לנו מי שיפקד". יהודה פלג, שנולד 30 שנה אחרי המלחמה, זוכר איך היו מקניטים אותו בבית הספר: "אתם נטשתם, אתם פחדנים".

רוני ראובני-עציון מספרת כי "מאז, לא ידענו במשך שנים איך לחגוג את יום העצמאות. זה יום שהזכיר את הפינוי. לא יכולנו לשמוח". שחר עברי, דור שלישי בקיבוץ, סבור "שהיתרון של כל הטראומות הוא שלא מדברים עליהן. במשך שנים היינו באים לקייטנות בחיפה, שני מטר מהמקומות שההורים שלנו חיו בהם באותה שנה, וכלום לא הוזכר. לא דיברו". חבר הקיבוץ שאביו היה מהלוחמים שנטשו, מספר כי ניסה פעם להתווכח עם אביו. "אמא ביקשה שאפסיק. אתה עלול לגרום לאבא להתקף לב, היא אמרה לי".

נימה עברי, שהתחתנה עם בן הקיבוץ, אומרת ששאלה את עצמה "למה לא דיברו על אותה תקופה. זו היתה תקופה הרואית, גם לאלה שהיו בחיפה וגם לאלה שבנו מחדש את הקיבוץ. אבל האנשים היו בטראומה, הם נסגרו בתוך עצמם. שנים הציגו אותם כאנטי-תיזה לנגבה. זו צלקת שהם נשאו, לחלוטין בצורה לא מוצדקת". נורית קצירי, גם היא נשואה לבן הקיבוץ: "חיכינו הרבה שנים. היום כבר מותר לשחוט פרות קדושות וברור שהקרבה בכל מחיר ועקידת יצחק הם לא דברים קדושים. החיים קדושים יותר מהכל. מה פשענו? רצינו לחיות, אפילו אם האידיאל היה שכולם יישחטו".

פרקר אומר ש"זה חי ומבעבע עד היום", אבל קולו שונה משל אחרים. "היו המון נסיבות מקלות לאירועים", הוא אומר, "לא צריך לחפש תירוצים ולא אשמים. לא היה פה פשע, אבל זה גם לא כבוד גדול. מי ששופט את האירועים באווירה הנהנתנית והבכיינית של היום, צריך להבין שאז לא היו הולכים אחורה. אחרת לא היינו מנצחים במלחמה".

פרקר יוצא מהארכיון ודרור ממהרת להציג שוב את מחקרו של אגין, שבו דבקים חברי שער הגולן כחותמת כשרות למעשי הוריהם: "ההחלטה על הנטישה התקבלה בערב 18 במאי", נכתב שם. "אותה עת לא התנהל קרב, ולא נתגלו באנשים גילויי פחד מהפצצות המטוסים ומפגזי התותחים שבהם עמדו זה ארבעה ימים. ההחלטה נפלה כשהשכנים עסקו בהצלת רכוש, הצבא נערך להגנת העורף, שני היישובים נשכחו בחזית ואיש לא נתפנה לומר לאנשי שער הגולן ומסדה מהי המטרה שבשבילה עליהם להישאר ביישובים שבחזית. ההחלטה לנטוש נפלה כשנשבר האמון בשותפות הגורל בין חזית לעורף".



חברת קיבוץ ליד הריסות אחד מבתיו, 1948


חברי הקיבוץ ביקרו בסוף השבוע שעבר בבתים בחיפה שאליהם התפנו בזמן המלחמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו