בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נפיל שגובהו 3,709 עמודים

אין אלא להתקנא באריה סתיו, שהרגיש בן בית במחיצתן של 237 מוזות, השרות גם בשפות זרות לאוזניו

תגובות

שבעה שערי שירה: משוט פיוטי על פני תרבות המערב, תירגם, ערך והוסיף מבואות אריה סתיו, הוצאת תמוז, 3,709 עמודים בשבעה כרכים

כיצד מקדמים 3,709 עמודי שיר והערות, הכוללים 1,202 יצירות פרי עטם של 237 מחברים, שתורגמו לעברית מתשע שפות? מפעל גיגנטי מן הסוג שהעמיד אריה סתיו, המציג לקוראיו מבחר מקיף משירת העולם המערבי - החל בעידן הקלאסי וכלה במאה העשרים - מתפרש בדרך כלל, מתוקף ממדיו, כאחת משתיים: כשלוחה רב-זרועית של מידאס, כלומר כנפיל תרגומי-מלכותי שנגיעותיו השיריות מופזות, או כהידרה בעלת שבעה ראשים, המכלה ברעבתנות ובשיטתיות את כל פניני השירה המערבית, מסאפפו ועד מילוש.

אלא שמדד איכותני אינו תואם את מטרותיו המוצהרות של מפעל זה, הדובב בהקסמטרים ובפנטמטרים כמותיים. אסופה חובקת זמנים ויוצרים בהיקפים כאלה עדיין לא נראתה במחוזותינו, וככזו היא מציבה אתגר קריאתי משמעותי לא רק לחובב השיר הנפחד ומדפיו הרעועים, כי אם לכל מי שיבקש לדון במניעיה, מטרותיה והישגיה.

ציון הכשלונות והשגיאות, ממעשיהם הנבזיים של מבקרים באשר הם, משול במקרה מונומנטלי זה לחיטוט של פינצטה במורסות של לווייתן. באופן דומה גם ציון ההצלחות וההישגים כמוהו כתיאור יפי הפיל דרך תנוך אוזנו. אי לכך, כל ניסיון לעמוד על טיב האנתולוגיה מתוך אינסופיות רכיביה נדון מראש לכישלון, ולא ימחיש אלא את כניעתה הוודאית של הקריאה האינטימית לאפוס החומרי רב הכרכים.

בפתח הדבר המופיע בכרך הראשון (אחרי מסה מבואית משעשעת להפליא מאת אהרן אמיר) מצהיר סתיו כי מפעל תרגומי זה הוא "בבחינת המשך והשלמה לכרך תרגומי לסונטות שקספיר (דביר, 2001) ושירת רולן (תמוז, 2000). בכך תמו ונשלמו חובותיו של הח"מ למוזות השירה" (עמ' 28). עם כל הכבוד למוזות של הח"מ, אמירות כגון זו אינן שגורות בדרך כלל בפיותיהם של משוררים או מתרגמים, ומתאימות יותר למישהו מסוגו של אלכסנדר מוקדון, למשל. משורר גם לא היה טוען כי "יש משהו מופרך, וכמעט הייתי אומר בלתי אסתטי, בהבאתו של ביירון או שילר בעברית בלבד, יתר על כן, יש מידה רבה של חדגוניות ברצף בלתי פוסק של חרוזי עברית" (עמ' 27). אם הרצף הבלתי פוסק של חרוזי העברית צרם לאוזנו של סתיו, אפשר היה גם לצמצמו בהיקפיו.

קביעה זו אף אינה עומדת בקנה אחד עם האידיאל האסתטי שאומץ כנר לרגלי מעשה התרגום: "בראש וראשונה על המתרגם לברוא, על פי הצעתו של גתה, יצירה פיוטית העומדת בזכות עצמה" (כרך ב', עמ' 468). שאיפה כזו, מוצדקת כשלעצמה, לא תוכל להתממש בתרגום הירואי של 237 יוצרים שונים זה מזה בשפה, במקום ובזמן, ואפילו מחוללם העברי הוא גדול אמגושי הלשון. מיותר לציין כי גם על ייחודו של כל משורר אין טעם לדבר באסופה מעין זו. אין אלא להתקנא בסתיו, שהרגיש בן בית במחיצתן של מוזות רבות כל כך. מתרגמים מעולים כה רבים לפניו, ובהם גם שהיו משוררים, כילו ימיהם בהותירם יבול בלתי מרשים במדדים כמותיים; מה עלובה ביחס, למשל, תפוקתו של שלונסקי, שייזכר לעד בזכות פושקין בודד (ומשוגות נוספות), מה מביך בדלות עמודיו תרגומו הצנום של נח שטרן ל"ארץ השממה", ואפשר להמשיך כך (כמעט) לאין קץ.

זאת ועוד. "משוט פיוטי" בהיקף כה מגלומני (סתיו מעיד במבוא כי רק שלוש שפות מתוך התשע שמהן תירגם הן בשבילו שפות "אקטיוויות" - ידיעת חמש השפות האחרות היא "פסיווית" בעיקרה, ואילו יוונית הוא אינו יודע כלל. מדוע איפוא טרח ותירגם מאות שירים משפות שאינו שולט בהן?) אינו יכול שלא להצטייר, לפחות למראית עין, כמעשה קונקוויסטדורי. באופן מוזר, התמונות שנבחרו לעטר את כריכותיהם של שבעת השערים מחזקות תחושה זו: החל בעמודי האקרופוליס (במבחר משירת העידן הקלאסי וימי הביניים), עבור בגלויה המוכרת לכל של מגדל אייפל (שירת המאה העשרים בצרפת, ספרד, אמריקה הלטינית ואיטליה), וכלה בקיטש המזעזע של שער אושוויץ וכתובת "העבודה משחררת" המתנוססת מעליו (שירת המאה העשרים בגרמניה, רוסיה ופולין). את כל הגלויות הללו מלווה דמותו של עלם אורפאי הפורט על לירה, המייצג מן הסתם את נדודי השירה ואת הישנותה והתמדתה בין הזמנים, האסונות והעמים. אך בניגוד למסעותיו של אורפאוס חתום מבע זה, מצטייר המתרגם היודע-כל של האנתולוגיה כמעין אוליגרך שירי, שניכס לעצמו את מיטב הישגי תרבות המערב (וכמובן - רק תרבות המערב).

בדומה לכיבושים אחרים, גם מעשה זה מונע על ידי אידאולוגיה מוצהרת: "רק תרבות אחת יש בכוחה להזין ולהפרות את תבניות היצירה הרוחנית במדינת היהודים, והיא מורשת המערב" (כרך א', עמ' 23). וסתיו הוא שיביא למדינת היהודים את מורשתה השירית של התרבות הנעלמה, שאיש כאן לא שמע על אודותיה, ושעד כה לא נמצאו לה די נציגים הולמים וראויים - ולו במחיר תרגום מגרמנית של השירה היוונית העתיקה.

ואולם הדברים אינם פשוטים כל כך. לאחר שנשקיט את המולת המגלומניה, עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם כיבוש התרבויות כולן אינה שאיפתו הנסתרת של כל יוצר? כלום הרצון להשאיר חותם אישי בתולדות השירה הנצחית אינו טבעי ומובן מאליו לעוסקים באמנות זו? ואיזה בן תרבות לא היה רוצה לזהות דבר מה מעצמו בין מכמני העבר?

ומה באשר למאווייו החינוכיים של סתיו: האם בחשבון אחרון הם בלתי מתקבלים על הדעת? די אם נדמה לנו את הבעת פניו של העובר ושב הישראלי הטיפוסי אשר יקבל, נניח, ליום הולדתו את מתנת השיר האימתנית הזאת. בהנחה שזו האחרונה ממוענת מראש "אל אחוזי האלם" (כשם אחד משיריו של גיאורג טראקל המכונסים כאן) אין דבר ראוי יותר ממהלומת תרבות מכאיבה שכזאת בפרצופם. הנה כי כן, הלם התרבות כתשובה הולמת לאלם התרבות.

לפיכך, גם אם נפקפק במניעי המתרגם ואף נחלוק על אחדים מפתרונותיו השיריים לא נוכל שלא להעריך את "מפעל הנפילים" (כדברי אהרן אמיר) שהעניק לנו, ואשר עיקרו (לפי דבריו של סתיו) בוצע בשלוש שנות עבודה בלבד. באין פעולה אחרת שתבטא כהלכה את רגשותינו המעורבים, נסיר את כובענו בפני מלאכת האדירים הזאת.



אריה סתיו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו